כל העיר

היסטוריה

העיתון נוסד על בסיס צוות המקומון הירושלמי, "ירושלתון", ויצא לאור לראשונה בשם "כל העיר" ב-10 באוגוסט 1979. העיתון הופץ בירושלים ובסביבתה בימי שישי, בתחילה בחינם והכנסתו הייתה מבוססת על פרסום ולוחות מודעות. הוא זכה להצלחה רבה מאחר שטרום תקופת הרדיו המקומי והפרסום המקוון באינטרנט, הציע לעסקים מקומיים אפשרות לפרסם מודעות במחיר זול יותר מהעיתונות הארצית וממוקד לקהל מקומי. החל מ-1984 נמכר בתשלום אך עיקר הכנסתו עדיין מבוססת על פרסום. העורך הראשון, יוסי קליין, ביסס את עיצוב העיתון לפי מודל המקומון הניו יורקי "ווילג' וויס", שאחוזי החלוקה היו 45% טקסט ו-55% מודעות. עם מודעות פרסומת בגודל של חצי עמוד, עומד או אפילו שני עמודים. מנכ"ל העיתון היה רוני ארן שבהמשך מונה להיות מנכ"ל רשת שוקן כולה.

מערכת "כל העיר" שכנה בתחילה בדירת מגורים צנועה ברחוב רבי עקיבא בצמוד לגן העצמאות שבמרכז העיר. לאחר שהבניין בו שכנו משרדי מערכת העיתון נמכר, ובהמשך נהרס לטובת הקמת מגדל מגורים, עברה למתחם "שערי ירושלים" באזור התחנה המרכזית בירושלים.

בשנות ה-80 צבר העיתון מוניטין ארצי של כלי תקשורת איכותי, לוחם, נון-קונפורמיסטי ואנטי ממסדי, ששילב תחקירים, ראיונות בלעדיים וכתבות עומק מקיפות. "כל העיר" הפך באותה תקופה לעיתון הרביעי בתפוצתו בישראל בסופי שבוע; בירושלים לבדה מכר העיתון מדי יום ששי כמות עיתונים גדולה יותר מכל עיתון ארצי אחר, לרבות "ידיעות אחרונות". לאור הצלחתו הרבה של "כל העיר", החליט "ידיעות אחרונות" להקים לו עיתון מתחרה בירושלים בשם "קול ירושלים", שאותו הקים וערך העיתונאי והסופר חיים שיבי. כדי להיכנס לשוק, עיתון "קול ירושלים" חולק חינם יחד עם "ידיעות אחרונות", ורשת שוקן פנתה פנה לממונה על ההגבלים העסקיים בתביעה לחייב את "ידיעות אחרונות" להוציא את המקומונים שלו למכירה עצמאית, בטענה כי יתרון התפוצה של "ידיעות אחרונות" בזירה הארצית יוצר תחרות בלתי הוגנת. בשנת 2000, לאחר שנים שבהן התנהל הדיון בנושא, נדחתה התביעה, לאחר שנקבע שצירוף מקומון לעיתון האם שלו הוא מהלך מסחרי מקובל בשוק. "כל העיר" גם החל להיות מופץ גם כמוסף מקומי כחלק מעיתון "הארץ"

ביולי 2002 מונה אנשיל פפר, הכתב לענייני חרדים ב"הארץ", לתפקיד עורך "כל העיר", מינוי שעורר הד תקשורתי והתנגדות מצד פעילי שמאל אשר ראו בו "צעיר דתי שידוע בנטייתו הימנית" ואף איימו בהחרמת העיתון. לאחר כשנה עזב את "כל העיר" ובסוף שנת 2003 חזר לכתוב ב"הארץ" ככתב לענייני חינוך.

במהלך שנת 2008 נסגרו משרדי מערכת העיתון במסגרת תוכנית ההתייעלות ומיתוג מחדש של רשת שוקן והיא מוזגה עם משרדי עיתון "העיר" ומטה רשת המקומונים שוקן בתל אביב. ב-2009 עברה גם מערכת רשת המקומונים שוקן לתוך מטה קבוצת הארץ ברחוב שוקן בתל אביב. במסגרת המיתוג מחדש שונה שם העיתון ל"העיר - ירושלים" (כמו מוספים דומים בערים אחרות, דוגמת כלבו בחיפה שהפך ל"העיר - חיפה"). לאחר כמה שנים המיתוג מחדש בוטל, העיתון חזר לשם "כל העיר", הוקם לו אתר אינטרנט עצמי בשמו המקורי והמהדורה האלקטרונית שלו הפכה זמינה בחינם. בנוסף, הוחל בפרסום מהדורה של העיתון בעיר מודיעין ("כל העיר מודיעין"), בעיר בית שמש ("כל העיר בית שמש") ומדור חדשות המכסה את העיר מעלה אדומים.

בסוף שנת 2021 עבר "כל העיר" לבעלותו של אבי סולומון, ששימש קודם כמנכ"ל רשת שוקן.

