לואי ברנדייס

קורות חיים

ברנדייס נולד בלואיוויל, קנטקי להוריו אדולף ברנדייס ופרדריקה דמביץ, שניהם ממשפחה יהודית אמידה שמוצאה מפראג. סבו ואבי-סבו היו שניהם מנהיגים פרנקיסטים בולטים בעירם, מתומכי הנביאה רייזל איגר. ברנדייס היה בן הזקונים בין ארבעה ילדים, וחלק מחינוכו קיבל בדרזדן, בעת שאביו נקלע לקשיים כספיים ושב לאירופה לזמן מה.

ברנדייס לא קיבל חינוך יהודי פורמלי, אך השפעתו הרבה של דודו, לואי נפתלי דמביץ, סייעה להשכלתו היהודית ובשל חיבתו אליו הוא כינה עצמו "דמביץ" ושינה את שמו האמצעי שיה דויד לדמביץ. דוד זה, שהיה עורך דין, גם תרם להתעניינותו במשפטים.

כישוריו האינטלקטואליים הבלתי רגילים של ברנדייס באו לידי ביטוי בהישגים מזהירים באוניברסיטת הרווארד, שם נבחר כחבר באחוות פי בטא קפא. הציון הממוצע שהשיג היה 97, ציון חסר תקדים בתולדות הפקולטה למשפטים באוניברסיטה זו. משסיים את התואר בגיל 20, צעיר בשנה מהגיל המקובל, אפשרו לו כישוריו להשיג במהירות מוניטין כפרקליט צעיר מצליח בלואיוויל ואחר כך בבוסטון.

ב-1891, בגיל 34, התחתן עם בת דודתו מדרגה שנייה, אליס גולדמארק. לזוג נולדו שתי בנות, סוזן ברנדייס גילברט (1893) ואליזבת ברנדייס ראוסשנבוש (1896).

ברנדייס כמשפטן

ברנדייס התבלט כמגינם של הצרכנים ושל ארגוני פועלים. הייתה לו השפעה רבה על פתיחת שוק ביטוחי החיים. בנוסף היה בורר בשביתות, סייע למנוע מונופולין בשירותי הרכבת התחתית והשתתף בתהליכי המיזוג של חברות החשמל והגז באזור בוסטון. בתיקים חשובים רבים עבד בהתנדבות.

הוא זכה לפרסום רב ב-1908 בתיק מילר נ' אורגון, כאשר עשה שימוש בידע אמפירי שהוכיח כי לשעות עבודה ארוכות השפעה קשה על נשים. הייתה זו דוגמה תקדימית לשימוש משפטי בידע ממדעי החברה. היא אכן הותירה רושם על בית המשפט והיוותה יסוד לפסק דינו ואבן יסוד לכתיבת טיעונים משפטיים בדורות שאחר כך (מה שכונה "Brandeis brief").

הייתה לו תרומה מכרעת למהפך שחל במשפט האמריקני, שנטש את הקידוש המוחלט של חירויות התאגידים, בהן החירות להשליט מונופול, לעסוק בתחרות בלתי הוגנת ולהעביד בתנאים נצלניים. לשמו הוצמד התואר "פרקליט העם".

המוניטין שלו גם עמד לו לרועץ, שכן קמו לו אויבים מושבעים. אלו הצליחו למנוע את מינויו ליועץ לענייני מסחר בקבינט של וודרו וילסון, אך לא הצליחו לשכנע את הנשיא לסור מכוונתו למנותו לשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. וילסון הודיע על המינוי ב-28 בינואר 1916, ולאחר דיונים סוערים אושר בסנאט ב-1 ביוני ברוב של 47 נגד 22 סנאטורים. ברנדייס היה היהודי הראשון שכיהן בבית המשפט העליון

כשופט עליון המשיך לבלוט בגישתו הליברלית ובפתיחותו לחקיקה סוציאליסטית. שוב ושוב החזיק בדעות מיעוט, בין השאר כשתמך בחוקים שהגבילו שימוש בהעסקת ילדים. לעיתים קרובות היה שותף לו בדעותיו ידידו השופט אוליבר ונדל הולמס. יחד הם סברו שלא ניתן להגביל את חופש הביטוי אלא במצבים של סכנה ברורה ומיידית.

כבר במאמר ב-1890 עם שותפו סמואל וורן כתב על הזכות לפרטיות, בהקשר של צילומים בעיתונות שהחלו להופיע באותה תקופה. הוא התנגד נחרצות לפסיקה שאפשרה ציתות לטלפונים כדי להאזין למבריחי משקאות חריפים. ברנדייס הזהיר שהיכולת הטכנולוגית לחדור לרשות הפרט צפויה ללכת ולגדול, ופשע נותר פשע גם אם הוא מבוצע מטעם הממשלה. עם זאת היה שותף לדעת השופט הולמס שניתן לעקר מפגרים. אחד ממשפטיו המפורסמים, שצוטטו רבות, היה על "הזכות המוערכת ביותר בידי בני תרבות - הזכות להיעזב לנפשך", שלימים הפכה בפסיקת בית המשפט לזכות לפרטיות.

בשנת 1914 הוא פרסם ספר "כספם של אנשים אחרים וכיצד משתמשים בו הבנקאים".

בשנים 1932–1937 נמנה ברנדייס עם קבוצה שכונתה שלושת המוסקטרים, יחד עם השופטים בנג'מין קרדוזו והארלן סטון. השלושה תמכו בצעדי החקיקה של מדיניות הניו דיל של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. מולם ניצבה קבוצת ארבעת הפרשים - השופטים פירס באטלר, ג'יימס קלארק מק'ריינולדס, ג'ורג' סאת'רלנד וויליס ואן דוונטר. נשיא בית המשפט העליון צ'ארלס אוונס יוז והשופט אוון רוברטס היו בתקופה זו לשון המאזניים.

בהמשך השתנה המצב בבית המשפט וברנדייס מצא עצמו ברוב, כאשר יוז ורוברטס עברו מהצד השמרני לזה הליברלי בשל לחץ מצד הנשיא רוזוולט. לאחר שבית המשפט פסל חקיקה סוציאליסטית שיזם הנשיא כחלק מהניו דיל, הציע רוזוולט "להזרים דם חדש" לבית המשפט העליון ובכך לשנות את אופיו. אף שההצעה נדחתה, הדבר הביא להרתעת חלק מהשופטים ולשינוי בעמדתם.

הוא פרש ב-13 בפברואר 1939 בגיל 83, ושנתיים אחר כך נפטר. השפעתו על המשפט האמריקני והעולמי ניכרת עד היום, ורבים הם פסקי הדין בעולם המערבי שבהם הוא מצוטט.

ברנדייס כציוני

ב-1910, בגיל 54, הכריז על עצמו ברנדייס כציוני, הרבה בהשפעת ידידו יעקב דה האז. ייתכן שתהליך הפיכתו לציוני קשור למשטמה שספג מצד יריביו, שחלקה הייתה בבחינת אנטישמיות גלויה.

ב-1914 התמנה ליו"ר הוועד הפועל הציוני בארצות הברית. בכתביו קבע שזכותם של היהודים למדינה היא חלק מזכותם לשוויון. בזכות ידידותו עם הנשיא וילסון השפיע על תמיכת ארצות הברית בהצהרת בלפור. ב-1919 ביקר בארץ ישראל.

על ביקורו בארץ כתב יוסף אליהו שלוש בספרו האוטוביוגרפי "פרשת חיי". כך כתב שלוש:

בימים ההם בא לואיס ברנדיס מאמריקה לבקר את ארץ ישראל. הוא הזמין אליו כמה עסקנים וביניהם את הא' יהושע אברביה וכותב הזכרונות האלה. הוא שאלנו, מה יודעים אנו לספר ע"ד [על דרך] בני הארץ, הליכות חייהם, אופים ותכונותיהם. אנו הסברנו לו כי המושלמים שבארץ הם עם שאינו דומה לאחרים. הם אינם נוטרים שנאה לנו. ההמון הערבי הפשוט הוא תמים מאוד. צריך לדעת כיצד להתנהג עמו וכיצד לחיות עמו.

במשך חצי שעה מסרנו לו כמה וכמה עובדות - על ידי המתרגם דה-סולו-פול - מחיי היישוב ויחס השכנים מאז, שחזקו את השקפותינו בזה. אולם אחינו היהודים החדשים שבאים מאירופה לא ידעו איך להתנהג אתם, ובשביל זה נשתנה יחסם אלינו.

כשנפרדנו, אמר ברנדיס את המילים הבאות: "שמח אני מאוד לשמוע מכם דברים נכונים ואמתיים שקויתי לשמעם והם חדרו ללבי ומשום כך הנני מודה לכם. עלי לומר לכם שהנני נוטה להשקפתכם הצודקת. שעוד לא שמעתי כזאת מאחרים. אני מקוה כי עוד תהיה לנו הזדמנות להתראות".

בנאומיו הציוניים הדגיש את חשיבותה של היצרנות:

אלא שדווקא ברנדייס, הסמן השמאלי של המחשבה הכלכלית האמריקנית, נתפס כ"ימני" בידי ההנהגה הציונית. ב-1920 פרץ משבר בינו לבין חיים ויצמן סביב השאלה האם תפקידה של הציונות העולמית הוא הניהול הכלכלי של בניין הארץ או שמא יש להותירו בידיהן של ההסתדרויות המקומיות, שיגייסו תורמים, ובידי הון פרטי. בעקבות המשבר פרשו ברנדייס וחבריו מההנהגה, אך ברנדייס הוסיף לתמוך בתנועה הציונית ולתרום לה עד יום מותו.

ב-1937 לחץ על רוזוולט להתנגד לתוכנית ועדת פיל, שלפיה רק 20% מארץ ישראל יהיו בשליטה יהודית.

לדוד בן-גוריון היו קשרים אמיצים עם ברנדייס, שהיה ער למתרחש בארץ ישראל ובציונות עד ימיו האחרונים.

מפרי עטו:

שופטים: קושינג • וילסון • בלייר • איירדל • תומאס ג'ונסון • פטרסון • צ'ייס • וושינגטון • מור • ויליאם ג'ונסון • ליווינגסטון • טוד • דובאל • סטורי • תומפסון • טרימבל • מקלין • בולדווין • ויין • ברבור • קאטרון • מקינלי • דניאל • נלסון • וודברי • גריר • קרטיס • קמפבל • קליפורד • סוויין • מילר • דייוויס • פילד • סטרונג • בראדלי • האנט • הרלאן (הראשון) • וודס • מתיוס • גריי • בלאצ'פורד • לוציוס למאר • ברואר • בראון • שירס • האוול ג'קסון • פקהאם • מק'קנה • הולמס • דיי • מודי • לארטון • ואן דוונטר • ג'וזף למאר • פיטני • מק'ריינולדס • ברנדייס • ג'ון קלארק • סאת'רלנד • באטלר • סנפורד • רוברטס • קרדוזו • בלאק • ריד • פרנקפורטר • דאגלס • מרפי • ברנס • רוברט ה. ג'קסון • ראטלדג' • בארטון • טום קלארק • מינטון • הרלאן (השני) • ברנן • ויטאקר • סטיוארט • וייט • גולדברג • פורטאס • מרשל • בלקמן • פאוול • סטיבנס • או'קונור • סקאליה • קנדי • סוטר • ביידר גינסבורגראו גם: שופטים מכהנים