היינריך היינה

היינה נחשב הן למשורר רומנטי והן למי שהפנה עורף לזרם ספרותי זה. הוא הפך את שפת היומיום לראויה לשירה, הפך את צורות הפיליטון ויומן המסע לצורת אמנות, והקנה לשפה הגרמנית קלילות ואלגנטיות שטרם ידעה עד אז. כעיתונאי ביקורתי ומעורב פוליטית, מסאי, סאטיריקן ופולמוסן עורר הערצה וחשש גם יחד. הוא נמנה עם המשוררים הגרמנים שיצירותיהם זכו למספר הגדול ביותר של תרגומים לשפות זרות.

נעורים ושנות הלימודים

הארי היה הראשון מבין ארבעת ילדיהם של סוחר הבדים סמסון היינה (1764–1828) ואשתו בטי (במקור: פאירה) לבית ון גלדרן (1770–1859; אחי-אביה היה הנוסע והביבליופיל שמעון פון גלדרן). בית הוריו היה בית יהודי מודרני ומשכיל, שהושפע מרוח תנועת ההשכלה היהודית, והיינה למד בליצאום (בית ספר תיכון) של דיסלדורף אשר פעל לפי עקרונות תנועת הנאורות המאוחרת. כבר כתלמיד כתב היינה את שיריו הראשונים. בשנת 1814 עזב את הליצאום (בית הספר התיכון) ללא תעודת הגמר. בהתאם למסורת במשפחתו היה עליו להכשיר עצמו להיות סוחר, בבית ספר למסחר.

בשנים 1815 ו-1816 התמחה היינה ללא תמורה אצל הבנקאי רינדסקופף מפרנקפורט ולאחר מכן בבנק של דודו האמיד סלומון היינה בהמבורג. סלומון, אשר בניגוד לאחיו סמסון זכה להצלחה גדולה בעסקיו, פרש את חסותו על אחיינו. הוא תמך בו כלכלית עד ליום מותו שלו ב-1844, אף שלא הבין הרבה בתחומי העניין הספרותיים של אחיינו. ידועה אמרתו של סלומון היינה "אילו היה לומד משהו אמיתי, לא היה עליו לכתוב ספרים".

מכיוון שלבו של היינה לא יצא אחרי עסקי הכספים וגם לא עמד לו הכישרון לכך, הקים דודו בעבורו בסופו של דבר בית מסחר לבדים. אלא שחברת "הרי היינה ושות'" פשטה רגל אחרי זמן קצר. בעליה, היינריך היינה, העדיף כבר אז להקדיש את זמנו לכתיבת שירה. גם אהבתו הנכזבת לבת דודתו אמלייה לא מצאה חן בעיני משפחתו. את משיכתו הבלתי-מושבת אליה עיבד מאוחר יותר לשירים העוסקים בייסורי אהבה בספר השירים. את האווירה המעיקה בבית דודו, שבו הרגיש יותר ויותר בלתי רצוי, ביטא בשירו Affrontenburg. ככל הנראה הביאו לבסוף הסכסוכים במשפחתו של סלומון היינה לכניעה ללחציו של האחיין לאפשר לו לימודים אוניברסיטאיים הרחק מהמבורג.

לימודים בבון, גטינגן וברלין

אף שהיינה לא התעניין במיוחד במשפטים, התחיל ב-1819 ללמוד תחום זה. תחילה נרשם ללימודים באוניברסיטת בון, שם נמנה אוגוסט וילהלם שלגל עם מוריו. באותה שנה השתתף, לצד יום-טוב ליפמן צונץ ואחרים, בייסוד האגודה לתרבות ולמדע של היהודים.

בסמסטר החורף של 1820 עבר היינה לאוניברסיטת גטינגן, שם הצטרף לאיגוד סטודנטים. אבל כבר בפברואר 1821 נאלץ לעזוב גם את האוניברסיטה וגם את איגוד הסטודנטים. הסיבה לכך הייתה פרשה של דו-קרב: היינה, אשר ניסה בתקופה זו להסתיר עד כמה שניתן את מוצאו היהודי, הועלב בידי אחד הסטודנטים האחרים בשל יהדותו, והיינה הזמין אותו לדו-קרב. האוניברסיטה הרחיקה אותו בשל כך מן הלימודים למשך סמסטר. מיד אחר כך הרחיק אותו גם איגוד הסטודנטים, בעילה של "התנהגות בלתי צנועה". היינה אכן ביקר בבית בושת, אך היות שביקורים שכאלה היו שכיחים מאוד בקרב סטודנטים בני התקופה, רואים ביוגרפים אחדים של היינה בעילה זו רק אמתלה שמאחוריה מסתתרים למעשה מניעים אנטישמיים.

אחרי פרשה זו עבר היינה לברלין, שם למד בין 1821 ו-1823 ושמע גם הרצאות מפי גאורג וילהלם פרידריך הגל. הוא יצר במהרה קשרים עם החוגים הספרותיים של העיר, והיה, בין השאר, אורח קבוע בסלון של רחל ורנהגן ושל בעלה קרל אוגוסט ורנהגן פון אנזה. מברלין יצא בשנת 1822 במסע לפוזן, שבה פגש לראשונה בחסידות. זו, כמו חיי היהודים במזרח בכללותם, ריתקה ודחתה אותו בו זמנית. ב-1 באפריל 1823, שנתיים לפני שהתנצר כתב לידידו, היהודי עמנואל ווהלוויל:

”גם לי אין כח לגדל זקן ושיקראו לי "משה'לה היהודון" (Judenmauschel) ולצום וכולי. אין לי אפילו כח לאכול מצות באופן סדיר. אני גר עתה אצל יהודי (טחב ואווזים ממול), ומקבל מצות במקום לחם ושובר את שיניי. אך אני מנחם עצמי כשאני חושב: בכל זאת, אנחנו בגלות!“

היינה ראה בתפילה בגרמנית ובנגינת העוגב שהונהגו על ידי היהדות הרפורמית חיקוי של הנצרות, שמציעים רק "תפאורה ועיצוב חדשים".

בקיץ 1823 שב לגטינגן שבממלכת האנובר, כדי להתכונן לבחינות הדוקטורט. במהלך כתיבת התזה, עבר לבית הוריו בלנבורג, משם כתב לידידו, משה מוזר, כי בבית הוריו דנים בהתנצרות והוא היחיד המתנגד לזה.

טבילה לנצרות ופרשת פלאטן

ביולי 1825 הוענק להיינה תואר דוקטור למשפטים. למרות הצהרותיו בפני ידידיו כי לעולם לא ימיר את דתו, ב-28 ביוני 1825 נטבל לכנסייה הלותרנית, על ידי כומר כפרי, בעיר המרחצאות הייליגנשטט אשר בתורינגיה. הוא בחר בכריסטיאן יוהאן היינריך כשמו הנוצרי, ומאותו יום קרא לעצמו היינריך היינה. הוא ניסה להסתיר מפני משפחתו ככל הניתן את טבילתו לנצרות. כמי שהיה אדיש למדי מבחינה דתית, ממילא ראה בתעודת הטבילה רק "כרטיס כניסה לתרבות האירופית" (במקור: "Entre. Billet zur Europäischen Kultur"). אכזבתו מאי-קבלתו לחברה, גם כמומר, היא מוטיב מרכזי ביצירתו.

הדוגמה המוכרת ביותר לדחייתו של היינה בידי החברה הגרמנית היא "פרשת פלאטן". הסופר אוגוסט גראף פון פלאטן תקף את היינה בפומבי בשל יהדותו, והיינה מצדו לא היסס להשיב למלעיזו בחשיפת ההומוסקסואליות של פלאטן ובכך הפך אותו למנודה חברתית. היינה התחרט לעיתים קרובות ובצורה מפורשת על שנטבל לנצרות, בין השאר משום שהיתרונות שקיווה שיצמחו לו מכך בוששו להגיע. בשנים שלאחר מכן ניסה היינה שוב ושוב להתקבל לשירות המדינה, בין השאר במינכן. אבל משכשלו כל הניסיונות האלה, החליט להתקיים כסופר עצמאי, דבר שהיה חריג למדי בזמנו.

כמעט כל הביוגרפיות של היינה מדגישות את השפעת מוצאו היהודי על יצירתו. מבקר הספרות הנודע מרסל רייך רניצקי סבור שהדחייה וההתעלמות שבהן נתקל היינה מתבטאות בצורה מובהקת ביצירתו. ב-1826, לאחר שנכשל ניסיון להשיג משרת מרצה לספרות באוניברסיטת מינכן, לקה היינה בדיכאון. הוא כתב למשה מוזר: "אני חש דחף כביר להיפרד לשלום מן המולדת הגרמנית... היהודי בי, שאי אפשר להדיח אותו לעולם, הודף אותי החוצה".

הצלחות ספרותיות ראשונות

שיריו הראשונים של היינה ראו אור בברלין בדצמבר 1821. בשנת 1823 נוספו להם "טרגדיות, בלוויית אינטרמצו לירי". בשנת 1824 ראה אור האוסף "שלושים ושלושה שירים", בהם שירו הפופולרי ביותר של היינה בגרמניה: "לורליי" (Loreley). בשנה זו גם ביקר בויימאר אצל יוהאן וולפגנג פון גתה, שאותו העריץ. שנתיים לפני כן כבר שלח לו את שיריו הראשונים עם הקדשה. הביקור היה מאכזב למדי מכיוון שהיינה התנהג - בניגוד לאופיו - בצורה מסוגרת ועצורה ואילו גתה היה קריר ומרוחק.

בשנת 1826 פרסם היינה את סיפור המסע "מסע בהרי הָארץ" והחל בשיתוף הפעולה עם בית ההוצאה "הופמן וקמפה" בהמבורג. יוליוס קמפה נשאר המוציא לאור של היינה עד למותו של האחרון. באוקטובר 1827 פרסם את "ספר השירים" (Buch der Lieder) אשר ייסד את המוניטין של היינה ונותר אהוב עד ימינו. הטון הרומנטי, הכמו-עממי של השירים האלה ושל שירים מאוחרים יותר, אשר הולחנו בין השאר ב"אהבת המשורר" של רוברט שומאן, זכה לאהדת הקהל לא רק בימיו של היינה, והם נישאים בפי כל, לפחות בקרב דוברי גרמנית.

היינה מצדו החליף במהרה את הטון הרומנטי, בכך ששיווה לו גוון אירוני ועשה שימוש באמצעי הספרותי של השיר הרומנטי גם לשירים בעלי אופי פוליטי. הוא עצמו כינה את עצמו "רומנטיקאי שברח". כך למשל לעג להתפעמות הרומנטית מן הטבע בשירו Das Fräulein stand am Meere (עמדה הנערה על שפת הים).

היינה עצמו חווה את הים לראשונה בשנים 1827–1828 במסעות לאנגליה ולאיטליה. את התרשמויותיו תיעד בטקסטים חדשים בסדרת "תמונות המסע" שפרסם בין 1826 ו-1831. עליהם נמנים בין השאר מחזור השירים "הים הצפוני" והיצירות "מרחצאות לוקה" ו"אידיאות. ספר לה גרנד", שהוא כתב מתוך תמיכה בנפוליון ובהישגיה של המהפכה הצרפתית. בתקופה זו התגלה בהדרגה כישרונו הספרותי הגדול של היינה. בתחילת שנות השלושים של המאה ה-19 כבר נפוצו המוניטין שלו בגרמניה ובאירופה כולה.

בספטמבר 1830 היה היינה עד לפרעות אנטישמיות בהמבורג, כאשר חלונות בית דודו נופצו על ידי ההמון. בפברואר 1831 דחה הסנאט של המבורג את מועמדותו של היינה באופן סופי. לאחר שנרדף יותר ויותר בשל עמדותיו הפוליטיות - בעיקר בפרוסיה - ומשמאס בצנזורה הגרמנית, עקר היינה ב-1831 לפריז לאחר פריצת מהפכת יולי. כאן התחיל פרק חדש בחייו וביצירתו. במשך שארית חייו התגעגע היינה לגרמניה, כפי שמיטיב לבטא למשל שירו In der Fremde (בנכר). אלא שהיינה זכה לבקר במולדתו רק פעמיים נוספות. בסופו של דבר הפכה פריז לעיר הגלות שלו, וכל יצירותיו - כולל אלה שעוד עתידות היו להתפרסם - הוצאו אל מחוץ לחוק, בפרוסיה בשנת 1833, ובכל המדינות החברות בקונפדרציה הגרמנית בעקבות החלטה של פרלמנט הפדרציה, הבונדסטאג, בפרנקפורט בשנת 1835. גורל דומה פקד את כל משוררי "גרמניה הצעירה" (Junges Deutschland). בהחלטת הבונדסטאג נקבע שחברי הקבוצה הזו שמו להם למטרה "להתקיף את הדת הנוצרית בכתבים ספרותיים הנגישים לקוראים בני כל המעמדות, להשמיץ את המצב הקיים ולמוטט את כל המסורת והמוסר".

היינה מצא כבר ב-1832 מקור הכנסה חדש בתפקיד הכתב הפריזאי של העיתון "אלגמיינה צייטונג" של אאוגסבורג שהוציא לאור יוהאן פרידריך קוטה, המוציא לאור של גיתה ושל שילר. את טורי העיתון שלו מתקופה זו פרסם ב-1833 בצורת ספר תחת הכותרת "Französische Zustände" (מצבים צרפתיים).

באותה השנה הופיעו הסימפטומים הראשוניים של מחלתו - סימני שיתוק, התקפים של כאבי ראש ובעיות ראייה.

בינתיים הספיק היינה להפיק את המיטב מן החיים בפריז. הוא התרועע עם רבים מאנשי הרוח והתרבות בעיר, ביניהם עם הקטור ברליוז, לודוויג ברנה, פרדריק שופן, ז'ורז' סאנד, אלכסנדר דיומא ואלכסנדר פון הומבולדט.

המטרופולין הפריזאי הביא להיינה בשנים הבאות את ההשראה לשטף של מאמרים, טורים פוליטיים, פולמוסים, שירים ויצירות בפרוזה. בכתבים כדוגמת "מצבים צרפתיים" ניסה לקרב בין הגרמנים והצרפתים. בתוך כך הגיע לרמת ניתוח נבואית כמעט, למשל בדברי הסיום לספרו "על ההיסטוריה של הדת והפילוסופיה בגרמניה" משנת 1834, 99 שנה לפני עלייתם לשלטון של מי שעתידים יהיו לשרוף את ספריו שלו. היינה הזהיר בו את הצרפתים כי עליהם "לפחד מגרמניה משוחררת":

הנצרות - וזוהי תרומתה היפה ביותר - מיתנה במידה כלשהי את תשוקת הקרב הברוטאלית של הגרמאנים, אלא שלא עלה בידה להרוס אותה, ואם ישתבר באחד הימים הקמע המביית, הוא הצלב, שוב תסתער במלוא עוזה פראותם של הלוחמים הישנים, שיגעון הקרב (...) המחשבה מקדימה את המעשה כפי שהברק מקדים את הרעם. הרעם (Donner) הגרמני הרי הוא גרמני ולפיכך אינו גמיש במיוחד והוא מתקרב באיטיות כלשהי; אלא שהוא בוא יבוא, וכאשר תשמעו אותו רועם כפי שלא קרה אף פעם בדברי ימי העולם, אז דעו: הרעם הגרמני הגיע סוף-סוף אל יעדו. בהישמע הרעש הזה ייפלו העיטים מתים מן השמים, והאריות במדבריות אפריקה הרחוקים יסתתרו במאורותיהם המלכותיות. בגרמניה יוצג מחזה שכנגדו תיראה המהפכה הצרפתית כאידיליה בלתי מזיקה.

היינה זיהה מוקדם את המרכיב ההרסני בלאומנות הגרמנית, אשר לא נקשרה - בשונה מזו הצרפתית - לרעיונות הדמוקרטיה וריבונותו של העם. היינה זיהה בה שנאה לכל דבר זר.

על יצירותיו החשובות האחרות משנים אלו נמנות גם "כנסת הרומנטיקה" (1836), "על לודוויג ברנה" (1840) ופרגמנט הרומן היהודי אשר נכתב בעקבות עלילת הדם בדמשק - "הרבי מבכרך" (1840).

בשנת 1841 נישא היינה למוכרת הנעליים הצרפתייה אז'ני קרסנטייה מירה, שהכיר מאז 1834. מתילדה, כפי שנהג לכנות אותה, הייתה קתולית אדוקה, והוא אהב בה במיוחד דבר אחד: שלא דיברה אף לא מילה אחת גרמנית וגם לאחר שנים ארוכות של נישואים לא ידעה לאיזה משורר נודע היא נשואה.

בשנת 1843 כתב היינה את שירו Nachtgedanken (מחשבות לילה), המתחיל במילים המצוטטות לרוב בגרמניה:

בשיר שילב היינה את דאגתו למצב הפוליטי בגרמניה עם דאגתו לאמו האלמנה החיה בגרמניה בגפה. כדי לפגוש שוב את אמו ולהציג בפניה את אשתו, נסע היינה בשנים 1843 ו-1844 פעמיים נוספות ואחרונות לגרמניה. שם הכיר את קרל מרקס ואת פרדיננד לסאל. מאוחר יותר עבד היינה בכתבי העת של מרקס.

באמצע שנות הארבעים של המאה ה-19 כתב היינה גם השירים האפיים "אטה טרול" ו"גרמניה. אגדת חורף", שאותו כתב לאחר נסיעתו לגרמניה. בשיר אפי ארוך זה תקף בחריפות ובשנינות את המדינה, הכנסייה והחברה בגרמניה וברוחו של מרקס הבטיח:

את ה"שירים חדשים וטובים יותר" פרסם היינה בשנת 1844 באוסף השירה "שירים חדשים", ובו הופיע לראשונה גם "גרמניה. אגדת חורף".

המשטרה הפרוסית הוציאה נגד היינה צו מעצר ושמו נכלל ברשימת מבוקשים שנשלחה למעברי הגבול הפרוסיים. לצד שמו ברשימה הופיע התיאור "טיפוס יהודי בולט". הצו נותר בתוקף במשך שנים. בנסיעתו האחרונה אל אמו ב-1844, הפליג היינה בספינת קיטור להמבורג, כדי לחמוק מהמשטרה הפרוסית.

היבטים יהודיים בשירתו

שירתו של היינה משופעת בנושאים יהודיים, שהזדהות ואירוניה משמשים בהם בערבוביה. אחד מקבצי שיריו קרוי "מנגינות עבריות", וביניהם "הנסיכה שבת" (שבו כלל שיר הלל לחמין כפרודיה על האודה לשמחה של שילר), "יהודה הלוי" (שבמרכזו ערגתו של יהודה הלוי לירושלים), "דונה קלרה" ו"הוויכוח". חלק ניכר מן הידע ההיסטורי היהודי של היינה מקורו בהשתתפותו באגודה לתרבות ולמדע של היהודים, שעם מייסדיה נמנה קודם התנצרותו.

בחיבוריו מופיעים אפיונים על משה ("בנה פירמידות – לא מאבנים, כי אם מבני אדם: הוא יצר עם!"), כמו גם התפעמות מן האגדה שמה שהצילו חכמי ירושלים בזמן המרד נגד הרומאים מן המקדש, לא היו חפצי היקר שבהיכל – אלא את ספר התורה.

דווקא התרחקותו של היינה מן הדת היהודית איפשרה לו לעיתים מבט היסטורי על היהדות ועל מקומה בתרבות העולם. הוא מלגלג על החינוך הצרפתי שמקנה לבנות צרפת ידע על "פרעונים חנוטים ומלכים מרובינגים מפוקפקים" – אך אין בו מקום למשורר מופלא כמו יהודה הלוי. לא ייפלא כי היינה היה מקובל ביותר על דורות של משכילים יהודים במרכז אירופה ובמזרחה, ועורר לעיתים תחושת אי-נחת בקרב הממסד הספרותי הגרמני השמרני.

המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק התייחס להיינה כאל אחד ממשוררי ישראל וכותב במאמרו הלכה ואגדה בפיסקה העוסקת בשבת: "כל משוררי ישראל, מרבי יהודה הלוי ועד הַינֶה, שרו לה את שיריהם וזמירותיהם".

היינה והמרקסיזם

בתחילת שנות הארבעים של המאה ה-19 הפך הטון של היינה יותר ויותר רדיקלי. הוא נמנה עם המשוררים הגרמניים הראשונים אשר הבינו את תוצאותיה של המהפכה התעשייתית המתחוללת ועמדו ביצירתם על סבלו של מעמד הפועלים שזה עתה נוצר. דוגמה מובהקת לכך ניתן למצוא בשירו "האורגים השלזים" מיוני 1844. ההשראה לשיר באה ממרד האורגים אשר פרץ באותו החודש בשלזיה. להלן מובאה ממנו:

(...)

השיר, שנודע גם כ"שיר האורגים", הופיע ביולי בכתב העת Vorwärts של קרל מרקס והופץ כמנשר ב-50,000 עותקים באזורי המרד. שר הפנים הפרוסי ארנים תיאר את השיר בדיווחו למלך פרידריך וילהלם הרביעי כ"פנייה בסגנון ממריד אל עניי העם המלאה בהתבטאויות פליליות". בית המשפט המלכותי של פרוסיה הוציא איסור על השיר. קריין, אשר ההין לקוראו בפומבי, נידון בפרוסיה ב-1846 למאסר. פרידריך אנגלס, אשר זכה להכיר את היינה באוגוסט 1844 בפריז, תרגם את השיר לאנגלית ופרסם אותו בדצמבר של אותה השנה בעיתון "The New Moral World".

חרף קשריו הידידותיים עם מרקס ואנגלס, לא הפך היינה מעולם למרקסיסט. הוא גילה הבנה מלאה למצוקותיו של מעמד הפועלים ותמך בו, אבל בו בזמן סבר כי המטריאליזם, כמו גם הרעיון הקומוניסטי הרדיקלי, ישמידו הרבה מן התרבות האירופאית שאותה אהב והעריץ. כבר ב-1842, כאשר הקומוניזם היה עדיין תנועה פוליטית זניחה, כתב: "אף כי אין מרבים לדבר היום על הקומוניזם והוא צומח רק בעליות גג נשכחות ועל מזרני קש עלובים, הוא מיועד למלא תפקיד של גיבור אפל, גם אם חולף, בטרגדיה המודרנית... אותה מסורת אבסולוטית ישנה...רק בשינוי לבוש, עם סיסמאות וביטויי מפתח חדשים... אז יהיה רק רועה אחד עם מטה ברזל ועדר אנושי אחד, כבשים זהות זו לזו הפועות בקול רפה... זמנים אפלים לפנינו".

המהפכה שהכזיבה

כדמוקרט מושבע קיבל היינה בשמחה את מהפכות אביב העמים של 1848 ברחבי אירופה, ובמיוחד את מהפכת מרץ בגרמניה. אבל במהרה הסתייג מההתפתחויות שעברו על מהפכות אלה, משום שתומכיה של שיטת הממשל הרפובליקנית-דמוקרטית היו מלכתחילה במיעוט. הוא סבר שהאספה הלאומית של פרנקפורט ("הפרלמנט של כנסיית פאול") היא רק נוסטלגיה רומנטית אך כושלת מבחינה פוליטית, בבחינת געגוע לתחייתה מחדש של האימפריה הרומית הקדושה שעברה מן העולם ב-1806.

מחלתו

בפברואר 1848, בחודש שבו פרצה המהפכה ברחובות פריז, נפל היינה למשכב. בעיות העצבים שלו, אשר הלכו והחמירו בבירור מאז 1845, התפרצו עתה במלוא עוזן והגבילו אותו למיטתו. היינה עצמו היה משוכנע שהוא חולה בעגבת, ואילו על פי מהלך המחלה שלו, שתועד היטב, נדמה היה שחלה בטרשת נפוצה או במחלה נוירולוגית של נוירוני התנועה (ALS). למעשה, בדיקה עדכנית שנערכה בקצוות-שיער של היינה שהשתמרה הובילה חוקרים למסקנה שלמעשה סבל מהרעלת עופרת. כשהוא משותק כמעט לגמרי, נאלץ להעביר את שמונה השנים הבאות עד למותו במה שכינה "קבר המזרן". משקלו ירד ל-45 קילוגרמים וראייתו נפגעה קשות.

מצבו הבריאותי של היינה הידרדר בצורה דרמטית במספר שלבים. פעם אחת אף הוכרז בטעות כמת. את בדידותו ההולכת וגוברת שיככו ביקורים מזדמנים של עמיתים וחברים, שלפי דיווחיהם קשה היה להם הביקור אף יותר מביקור בקברו של חבר. פרידריך אנגלס אשר ביקרו בינואר 1848, דהיינו חודש לפני נפילתו הסופית למשכב, כתב:

היינה מתקלקל ממש. לפני שבועיים הייתי אצלו, הוא שכב במיטתו וסבל מהתמוטטות עצבים. אתמול קם, אבל סבל מאוד. הוא אינו יכול לפסוע יותר משלושה צעדים, הוא מהדס לאורך הקירות מן הספה אל המיטה ולהפך. בנוסף משגע אותו הרעש בביתו.

בשנים שקדמו למותו פיתח היינה גישה מתונה יותר לדת. בצוואתו משנת 1851 הצהיר על אמונה באל אישי, מבלי להצהיר אמונים לזרם כלשהו של הנצרות או ליהדות. בצוואתו נכתב:

על אף שנטבלתי לנצרות הלותרנית, הרי שאינני מעוניין שאיש דת של כנסייה זו יוזמן להלווייתי; כמו כן אני מוותר על שירותיה של כל כהונה דתית אחרת בטיפול בגופתי. משאלת לב זו אין מקורה בהלך רוח של מחשבה חופשית. לפני ארבע שנים התרחקתי מכל גאווה פילוסופית ושבתי לרעיונות ולרגשות דתיים; אני מת באמונה באל יחיד, בוראו הניצחי של העולם...

בספרו "וידויים" משנת 1854 קבע שוב:

עליי לסתור מפורשות את השמועה שלפיה צעדיי הנסיגה שלי הביאוני למפתנה של כנסייה כלשהי או אף לחיקה. (...) לא הפניתי עורף לדבר, אפילו לא לאלוהים הפגניים הישנים שלי, שאמנם נפרדתי מהם, אבל פרידה זו נעשתה באהבה ובחברות.

כוח היצירה של היינה לא פחת אפילו בשנות הסבל שבהן נפל למשכב. מכיוון שלא יכול עוד לכתוב בעצמו, הכתיב את שיריו וכתביו למזכיר. כך פרסם באוקטובר 1851 את אוסף השירים "רומנצרו" ובשנת 1854 את מורשתו הפוליטית ב"לוטציה".

חרף סבלו הרב לא איבד היינה את ההומור והרגישות שלו. בחודשי חייו האחרונים הקלו עליו ביקוריה של מעריצתו אלזה קריניץ מפראג, שאותה כינה "Mouche" [בצרפתית: זבוב]. היא הפכה ל"פרח הלוטוס הנערץ" שלו. בשל מצבו יכלה הערצה זו להתקיים רק במישור הרוחני, כפי שתיאר היינה באירוניה עצמית בשירו:

שירו "אפילוג" מדגים היטב כיצד אהב את החיים ובו בזמן הביט באומץ אל המוות:

היינה נשאר בפריז עד יום מותו, וחזר לגרמניה רק פעמיים, לביקורים קצרים אצל אמו. ב-17 בפברואר 1856 חדל לשורר ולנשק והלך לבית עולמו. על ערש דווי אמר לרעייתו הבוכייה "אל תפחדי, יקירתי, אלוהים יסלח לי על הכול. הלוא זה מקצועו". שלושה ימים מאוחר יותר נקבר בבית הקברות של מונמארטר, שם נקברה לפי בקשתו המפורשת גם מתילדה אשתו 27 שנה מאוחר יותר. את המצבה שהוצבה על קברו בשנת 1901 מעטרים דיוקן פסל מעשה ידי האמן הדני לואיס האסלריס ושירו של היינה "היכן?".

משפחתו של היינה הייתה בין המשפחות היהודיות שהצטרפו לאריסטוקרטיה האירופית הזוטרה: אחיו של היינה היה רופא בסנט פטרבורג, קיבל תואר אצולה ונישא לאריסטוקרטית רוסיה; אחיו האחר היה עורך עיתון בווינה והתמנה לברון אוסטרי; בן אחותו של היינה קיבל תואר אבירות והפך לברון פון אמבדן.

השפעתו וחשיבותו

בשל ייחודיות יצירתו, ובשל העושר הרב של הצורות הספרותיות שבהן השתמש והנושאים שבהם עסק, לא ניתן לשייך את היינה במובהק לזרם ספרותי כלשהו. היינה צמח מתוך הרומנטיקה, אבל במהרה התגבר על סגנונה ועל התמטיקה שלה, גם בשירה. לפי הביוגרף שלו, יוזף קרוזה, משתלבים בעבודתו אלמנטים מספרות הנאורות, מן הקלאסיציזם של ויימאר, מן הריאליזם ומן הסימבוליזם.

אלא שהיינה היה בראש ובראשונה מחבר פוליטי של עידן טרום-מרץ שקדם למהפכת 1848. ביחד עם סופרי קבוצת גרמניה הצעירה, שיש המשייכים אותו אליה, מייחדת אותו השאיפה לתמורה פוליטית לכיוון דמוקרטי יותר באירופה כולה ובגרמניה בפרט. ההסתייגות שלו מן "הספרות המגויסת" של חברי הקבוצה שאותה כינה בבוז "כתבות עיתון בחרוזים", מקורה לא בסיבות פוליטיות כי אם בסיבות אסתטיות. מבחינה אישית היה היינה קרוב למרקס ולאנגלס, מבלי שהסכים איתם בכל פרטי הפילוסופיה הפוליטית שלהם.