תחקירים חשיפות ותביעות דיבה

במשך השנים פרסם "כל העיר" תחקירים וחשיפות, שחלקם הגיעו לבתי המשפט כתביעות דיבה. בין המקרים הבולטים היו:

אהוד אולמרט

בתקופה שבה כיהן אהוד אולמרט כראש עיריית ירושלים היה "כל העיר" המבקר החריף ביותר שלו. על רקע הבחירות לרשויות המקומיות של 1993, בעת המירוץ הראשון של אולמרט לראשות העירייה, חשף העיתון הסכם סודי שנחתם בין אולמרט לנציגי הסיעות החרדיות. אחר כך ביקר את פרויקט הולילנד ודיווח בזמן אמת על התכנון המסתמן, על אחוזי הבנייה החריגים ועל שינויי הייעוד. כמו כן דיווח על הנסיעות התכופות והממושכות שלו לחו"ל. אולמרט בתגובה הטיל חרם מודעות על "כל העיר" ואסר על העירייה לפרסם בעיתון.

ב-2002 הגיש עורך העיתון יוסף כהן תביעת דיבה נגד אולמרט. לאחר שורת מקרים שבהם הציג אותו אולמרט כ"עבריין פלילי". כהן זכה בתביעה ואולמרט חויב לפצותו ב-10,000 שקל. ב-2004 הגישו רשת שוקן, ועורך "כל העיר" אז, אנשיל פפר, תביעת דיבה נוספת נגד אהוד אולמרט בה נטען, כי אולמרט אמר דברי לשון הרע בישיבת ועדת הכספים, בעת שכיהן כראש עיריית ירושלים, ובמהלכה אמר אולמרט לחבר מועצת העיר ירושלים אודי ארנון, לשעבר כתב העיתון: "העיתון שעבדת איתו, מזדהה עם החמאס". העיתון זכה בתביעה ואולמרט התנצל בפניו בישיבת המועצה האחרונה שלו כראש עיריית ירושלים.

מעריב

ב-1994 פרסמה הכתבת לענייני משפט ותקשורת, בירנית גורן, תחקיר שבו נטען כי מו"ל "מעריב" עופר נמרודי סוחט מפרסמים באמצעות איומים בפרסום תחקירים על אודותיהם. התחקיר פורסם זמן קצר אחרי שפרשת האזנות הסתר, "פרשת נמרודי א'", התגלתה ב-15 באפריל 1994. במרכז התחקיר עמד עו"ד רונאל פישר, אז עיתונאי צעיר ובולט שהובא על ידי נמרודי מעיתון "חדשות", שצוטט בכתבה כמי שאמר לעיתונאי בכיר "מעריב": "אני מרוויח יותר כסף מכתבות שאני לא מפרסם מאשר מכתבות שאני כן מפרסם". נמרודי הגיש אז תביעו דיבה נגד גורן ו"כל העיר" בסך 5 מיליון שקל. התביעה הסתיימה בפשרה, מאחר שנמרודי ביקש שהעניין לא יגיע לדיון משפטי.

יחידת רימון

ב-1995 פרסם העיתונאי יגאל מוסקו, חשיפה ראשונה של סיירת רימון שפעלה כיחידת חיסול ברצועת עזה בשנות ה-70 של המאה ה-20. החשיפה הביאה לסערה ציבורית, ושנתיים אחר כך, דניאל עוקב, שרצח שני תיירים בדרך לאילת, ולא יכול להצביע על מניע כלשהו למעשיו, טען שהשרות בסיירת רימון השפיע על מצבו הנפשי לאחר שהשתתף בפעילות של מעצר וחיסול מחבלים. עוקב הוכר כנכה צה"ל ב-2001.

הזוג נתניהו

"כל העיר" היה העיתון הראשון לפרסם שבנימין נתניהו, כבר כראש האופוזיציה בתקופה שקדמה לבחירתו לראשות הממשלה בבחירות שנערכו ב-1996, היה מנצל את מעמדו לרעה, מתחמק מתשלום במסעדות או תובע הנחות מבעלי עסקים בירושלים. במאי 1995, פרסם יואב קווה, כתבת תחקיר תחת הכותרת "ההנחות של בנימין נתניהו", ובה עדויות של מסעדנים ובעלי עסקים על חשבונות שלא שולמו או הנחות שניתנו בהיקף של אלפי שקלים. באוקטובר 2000, חשף העיתון כי אשתו של נתניהו, שרה תבעה את אבנר עמדי על החזקת רכושה, ואילו הוא טוען שהזוג נתניהו מתחמק מתשלום עבור שירותיו (פרשת עמדי).

פרשת כפר סאלם

בשנת 1988 חשף, ב"כל העיר", העיתונאי יזהר באר, את פרשת קבורתם של ארבעה פלסטינים בכפר סאלם שליד שכם. בעקבות החשיפה נפתחה חקירה של מצ"ח והאחראים הועמדו למשפט צבאי.

כותבים בולטים

עם הכתבים בעיתון במהלך השנים נמנים: