ורמיה

היסטוריה

עם תחילת גל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90, היה במדינת ישראל עיתון רוסי יחיד, "נאשה סטראנה" שהשתייך למפלגת העבודה הישראלית. בשנת 1989 ראה אור השבועון "נובוסטי נדלי" וב-1990 נוסד היומון הפרטי קצר הימים "סְפּוּטְנִיק". איל העיתונות רוברט מקסוול, שהחל לפעול אז בישראל ורכש את "מעריב", זיהה את הפוטנציאל הגדול של העולים החדשים ופעל להקמת עיתון יומי חדש בשפה הרוסית. בין היתר מוזכרים כמי שייעצו למקסוול ולדימיר גלוזמן, מנכ"ל ארגון-הגג של יוצאי ברית-המועצות, אסיר ציון לשעבר, נתן שרנסקי ואיש משרד החוץ אברהם בן-יעקב, ששימש כמרכז המערכת הראשון של העיתון.

הגיליון הראשון של "ורמיה" ראה אור ב-29 במרץ 1991, לאחר מספר מהדורות נסיוניות שצורפו ל"מעריב" כשירות לקוראי הרוסית בעת מלחמת המפרץ. עקב השליטה המשותפת של מקסוול ב"מעריב" וב"ורמיה" שכנה מערכת העיתון בבית מעריב וחלק מהמאמרים והכתבות היו חומרים מתורגמים מ"מעריב". עורך "מעריב" דב יודקובסקי חנך את אנשי העיתון, אשר ברובם היו אנשי ספרות חסרי רקע בעיתונות. מקסוול השווה את שכרם של עיתונאי "ורמיה" למשכורתם של עיתונאים ישראלים כותבי-עברית, בניגוד לרוב הכותבים בעיתוני עולים חדשים בישראל, שמשכורתם הייתה נמוכה יותר. החוזקה העיקרית וחשיבותו המקורית של העיתון לא הייתה בצד העיתונאי, שנסמך ברובו על "מעריב", אלא בסוללה מכובדת של פרשנים ובעלי טורים שגיבשו את קולה הייחודי של העלייה הרוסית והציגו נקודת-מבט ייחודית (בהם נטשה מוזגוביה, דוד מרקיש, ירמיהו ברנובר, מאיה קגנסקיה ועוד). בתוך חודשים ספורים עמדה תפוצת העיתון על כ-30 אלף עותקים.

עם מותו של מקסוול בנובמבר 1991 הועבר "ורמיה", כמו עיתון-האב שלו, "מעריב", לשליטת עופר נמרודי, שהסתכסך עד מהרה עם צמרת "ורמיה" בשל דרישתו לקצץ בשכרם. באוגוסט 1992 עברו מיטב העיתונאים ב"ורמיה", כולל העורך הראשי אליעזר דנילוביץ לקבוצת "ידיעות אחרונות" והקימו את העיתון המתחרה "וסטי", שהצטיין באותו עיצוב גרפי ואותו גופן כמו "ורמיה" ואף בשם דומה.

נמרודי המשיך להוציא את "ורמיה" עם שארית צוותו ועם עיתונאים שהביא מ"נובוסטי נדלי". ב-1993 מכר את השליטה בעיתון לאלי עזור.