יצחק בן ישראל

יצחק אריה בן ישראל, יליד תל אביב, הוא מן הדמויות הבולטות בעיצוב המפגש הישראלי בין מדע, טכנולוגיה וביטחון. במהלך שירותו בצה״ל, ובעיקר בחיל האוויר ובמערכת הביטחון, עסק במחקר, מודיעין, חקר ביצועים ופיתוח אמצעי לחימה. בהמשך פעל באקדמיה, בכנסת ובמוסדות המדינה, והיה שותף להקמת תשתיות לאומיות בתחומי הסייבר והחלל. תרומתו אינה מצטמצמת לתפקיד יחיד: הוא חיבר בין חשיבה פילוסופית לבין קבלת החלטות ביטחונית, בין מחקר אקדמי למדיניות ציבורית, ובין היכולת הטכנולוגית של ישראל לבין מעמדה בעולם.

מן העתודה האקדמית אל חזית הטכנולוגיה הביטחונית

בן ישראל נולד ב־26 ביולי 1949. הוריו, חיים בן־ישראל (גולדברג) ושרה לבית בביוף, היו חברי לח״י; אביו שירת גם כסגן־אלוף בחיל האוויר. בשנת 1967 סיים את לימודיו בגימנסיה הרצליה והתגייס לצה״ל במסגרת העתודה האקדמית. הוא השלים תואר ראשון במתמטיקה ובפיזיקה באוניברסיטת תל אביב, ובמקביל בנה קריירה מקצועית שהפכה את הידע המדעי לכלי מעשי בשירות המדינה.

במהלך שירותו בחיל האוויר מילא תפקידים במערכי המבצעים, המודיעין והפיתוח. הוא היה חבר בצוות בראשות אביאם סלע שפיתח את ״פריסקופ״, מערכת ממוכנת לשליטה ולבקרה, וזכה על כך בפרס חיל האוויר. בהמשך עמד בראש ענף חקר ביצועים בחיל האוויר והיה שותף לתכנון מבצע אופרה, להשמדת הכור הגרעיני בעיראק. תפקידו האחרון בחיל היה ראש מחלקת המחקר בלהק המודיעין.

בשנת 1992 מונה לראש מחלקת מחקר ופיתוח במטה הכללי. ב־1998 הועלה לדרגת אלוף ומונה לראש המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית במשרד הביטחון, מפא״ת. בתפקיד זה היה אחראי על אחד המרכזים החשובים בבניית היכולת הטכנולוגית של ישראל. בין היוזמות שנקשרו לתקופתו נמנו פיתוחים שנועדו להתמודד עם איומים עתידיים, ובהם מערכות בלתי מאוישות ותכנון קונסטלציות של לווייני תצפית מסדרת ״אופק״.

בן ישראל קיבל פעמיים את פרס ביטחון ישראל: בשנת 1972 על פיתוח שיטת הפצצה למטוסי הפנטום, ובשנת 2001 על פרויקט שביטא תפיסה חדשנית של שדה הקרב העתידי. קודם לכן קיבל גם את פרס חיל האוויר על מערכת השליטה והבקרה, וכן את פרס ראש אגף המודיעין לחשיבה יוצרת.

מדע, פילוסופיה ותורת המודיעין

הפעילות הביטחונית של בן ישראל נשענה על בסיס אקדמי רחב. בשנת 1985 השלים תואר שני בפילוסופיה, וב־1988 קיבל דוקטורט על מחקר שעסק בסינתטי אפריורי ובבעיית נתוני החוש. החיבור בין פילוסופיה של המדע לבין ניסיון מודיעיני הפך למאפיין מרכזי בכתיבתו ובהוראתו.

בספריו דיאלוגים על מדע ומודיעין, שזיכה אותו בפרס יצחק שדה לספרות צבאית, והפילוסופיה של המודיעין, הציג תפיסה שלפיה המודיעין, כמו המדע, אינו מגיע בדרך כלל לוודאות מוחלטת. בהשראת החשיבה הביקורתית של קרל פופר, הוא הציע לבחון במקביל אפשרויות שונות, להעמיד אותן בפני ניסיון הפרכה, ולצמצם בהדרגה את מרחב ההסברים האפשריים. גם אם גישה זו לא אומצה במלואה כשיטה אחידה בכל עבודת המודיעין, היא תרמה לשיח הישראלי על גבולות הידיעה, על איכות ההערכה ועל הצורך להבחין בין עובדות, השערות וסברות.

ספריו הנוספים, בהם מדע, טכנולוגיה וביטחון: מהאדם בקרב ועד לחלל החיצון ותפיסת הביטחון של ישראל, הרחיבו את הדיון מן הטכנולוגיה הצבאית אל שאלות של בניין כוח, חדשנות, מרחב, כלכלה ומדיניות. בכך סייע להפוך סוגיות מורכבות של ביטחון לאומי לנושא לדיון ציבורי ואקדמי.

אקדמיה, חלל וסייבר

לאחר פרישתו מצה״ל הצטרף לסגל אוניברסיטת תל אביב, שם היה פרופסור אמריטוס ועמד בראש התוכנית ללימודי ביטחון בבית הספר לממשל. הוא עמד גם בראש סדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון ובראש מרכז הסייבר באוניברסיטה. באמצעות ההוראה, המחקר והכנסים שקידם, פעל להכשרת דור של חוקרים, אנשי מדיניות ומומחי טכנולוגיה שיידרשו להתמודד עם איומים והזדמנויות המשתנים במהירות.

בן ישראל עמד בראש סוכנות החלל הישראלית בשנים 2005–2022. בתקופה זו היה שותף לקידום מקומה של ישראל כמדינה בעלת יכולות חלל, ולחיזוק הקשר בין מחקר, תעשייה, ביטחון ומדיניות לאומית. בשנים 2010–2017 עמד גם בראש המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח, גוף שנועד לחבר בין סדרי העדיפויות של המדינה לבין מוסדות המחקר והחדשנות שלה.

בשנת 2011 מונה לעמוד בראש המיזם הקיברנטי הלאומי. ועדת המומחים בראשותו הניחה את התשתית להקמת מטה הסייבר הלאומי במשרד ראש הממשלה ולהשקת היוזמה הלאומית בתחום. בכך היה שותף למהלך שהפך את הסייבר מנושא מקצועי של יחידות טכנולוגיות למדיניות לאומית רחבה, הכוללת הגנה על תשתיות, פיתוח ידע, הכשרת מומחים ושיתוף פעולה בין הממשלה, האקדמיה והתעשייה. בשנת 2017 הצטרף לוועדה הגלובלית ליציבות במרחב הקיברנטי, שפעלה עד 2019 והשתתף בניסוח שמונה נורמות הנוגעות לאי־תוקפנות במרחב זה.

בשנת 2018 מונה, יחד עם פרופ׳ אביתר מתניה, לעמוד בראש ועדת מומחים שעסקה בהפיכת ישראל למרכז עולמי בתחום הבינה המלאכותית. פעילות זו המשיכה את עיסוקו ארוך השנים בשאלה כיצד מדינה קטנה יכולה לתרגם מחקר מדעי ויזמות טכנולוגית ליכולת לאומית בעלת השפעה.

שירות ציבורי ופעילות מקצועית

בן ישראל שירת בכנסת השבע עשרה מטעם קדימה. הוא נכנס לכנסת ב־25 ביוני 2007, לאחר ששמעון פרס פרש ממנה עם בחירתו לנשיא המדינה, וכיהן עד 2009. גם לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים המשיך לפעול בזירה הציבורית דרך ועדות, מועצות ומוסדות מחקר.

במקביל לפעילותו האקדמית והציבורית היה חבר בגופים מקצועיים, בהם ועדות מחקר ופיתוח, דירקטוריונים ומועצות מייעצות של מוסדות מדע וטכנולוגיה. בשנת 2003 הקים את חברת הייעוץ הביטחוני RAY-TOP. הוא כיהן או פעל גם במסגרת מכון פישר למחקר אסטרטגי וחלל, גופים הקשורים לטכניון ולמוסדות אקדמיים נוספים, וכן בחברת טבע ובחברה לישראל. בשנת 2012 נבחר לחבר לכל החיים באקדמיה הבינלאומית לאסטרונאוטיקה ולחבר במועצה הלאומית למחקר, חדשנות ויזמות בסינגפור.

מדוע יצחק בן ישראל ראוי לציון כערך חשוב במורשת

יצחק בן ישראל ראוי להיכלל במורשת משום שפעל לאורך עשרות שנים בנקודות שבהן נקבעו היכולות המדעיות, הביטחוניות והטכנולוגיות של ישראל. הוא השתתף בפיתוח מערכות שהשפיעו על ביטחון המדינה, הוביל את מפא״ת בתקופה מרכזית בבניית התשתית הטכנולוגית של צה״ל, קידם את תחומי החלל והסייבר ברמה הלאומית, ותרם לעיצוב השיח על מודיעין, מדע ותפיסת הביטחון.

חשיבותו נובעת גם מן החיבור שיצר בין מוסדות: צה״ל, משרד הביטחון, האקדמיה, הכנסת, התעשייה ומערכות ממשלתיות. החיבור הזה סייע להפוך ידע מחקרי למדיניות וליכולת מעשית, ולפתוח בפני הציבור והחוקרים דיון רחב יותר על האתגרים הניצבים בפני ישראל בעולם טכנולוגי. משום כך, מורשת (Moreshet) ו־Moreshet.com מציגים את סיפורו לא רק כסיפור של תפקידים ופרסים, אלא כתיעוד של עשייה שבנתה מוסדות, הכשירה אנשי מקצוע והשפיעה על האופן שבו ישראל מבינה את ביטחונה ואת עתידה המדעי.