שיריו של היינה היוו השראה ליצירות רבות באמנות, הספרות והמוזיקה. מלחינים כמו שוברט, מנדלסון-ברתולדי, ליסט, שומאן ווגנר השתמשו בהם לא פעם כבסיס לעבודתם. ישנם יותר מ-4,000 לחנים לשיריו. השפעתו על התרבות המערבית עצומה והוגי דעות רבים רואים בכתיבתו הסטירית מזיגה של שנינות, עליצות ורומנטיקה.

היינה עורר עוינות בקרב בני זמנו, בין השאר משום שלא חשש לבקרם בחריפות. הוא תקף את יריביו האמיתיים והמשוערים באותה נחרצות שבה הותקף הוא ולא נמנע מפולמוס פוליטי. לאחר מותו אף גברה עוצמת העימותים סביבו, ונמשכה מאה שנים ואף יותר.

סממן לעימותים אלה ניתן למצוא במאבק שהתחולל על דרך הנצחתו הראויה בגרמניה. חוקרי ספרות בעלי דעות לאומניות ואנטישמיות הלכו והשפיעו לקראת שלהי המאה ה-19 על הדיון הציבורי על הנצחתו. היוזמה משנת 1897 להציב אנדרטה לזכרו בעיר הולדתו דיסלדורף הוקעה בידי חוקר הספרות אדולף ברטלס במאמר ידוע לשמצה משנת 1906 כ"השתחוויה בפני היהדות", והיינה עצמו הוקע כ"יהודי דקדנטי". רק בשנות העשרים של המאה ה-20 הוקמו אנדרטות לזכרו של היינה בהמבורג ובפרנקפורט, אלא שאלה נהרסו או הוסרו תחת המשטר הנאצי. ספריו של היינה היו בין הספרים שנשרפו בכיכר האופרה (כיכר בבל) בברלין, ובאופן כללי הוקעו ונודו על ידי המשטר הנאצי. סמוך לאנדרטה במקום, מעשה ידי האמן הישראלי מיכה אולמן, חקוק הציטוט המפורסם ממחזהו של היינה מ-1821, "אלמנסור", שנתפש בדיעבד ככמו-נבואי: ”זו הייתה רק הקדמה; במקום שבו שורפים ספרים ישרפו לבסוף גם בני אדם“ (בגרמנית: "Das war ein Vorspiel nur, dort wo man Bücher Verbrennt, verbrennt man auch am Ende Menschen").

גם בתקופת גרמניה המערבית נמשך הוויכוח על מקומו של היינה. הכוונה לקרוא לאוניברסיטה של דיסלדורף על שם המשורר המפורסם ביותר שהצמיחה העיר הביאה למאבק שנמשך עשרים שנה ואשר הסתיים רק בתחילת שנות ה-80. כיום ניתן למצוא בדיסלדורף לא רק את אוניברסיטת היינריך היינה אלא גם אנדרטה לזכרו.

הנצחתו של היינה בישראל

חיפה היא עיר תאומה של דיסלדורף, ומאז 1983 פועל בה מרכז קהילתי בשם בית היינריך היינה. בשנת 1956 נקראה גם כיכר היינריך היינה. בשל התנצרותו, במשך שנים רבות נמנעו ערים בארץ לקרוא רחובות על שמו. תחת זאת נקרא רחוב בתל אביב, בפאתי יפו, בשם "הרבי מבכרך", כשם הפרגמנט מתוך הרומן היהודי הגדול שתכנן היינה לכתוב. רק בשנות התשעים החליטה עיריית תל אביב לקרוא את אחד מרחובות העיר על שמו. בשנת 2001 נקרא בירושלים רחוב קטן בשכונת משכנות שאננים על שמו של המשורר היהודי-גרמני.

דואר ישראל הנפיק בול, בעיצובו של חביב חורי עם דיוקנו של היינה לפי ציור של מוריץ דניאל אופנהיים. הבול הופיע לרגל הכנס "היינה בירושלים" בדצמבר 2001.

בארץ פועלת עמותת חובבי היינריך היינה, ובין ראשיה היו בעבר גאולה כהן ושלמה להט. בין מתרגמי היינה החשובים בארץ: שלמה טנאי, גילה אוריאל.

מתרגומי שיריו: