ליאונרד ברנשטיין

ילדות

ברנשטיין נולד בלורנס שבמסצ'וסטס למשפחה יהודית אשר מקורה ברובנו שברוסיה (כיום באוקראינה). סבתו התעקשה ששמו הפרטי יהיה לואיס, אך הוריו העדיפו לקרוא לו ליאונרד, ושמו שונה רשמית לליאונרד כשהיה בן שש-עשרה. נגינת פסנתר ששמע באחד הקונצרטים שאליו לקח אותו אביו, שבתה את לבו בקסמה, והוא החל ללמוד נגינה על פסנתר בגיל צעיר. כילד למד בבתי הספר גאריסון ובבית הספר הלטיני של בוסטון (אנ'). אביו, איש עסקים דומיננטי, התנגד לבחירת בנו במוזיקה כעיסוק לחיים, וחדל לממן את שיעוריו. למרות זאת החל ברנשטיין ללמד ילדים בשכונה תמורת דולר לשיעור, ואף לנגן בסופי שבוע בחתונות תמורת "שני דולר ואצבעות שותתות דם".

תקופת הקולג'

לאחר סיום לימודיו בבית הספר הלטיני של בוסטון ב-1935, המשיך ברנשטיין את לימודיו באוניברסיטת הרווארד, שם למד מוזיקה אצל וולטר פיסטון, ובהמשך במכון קרטיס למוזיקה בפילדלפיה, שם למד ניצוח אצל פריץ ריינר. במהלך שנות לימודיו בקרטיס המשיך גם בלימודי פסנתר עם איזבלה וֶנגֶרובה (אנ') והיינריך גבהרד.

ברנשטיין הושפע מהמנצח דימיטרי מיטרופולוס, שבזכות הכריזמה שלו בחר בניצוח. סגנון הניצוח של מיטרופולוס לא דמה לזה של ברנשטיין, אך השפיע עליו לנצח כמוהו מן הפסנתר, על הבחירה לוותר על שרביט המנצחים, ואף על התעניינותו הרבה במאהלר. ברנשטיין אף הושפע מן המלחין אהרן קופלנד, שאותו פגש בקונצרט ולאחר מכן במסיבה לכבוד יום ההולדת שלו בשנת 1938. באותה מסיבה ניגן ברנשטיין את "וריאציות לפסנתר" של קופלנד, יצירה קשה לביצוע שברנשטיין לא ידע מאומה על המלחין שלה עד אותו ערב. לאחר מכן, אף שלא היה באופן פורמלי תלמיד של קופלנד, נהג באופן קבוע להתייעץ איתו לגבי יצירתו והתייחס אליו כ"מורה היחיד שלו להלחנה". ברנשטיין הנציח את פגישתו עם קופלנד באקרוסטיכון שחיבר לכבוד יום הולדתו ה-80 בו הוא מודה בפתיחתו ובסופו לאנה סוקולוב על כך שהפגישה ביניהם.

חייו האישיים

ברנשטיין, שהיה ביסקסואל, ניהל בין השאר פרשת אהבים עם עזריה רפפורט בעת שזה היה חייל צעיר, כאשר היה המדריך שלו בארץ (1948–1949). הוא נודע בקשריו עם האמן יוסי שטרן ועם השחקן דני קיי, אך ניהל קשר זוגי עם פליסיה מונטֶאָלֶגרֶה (אנ'), שחקנית צ'יליאנית. היחסים ביניהם נגררו במשך חמש שנים עד שברנשטיין החליט בסופו של דבר להינשא בשנת 1951. היא התגיירה בעקבות נישואיהם ונולדו להם שלושה ילדים. מונטאלגרה השתתפה בביצוע הסימפוניה השלישית של ברנשטיין, "קדיש", עם הפילהרמונית של ניו יורק בשנות ה-60, כקריינית (תפקיד שבוצע במקור על ידי השחקנית הישראלית חנה רובינא).

