חזי כרמל

חזי כרמל (24 במרץ 1937 – 22 באפריל 2007) פעל במשך עשרות שנים בנקודות המפגש שבין מודיעין, דיפלומטיה, עיתונות וטכנולוגיית תקשורת. הוא מילא תפקידים במוסד ובשירות החוץ, דיווח מזירות צבאיות ומדיניות עבור כלי תקשורת בישראל ובצרפת, ערך ספר שעסק בתרומת המודיעין לקידום שלום, והיה בין היוזמים הראשונים של המהלך העסקי שממנו צמח מיזם לווייני התקשורת הישראלי עמוס.

ייחודו של כרמל לא היה בהשתייכות לתחום מקצועי אחד, אלא ביכולתו לחבר בין עולמות שבדרך כלל פועלים בנפרד. ניסיונו בעבודת מודיעין ובערוצים דיפלומטיים הזין את כתיבתו; היכרותו עם צורכי הביטחון והתקשורת הובילה אותו ליזמות בתחום הלוויינים; והעיסוק שלו במזרח התיכון חיבר בין דיווח מן השטח לבין מחשבה על האפשרויות המדיניות הנפתחות דווקא באמצעות קשרים חשאיים.

משירות צבאי לעולם המודיעין והדיפלומטיה

כרמל נולד בתל אביב בתקופת המנדט הבריטי. בצה״ל שירת כקצין קישור והיה חבר בוועדת שביתת הנשק ישראל–סוריה, מסגרת שנועדה לטפל במגעים ובתקריות לאורך הגבול לאחר מלחמת העצמאות. כבר בשלב מוקדם זה נחשף למרחב הרגיש שבו ביטחון, משא ומתן ותקשורת בין יריבים תלויים זה בזה.

בראשית שנות השישים השלים לימודים במכון למדעי המדינה בפריז. במקביל לקריירה הדיפלומטית שלו מילא תפקידים במוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. בין היתר כיהן כראש לשכתו של מאיר עמית, מראשי קהילת המודיעין המרכזיים בתולדות ישראל, ובהמשך עמד בראש שלוחה של אגף תבל בדרום־מזרח אסיה. אגף תבל מופקד על קשרי החוץ והקשרים המבצעיים של המוסד, ולכן תפקיד מסוג זה דרש שילוב של הבנת אזור, בניית קשרים, דיסקרטיות ושיקול דעת מדיני.

כרמל שירת גם כדיפלומט בנציגויות ישראל בפריז, אביג׳אן, קינשאסה, בנגקוק, טוקיו וסינגפור. בספטמבר 1970 מונה לקונסול ישראל בלוס אנג׳לס ושימש בתפקיד עד 1972. רצף השליחויות באירופה, באפריקה, באסיה ובארצות הברית העניק לו מבט רחב על מקומה של ישראל בעולם בתקופה שבה המדינה הצעירה הרחיבה את קשריה המדיניים והכלכליים.

עיתונות ביטחונית מן השטח

בשנת 1968 מונה כרמל לכתב לענייני צבא וביטחון בעיתון מעריב. כתבותיו עסקו לא רק בפעילות צבאית, אלא גם בחברה הפלסטינית, בעולם הערבי, בכורדים בעיראק ובמפגש שבין משפט, ממשל צבאי ומציאות אזורית. היכרותו עם מנגנוני המדינה ועם המרחב הדיפלומטי העניקה לדיווחיו נקודת מבט של אדם שהכיר את עבודת המערכת מבפנים, אך פנה אל הציבור כעיתונאי.

במשך כשלושים שנה היה גם פרשן לענייני ישראל והמזרח התיכון בשבועון הצרפתי ל׳אקספרס. בתפקיד זה סייע להסביר לקהל אירופי את החברה הישראלית, את שיקולי הביטחון שלה ואת התמורות האזוריות. עבודה מתמשכת בכלי תקשורת בינלאומי הייתה בעלת חשיבות מיוחדת בעשורים שבהם דמותה של ישראל בעולם עוצבה במידה רבה באמצעות דיווח ופרשנות של מספר מצומצם יחסית של מומחים בעלי היכרות ישירה עם האזור.

מלחמת יום הכיפורים והספר „המחדל”

במלחמת יום הכיפורים נלווה כרמל ככתב לכוח צנחנים שחצה את תעלת סואץ. החוויה מן החזית הייתה הבסיס להשתתפותו בקבוצת העיתונאים שחיברה את הספר המחדל, שראה אור סמוך מאוד לסיום המלחמה. לצד כרמל השתתפו בכתיבתו אורי דן, איתן הבר, אלי תבור, ישעיהו בן־פורת, יהונתן גפן ואלי לנדאו.

הספר הביא לציבור תיאורים ישירים של שדות הקרב, הנפגעים ואובדן הציוד, והציג שאלות קשות על ההיערכות שקדמה למלחמה. פרסומו המהיר הפך אותו למסמך עיתונאי מרכזי בגל הראשון של הדיון הציבורי לאחר המלחמה. תרומתו של כרמל לספר השתלבה בתפקיד רחב יותר שמילאו כתבי צבא באותה תקופה: תיעוד מחיר המלחמה והנגשת מידע שאפשר לציבור הישראלי לבחון מחדש את הנחותיו לגבי הנהגה, התרעה ומוכנות.

מודיעין ככלי לדיפלומטיה ולשלום

כרמל ראה במודיעין יותר ממנגנון להתרעה ולניהול מלחמות. תפיסה זו קיבלה ביטוי מובהק בספר מודיעין לשלום – על תפקידו של המודיעין בעיתות שלום, שאותו ערך. הספר, שמהדורתו המתועדת בחומרי הארכיון ראתה אור ב־1998 בהוצאת ידיעות אחרונות וכללה 317 עמודים, כינס מאמרים של אנשי מעשה ואקדמיה.

הרעיון המאחד של הקובץ הוא שלשירותי מודיעין עשוי להיות תפקיד חשוב גם בתקופות של משא ומתן: פתיחת ערוצי הידברות חשאיים, העברת מסרים, בירור כוונות ובניית תנאים למגע מדיני כאשר תקשורת פומבית עדיין אינה אפשרית. המאמרים בחנו אירועים וניסיונות מן המזרח התיכון, ובחלקם הציגו עדויות וניתוחים שלא היו מוכרים קודם לכן לציבור הרחב.

חשיבות הספר נובעת מן השינוי שהוא מציע בזווית הראייה. במקום להציג מודיעין רק כאמצעי להשגת יתרון על אויב, הוא בוחן כיצד ידע, קשרים ודיסקרטיות יכולים גם לצמצם אי־ודאות ולסייע למעבר מעימות להידברות. עבור ישראל, שמאז הקמתה נדרשה לשלב בין הגנה עצמית לבין חיפוש מתמשך אחר הסדרים אזוריים, מדובר בנושא בעל משמעות היסטורית ומעשית כאחד.

כרמל עסק בקשר שבין ישראל לשכנותיה גם בספר קשר K – היומן הסודי של הסדר הביניים הישראלי–מצרי, שכתב עם ג׳ודי קיפר וראה אור ב־1975. הספר עסק בערוצים ובמגעים סביב הסדר הביניים עם מצרים, בשנים שקדמו להסכם השלום. בשנת 1980 פרסם עם רני כרמל את הספר שגרירות, יצירה נוספת שנשענה על היכרות עם העולם הדיפלומטי.

מן המודיעין אל החלל: ראשית מיזם עמוס

בתחילת שנות השמונים פנה כרמל גם ליזמות עסקית. בשנת 1981 יזם יחד עם מאיר עמית את פרויקט לוויין התקשורת הישראלי עמוס. השניים חברו לאיש העסקים הצרפתי ז׳אן פרידמן, הקימו את „החברה הכללית לשירותי לוויין” וגייסו משקיעים נוספים בישראל ובארצות הברית. החברה החזיקה בהמשך בכרבע מחברת חלל תקשורת, מפעילת לווייני עמוס.

כרמל לא היה מתכנן הלוויין או מהנדס מערכות החלל. תרומתו הייתה יזמית וארגונית: זיהוי הצורך, גיבוש שותפים, יצירת מסגרת עסקית וגיוס ההון הדרוש לקידום חזון של תקשורת לוויינית ישראלית. ההבחנה הזאת חשובה, אך אינה מפחיתה מערך המעשה. תעשיות חלל אינן נבנות באמצעות הנדסה בלבד; הן זקוקות גם למי שמחברים בין טכנולוגיה, מימון, מדיניות ושווקים.

המהלך שאליו היה שותף סייע להניח תשתית מסחרית למותג עמוס, שהפך לחלק בולט מפעילות החלל והתקשורת של ישראל. עצם היוזמה בתחילת שנות השמונים העידה על ראייה לטווח ארוך: לווייני תקשורת עתידים היו למלא תפקיד מרכזי בשידורי טלוויזיה, בהעברת מידע ובחיבור בין מדינות וקהילות המרוחקות זו מזו.

יוזמות תקשורת נוספות

התעניינותו של כרמל בחיבור בין תוכן לטכנולוגיית הפצה הופיעה גם במיזמים נוספים. בשנת 1980 הוביל קבוצת משקיעים שביקשה להפיק סדרת טלוויזיה על התנ״ך ולהקים לצדה אתר צילום בסגנון מקראי שישמש בהמשך אטרקציה תיירותית. בשנת 1990 התמודד על זיכיון אזורי לטלוויזיה בכבלים, וב־1999 היה שותף להקמת חברת „אינטרטיווי”, שביקשה לפתח שירותי טלוויזיה דיגיטליים באמצעות האינטרנט. לא כל התוכניות הללו הבשילו למפעל מתמשך, אך יחד הן מלמדות על עיסוק עקבי באפשרויות החדשות שנפתחו עם שינויי טכנולוגיית השידור.

עמדה מדינית ועיסוק בעתיד האזור

לאחר מלחמת ששת הימים הצטרף כרמל ל„ועד לפדרציה ישראל–פלסטין”, לצד אורי אבנרי, שלום כהן, בועז עברון, נתן ילין־מור ואמנון זכרוני. הוועד נמנה עם המסגרות הישראליות המוקדמות שקראו לחלוקת הארץ למדינת ישראל ולמדינה פלסטינית, במקום החזרת השטחים כולם לירדן, למצרים ולסוריה. השתתפותו שיקפה את עיסוקו המתמשך בשאלה כיצד ניתן לתרגם הבנה אזורית, מגעים וערוצי תקשורת למבנה מדיני יציב יותר.

כרמל נפטר ב־22 באפריל 2007, בגיל שבעים, והובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ עין כרמל. הוא הותיר אחריו גוף עבודה מגוון שקשה לצמצמו להגדרה מקצועית אחת: שירות למדינה, תיעוד עיתונאי, כתיבה ועריכה על מודיעין ודיפלומטיה, ויזמות שהביטה אל עתיד התקשורת הישראלית.

מדוע חזי כרמל ראוי לציון כערך חשוב במורשת

חזי כרמל ראוי להיכלל בארכיון מורשת (Moreshet) משום שעבודתו מאירה כמה תהליכים מרכזיים בתולדות מדינת ישראל: התפתחות שירותי החוץ והמודיעין של המדינה הצעירה, תפקידה של העיתונות בעיצוב הדיון הציבורי לאחר מלחמת יום הכיפורים, השימוש בערוצים חשאיים לקידום מגעים מדיניים, והמעבר של ישראל אל עידן התקשורת הלוויינית.

השפעתו ניכרת במיוחד בחיבורים שיצר. הוא הביא ניסיון מודיעיני אל הפרשנות העיתונאית, הציג את המודיעין גם ככלי אפשרי להפחתת עימותים, וסייע להפוך רעיון שאפתני על לוויין תקשורת ישראלי למסגרת יזמית עם שותפים ומשקיעים. אלה תרומות ממשיות לביטחונה של ישראל, לשיח הציבורי שלה ולבניית יכולות טכנולוגיות וכלכליות שהרחיבו את עצמאותה ואת קשריה עם העולם.

הצגת סיפורו ב־Moreshet.com משמרת את זכרו של אדם שפעל לא פעם מאחורי הקלעים, אך נגע בכמה מן המערכות שעיצבו את החיים הישראליים. מורשתו מזכירה כי הישגים לאומיים נוצרים לא רק בידי הדמויות הנראות ביותר, אלא גם בידי מי שיודעים לחבר בין אנשים, ידע, מוסדות ורעיונות ולהפוך אותם לתשתית של עשייה.