מורשת

ברנשטיין זכה להערכה רבה כמנצח, כמלחין, כפסנתרן וכמחנך. הוא נודע בציבור כמנהל המוזיקלי של הפילהרמונית של ניו יורק, כמי שניצח על רבות מהתזמורות המובילות בעולם, וכמלחין המוזיקה לסרט המוזיקלי המצליח ""סיפור הפרברים"". בסך הכול, כתב שלוש סימפוניות, שתי אופרות, חמישה מחזות זמר ומגוון יצירות אחרות. בנובמבר 1943, זמן קצר לאחר שנבחר לעוזר המנצח של הפילהרמונית של ניו יורק, עלה על דוכן המנצחים להופעתו הראשונה בגלל מחלתו של ברונו ולטר. הוא זכה להצלחה גדולה ולפרסום מיידי, מאחר שהקונצרט שודר בשידור חי ברדיו בערוץ הארצי. דבר מחלתו של ולטר נודע לברנשטיין רק באותו יום, כשהודיעו לו שיהיה עליו לעלות על דוכן המנצחים בשעה 15:00 לקונצרט מנחה ולנצח על "דון קישוט" של ריכרד שטראוס ועל יצירות אחרות. ברונו ולטר הזמין אותו אל חדר המלון שלו ושם, על אף מחלתו, סימן לו בפרטיטורות את מה שיהיה עליו לדעת בזמן הניצוח כדי להתאים את עצמו לדקויות שהתזמורת למדה עם ולטר. הוא סיפר שהקונצרט עבר עליו בערפול מוחלט, ורק כשהסתיים בתשואות נלהבות, הבין שהצליח במשימה.

ב-1945 מונה ברנשטיין למנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית של ניו יורק, וכיהן בתפקיד זה עד 1947.

ב-1947, בתקופת המנדט הבריטי, ניצח ברנשטיין בפעם הראשונה בתל אביב, על התזמורת הפילהרמונית הארץ-ישראלית והחל בכך את קשר חייו עם ישראל. המעבר לארץ ישראל היה אפשרי בזמנו אך ורק דרך מצרים, ועקב תמיכתו של ברנשטיין בציונות סירבה השגרירות המצרית בפריז לאשר לו ויזה. הוויזה אושרה הודות להתערבותו של פקיד אמריקאי, שאהב את יצירתו. ברנשטיין הגיש בקשה לויזת עבודה למחלקת העלייה וההגירה של ממשלת פלשתינה (א"י) בפברואר 1947, יחד עם אביו כמנהלו ואחותו כמזכירה. בקשתו אושרה כחודש לאחר מכן. בשנת 1948 ניצח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית לפני חיילים, בקונצרט פתוח שנערך בעיר העתיקה של באר שבע. ההתקהלות של מספר חיילים רב במקום אחד, שנצפתה על ידי מטוסי סיור מצריים, גרמה למצרים לחשוד, שמדובר בהתקפה מתוכננת, והם ריכזו כוחות למקרה הצורך. רצה המקרה, ובאותו זמן אכן התקיימה התקפה ישראלית במקום אחר, וכך, שלא במתכוון, היה הקונצרט לגורם הסחה צבאי.

לאחר מלחמת העולם השנייה החלה הקריירה הבינלאומית של ברנשטיין לפרוח. ב-1949 ניצח על הבכורה העולמית של "סימפוניית טוראנגלילה" של אוליבייה מסייאן. ב-1951 החליף את סרגיי קוסביצקי המנוח כראש מחלקת התזמורת ומחלקת הניצוח בטנגלווד. ב-1957 ניצח על קונצרט הפתיחה של היכל התרבות בתל אביב; במשך השנים ערך שם הקלטות רבות עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בדצמבר 1963 ביצע עם תזמורת זו בביצוע בכורה עולמי את הסימפוניה השלישית שלו, ""קדיש"", עם זמרת הסופרן ג'ני טוראל, הקריינית חנה רובינא, מקהלה מעורבת ומקהלת הילדים על שם צדיקוב. במהלך החזרות על "קדיש", ב-22 בנובמבר 1963, נרצח הנשיא ג'ון קנדי, והפרק השלישי של הסימפוניה, שנמצא אז בתהליכי ליטוש אחרונים, הוקדש "לזכרו האהוב של ג'ון פיצג'רלד קנדי".

ב-1958 התמנה ברנשטיין למנהל המוזיקלי של הפילהרמונית של ניו יורק, תפקיד שבו החזיק עד 1969. במהלך שנות ה-60 נעשה ברנשטיין לדמות ידועה היטב בארצות הברית הודות לאחד ממפעליו העיקריים, תוכנית הטלוויזיה הפופולרית "קונצרטים לצעירים" (בשיתוף עם הפילהרמונית של ניו יורק), שבה הגיש הסברים על מוזיקה קלאסית, מלחינים ויצירות בצורה מעניינת, שהצליחה למשוך גם ילדים לצפות בה. בחג המולד, 25 בדצמבר 1989, ניצח ברנשטיין על הסימפוניה התשיעית של בטהובן כחלק מהחגיגות לרגל נפילת חומת ברלין. הקונצרט הועבר בשידור חי בטלוויזיה ליותר מ-20 ארצות, לקהל מאזינים שמנה לפי ההערכה כ-100 מיליון איש. לרגל האירוע שינה ברנשטיין מילה אחת בטקסט של פרידריך שילר ל"אודה לשמחה", ושילב את המילה "חירות" (Freiheit) במקום "שמחה" (Freude). "אני בטוח שבטהובן היה נותן לנו את ברכתו", אמר ברנשטיין.

כמנצח זכה ברנשטיין להערכתם ולהוקרתם של מוזיקאים רבים. מעמד מיוחד היה שמור לו בין חברי הפילהרמונית של וינה והתזמורת הפילהרמונית הישראלית, שם היה מנצח אורח קבוע. הוא נחשב מעורב במיוחד ביצירותיהם של גוסטב מאהלר, אהרן קופלנד, יוהנס ברהמס, דמיטרי שוסטקוביץ' ויצירותיו שלו. הוא שכלל גישה מקורית לעבודה על סימפוניה של מאהלר, בהצגת כל פסוק ושירתו לפני התזמורת, כדי להבהיר לנגנים את המשמעות השלמה ולהשיג את האפקט הדרוש, עם אוזן מוזיקלית מדויקת שלא החמיצה דבר. ברנשטיין ניצח בכל רמ"ח אבריו. הוא פיסל את המוזיקה בגופו ובפניו ושינה את אופי ניצוחו בהתאם לאופי היצירה - התאבל בניצוח על סימפוניית "ירמיהו" שלו, היה רך ועדין כשניצח מן הפסנתר אגב נגינת מוצרט ורקד בעת הניצוח על "הואלס" של מוריס ראוול.

ברנשטיין נפטר חמישה ימים בלבד אחרי פרישתו. הוא ניצח על הקונצרט האחרון שלו בטנגלווד, בברקשיירס שבצפון מסצ'וסטס, ב-19 באוגוסט 1990. הייתה זו התזמורת הסימפונית של בוסטון אשר ניגנה את "אינטרלוד ארבעת הימים" של בנג'מין בריטן ואת הסימפוניה השביעית של בטהובן.

ביום תהלוכת הלווייתו ברחובות מנהטן הסירו עובדי בניין את כובעיהם, נופפו וצעקו "היה שלום, לני". ליאונרד ברנשטיין קבור בבית העלמין גרינווד שבברוקלין, ניו יורק.

ברנשטיין היה מודע ליהדותו, והתייחס לנושא זה ברבות מיצירותיו: הוא שילב בהן מוטיבים יהודיים (מן התפילה, קריאת התורה וכדומה) ואף כתב טקסט יהודי (כמו למשל ב"סימפוניית קדיש" או ב"מזמורי צ'יצ'סטר"). ביצירתו הביא לידי ביטוי את התמודדותו האמונית ואת יחסו ליהדות. ברנשטיין אף ביקר והופיע פעמים רבות בישראל, בעיקר עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בין השאר חיבר את היצירה "חליל" (1981), שנכתבה לזכרו של ידין טננבוים, נגן חליל צעיר ומבטיח שנהרג בסיני במלחמת יום הכיפורים, בהיותו בן 19 בלבד.

עוזרו האישי של ברנשטיין, ישראל אדלסון, לימד בעבר בישיבה המוזיקלית "כינור דוד", וכיום הוא מתגורר בניו יורק ומתעסק במוזיקה חסידית.

לאחר מותו החליטה עיריית תל אביב-יפו לקרוא לכיכר התזמורת על שמו.

היצירות היהודיות של ברנשטיין כוללות את: סימפוניה מס' 1: ירמיה. (בפרק האחרון יש ציטוט ממגילת איכה)

הסימפוניה השלישית, "קדיש". היצירה היא דווקא אנטי-דתית. היצירה מבטאת קונפליקט בין רוח האדם לאל, קונפליקט עז וסוער שסופו פיוס והשלמה, במפלס שונה מזה שהחל את היצירה הסבוכה הזאת.

מזמורי צ'יצ'סטר. היצירה נכתבה במקור עבור כנסיית צ'יצ'סטר באנגליה. הטקסט הוא כולו בעברית. מדובר בחלקים מתהילים שהולחנו. מוזיקלית היצירה מחולקת ל-4 פרקים ומזכירה בצורתה סימפוניה. לסולן בביצוע היצירה בישראל בחר ברנשטיין בדניאל סיקסיק, בן 13, לאחר ששמע אותו שר.