דן בן אמוץ

ביוגרפיה

דן בן אמוץ נולד בשנת 1924 בעיר רובנו בפולין (כיום באוקראינה), כ"מוּסיה (משה) תהילימזאָגער" ("קורא תהילים"). הוא נשלח על ידי משפחתו ב-1938 במסגרת עליית הנוער לכפר הנוער בן שמן ובזכות זאת ניצל מהשואה. בהגיעו לבן שמן שונה שמו ל"משה שעוני". ב-1941 נרצחו כל בני משפחתו בשואה ובן אמוץ נותר לבדו. לאחר סיום לימודיו בבן שמן, שהה בהכשרה בקיבוץ דגניה א' ועבד תקופה מסוימת בנהלל.

בשנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, התגייס לצי הבריטי, במסגרת השתתפות היישוב העברי במאמץ המלחמתי. לאחר חודש שירות בבסיס HMS Morreta שבחיפה, לאחר בעיות משמעת קשות ערק מן הצי הבריטי, הצטרף לקיבוץ בית קשת, הקיבוץ הראשון שהוקם על ידי חיילי הפלמ"ח. הפלמ"ח ארגן לו מסמכי זיהוי מזויפים, והשם החדש שבחר לעצמו היה דן בן-אמוץ. משם הצטרף בן אמוץ לפלי"ם שבפלמ"ח (שבסיסו הקבוע היה בקיסריה). לימים נקבר בן אמוץ, לבקשתו, בקיבוץ שדות ים הסמוך לבסיס הפלי"ם. שירותו בפלי"ם היה בעיניו אחת מפסגות חייו.

בפלי"ם פגש בן אמוץ את המדורה הפלמ"חית, שהפכה, לא מעט בעזרתו, למיתוס. מעבר לפעילות המבצעית של ארגון העלייה הבלתי-לגאלית, במסגרת המוסד לעלייה ב', התגבש בפלי"ם סביב דן בן אמוץ גרעין של פעילות תרבותית עשירה. יחד עם חבר אחר בפלוגה, שייקה גולדשטיין, לימים שייקה אופיר, ובסיועו של חבר נוסף, חיים פיינר, לימים חיים חפר, כתב בן אמוץ שירים ומערכונים וארגן מופעים וערבי הווי. מכל רחבי ישראל נהרו אל "לילות השלושה עשר" המפורסמים בקיסריה, בהם היה בן אמוץ הרוח החיה. כיוון שאחד מוותיקי הפלי"ם ניצל שנתיים קודם לכן מטביעה כשהיה על אניית סוחר בריטית ששקעה פתאום בליל 13 בחודש, נקבע כי מדי חודש יהיה זה יום שמחה לאנשי הפלי"ם, ויחגג ברוב עם. הדבר אף הונצח בפזמון "שושנה", מאת חיים חפר, בשורה הבאה: "ב-13 דן (בן אמוץ) הרים עוד כוסית, לפתע הגיחו ספינות המשחית". לימים נקראה כך שייטת 13.

ב-1947, נשלח בן-אמוץ לאירופה, מטעם המוסד לעלייה ב'. לאחר מעבר בפראג ובפריז, שם רכש ידידים רבים בצמרת עולם הספרות והאמנות, שירת בן-אמוץ במטה המוסד לעלייה ב' במרסיי, ופיקד על מחנה המעפילים בבנדול (אנ').

קולנוע ומחזאות

אחרי המלחמה תרגם בן אמוץ לראשונה מחזה, עבור התיאטרון הקאמרי. בשנת 1950 נסע לארצות הברית, שם למד קולנוע לתקופת מה, יצר קשרי ידידות עם קולנוענים שונים, בהם מרלון ברנדו והופיע בתפקיד קטנטן בסרט "חשמלית ושמה תשוקה" (1951), בכיכובו של ברנדו. לאחר מכן השתלב בן אמוץ בתחום הקולנוע בישראל. בשנת 1959 לקח חלק בהפקת הסרט הקצר "תיקון קטן", בכיכובו של יהורם גאון. הוא הופיע בתפקיד עוזי, בסרט "אקסודוס" בשנת 1960, לצדו של פול ניומן, השתתף בכתיבת התסריט ל"שלושה ימים וילד" (1967) על פי סיפורו של אברהם ב. יהושע, הופיע בתפקיד אורח, בתור המומחה לפסיכואנליזה, בסרטו של אורי זוהר, "חור בלבנה" (1965), והופיע בתפקיד ראשי בסרט "מצור" עם גילה אלמגור, משנת 1969 (לסרט זה אף כתב את התסריט).

ספרו של בן אמוץ "לא שם זין" (1973), עובד לסרט, שיצא בסוף שנות השמונים והפך ללהיט קולנועי. ספרו "סיפורי אבו נימר" עובד להצגת יחיד של בסאם זועמוט בתיאטרון החאן. המחזה "תל אביב הקטנה" מאת חיים חפר ודן בן אמוץ הועלה לראשונה ב-1959, וכן בהפקות שונות בעשורים הבאים.

לאחר סיום המלחמה, תרגם את "רקע טראגי", מאת ארסקין קולדוול (1949), פרסם מספר סיפורים קצרים, שחלקם אוגדו בספרו הראשון; "ארבעה וארבעה: סיפורים" (ספריית פועלים, 1950), שכלל את הסיפור הקצר "סיפור על הגמל והניצחון", ונסע, כאמור, לארצות הברית. עם חזרתו, התבלט בכתיבת פיליטונים, מערכונים, מדורים עיתונאיים וקטעי הומור והווי, בהם חשף את אוזנו הקשובה לאופני התבטאות ודקויות שפה, את חיבתו לדמויות בעלות אופן התבטאות עילג אך מקורי, וחוש הומור הנוטה להתחכמויות בעלות אופי מיני. יכולת זו באה לידי ביטוי במדורים כמו "היה וראה" שפרסם בתחילת שנות החמישים, ובלקט הסיפורים, האנקדוטות וה'צ'יזבטים' "ילקוט הכזבים" (1957), שכתב יחד עם חיים חפר. לבן אמוץ היה במהלך שנות החמישים טור סאטירי קבוע בדבר השבוע בשם "מה נשמע", אשר לקט מן הכתבות בו ראה אור בספר "מה נשמע" שראה אור בשנת 1959. בן אמוץ התפרסם כאשר השתתף בתוכנית הרדיו הסטירית "שלושה בסירה אחת" ששודרה משנת 1955 ואילך. בתוכנית זו היה בן אמוץ הכוכב הראשי, בזכות שורת פיליטונים כמו "אוכל לציפורים" ("ירצו - יאכלו, לא ירצו - לא יאכלו"), "ההספד" ("אח, יא דן, יא דן"), "קללות בעלי מקצוע", "יומנו של ילד בן תשע", "מיומנה של נערה מתבגרת" ("היום פגשתי את תירס"), ועוד. הפיליטונים המובחרים מן התוכנית לוקטו בספר "איך לעשות מה" (1963), שהיה לרב מכר.

בן אמוץ המשיך בעיסוק בהומור, ובמיוחד בזה הקשור בשפה ובאופני ביטוי, גם בשנים הבאות. הוא כתב עם חיים חפר את "תל אביב הקטנה", מופע נוסטלגי שחגג וביכה את נעוריה של העיר העברית הראשונה, "ארץ ציון ירושלים" שליקט סיפורים, מודעות וכרוניקה מראשית המאה (יחד עם שלמה שבא), ו"סיפורי אבו נימר", שהיו ליקוט של מעשיות המסופרות, כביכול, מפיו של ערבי.

פעולתו החשובה ביותר בתחום זה הייתה כתיבתו (יחד עם נתיבה בן-יהודה) של "מילון עולמי לעברית מדוברת" (1972), מילון סלנג של השפה העברית (כרך שני יצא בשנת 1982). המילון, ובמיוחד הדוגמאות העסיסיות והאיורים המלווים בכיתובים שנונים שלהם היה אחראי בן אמוץ, היו שילוב חינני של מילון רציני עם הומור.

בשנים 1961–1966 ניהל ביחד עם חיים חפר את מועדון החמאם ביפו.

בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים, עשה בן אמוץ מספר ניסיונות לכתוב רומנים בעלי משקל ספרותי. במיוחד זכורים מאותה תקופה הספר "לזכור ולשכוח", העוסק בשואה באופן מקורי ונועז (והוכנס לתוכנית לימודי הספרות של משרד החינוך), ו"לא שם זין" העוסק בפצועי מלחמה (בהמשך נעשה סרט המתבסס על הספר). באותה תקופה, יצר בן אמוץ קשר עם הפילוסוף הצעיר, ד"ר משה קרוי, והפך למו"ל של ספרו "החיים על פי השכל". בן אמוץ נשבה בקסמה של הפילוסופיה האובייקטיביסטית של איין ראנד, שבה דגל קרוי, ואחת מתוצאות המפגש עם פילוסופיה זו הייתה הכיתוב "ספריות ההשאלה שודדות בעזרתך את פרי עמלם של סופרים ומו"לים", שהודפס בספריו, כמחאה על כך שספריות ההשאלה רוכשות עותקים מספריו, ומשאילות אותם לכל דורש בלא רשות המחבר.

בשנת 1979 הוציא בן אמוץ את הספר "זיונים זה לא הכל", שהיה לרב מכר, למטבע לשון וכמו כן לספר פולחן. הספר, ששילב אנקדוטות אוטוביוגרפיות, סיפורים בדויים (כך לפי בן אמוץ) ושלל משגלים והגיגים, היה לאקורד פרידה של בן אמוץ מניסיונות כתיבת רומנים רציניים יותר. בשנת 1980 פרסם מבחר מצומצם מתוך שפע המכתבים שהגיעו אליו כתגובה לספרו "זיונים זה לא הכל" תחת הכותרת "נשים כותבות לדן בן אמוץ" . ספר ההמשך משנת 1981, "זיוניוני הדרך", היה הרומן האחרון שכתב.

ב-1981 הוצב במקום ה-117 ברשימת רצ בבחירות לכנסת העשירית.

החל בתחילת שנות השמונים, התמקד בן אמוץ בלקטים של סיפורי פולקלור מקוריים ומתורגמים ובמיוחד בכתיבה עיתונאית במדורו האישי בעיתון "חדשות", שבו פרסם החל מיומו הראשון בשנת 1984. בן אמוץ תבע ואף קיבל חופש יצירתי מוחלט, אותו ניצל לפרקים לצורך עימותים, הטפות או לקסיקונים לתהילת איבר הזכרות, אך גם לעירוב מקורי של רצינות והומור. בן אמוץ נהנה ב"חדשות" מעמדה ייחודית שאפשרה לו לייסר את עורכי העיתון על כך שפרסמו מאמר מערכת לא חתום (כפי שהיה נהוג באותה עת), או על הסתרת האמת על תפוצת העיתון מקוראיו. בעקבות זאת, פורסמו מאמרי המערכת ב"חדשות" בחתימת כותביהם, וכן הוצגו בעמודו הראשי מספרי התפוצה של העיתון, נוהג חריג שלא אומץ אחר כך בשום מקום. לבן אמוץ היה גם במשך מספר שנים טור קבוע בשבועון "כותרת ראשית", שהופיע בשני העמודים האחרונים של כל גיליון. בחודשים האחרונים לחייו, דבק בכתיבה ופרסם כמעט מדי יום קטעים קצרים ומאמרונים ב"חדשות".

חיים אישיים

בן אמוץ ראה עומקים ומשמעויות רבות ביחסי מין, ונהג להלל אותם ולדון בהם ביצירתו.

בשנת 1951 התחתן בארצות הברית עם אלן סיינט שור, בת הדת הנוצרית, ושב עמה לישראל. לזוג נולדו שלושה ילדים, דור, נועה ופיקו. בשנת 1965 התגרשו בן אמוץ ושור. עקב אלימותו של דן בן אמוץ כלפי אשתו, חבריו עזרו לה להימלט עם ילדיה לארצות הברית.

זמן קצר לאחר מכן עבר בן אמוץ לחיות עם הציירת בתיה אפולו אשר ילדה את בתו נעמי. בשנת 1971 נפרדו השניים ובתיה עברה להתגורר בדירה שקנה עבורה בן אמוץ אך השניים נשארו חברים קרובים.

ביוני 1984 הורשע בעשיית מעשה מגונה בילדה בת 12 ונידון לארבעה חודשי מאסר על תנאי ולקנס של 50,000 שקלים. סיפור נוסף הובא בסרט התיעודי של לוי זיני: שתי נערות בנות 16 טענו שהתארחו בדירת האירוח של דן והתעוררו באמצע הלילה כאשר הוא הזדחל ביניהן למיטה. התנהגות זו גרמה להוקעה של בן אמוץ לאחר מותו.

בשנת 1989 גילה בן אמוץ כי חלה בסרטן הכבד ומצבו סופני. בצעד מקורי החליט לביים את מופע הפרידה שלו מן העולם באמצעות ערב חגיגי שנערך במועדון הלילה "החמאם" באפריל 1989. הוא קיבץ למקום את חבריו, מכריו ו"מוקירי זכרו", כלשונו, והנחה את מסיבת הפרידה כפי שעשה בעבר באירועים אחרים בחמאם. לאחר מכן טס לארצות הברית לניתוח שנועד לשפר את הטיפול במחלתו. בעקבות שיבוש בניתוח שב לישראל כשהוא משותק חלקית. חודש וחצי לפני פטירתו, חבר משותף הביא את יצחק פוקס לנגן לו על מיטת חוליו. על כך סיפרה בתיה אפולו בריאיון לעיתון "בשבע": "זה לגמרי לא היה פשוט, כי דן לא חיבב כל מה שקשור לדת ולדתיים... הכנו את יצחק לתגובתו הצפויה של דן, והוא נכנס ושר. אני זוכרת שהוא שר שקט מאוד ומרוחק מאוד, כאילו מאי שם... אני מסתכלת על דן, ואני יודעת לקרוא אותו, ואני רואה שהוא מתחיל להתרגש. ואז דן אמר לו: "בוא, בוא, תשיר יותר בקול, תתקרב"... לאט לאט דן החל להתייפח מהתרגשות. בעצם, אני חושבת שלקראת הסוף הוא החזיר אותו בתשובה, כי הביקור הזה וההופעה היו בתקופה שלפני החגים, ובאותו יום כיפור דן צם בפעם הראשונה בחייו הבוגרים. נראה שבתת ההכרה הוא איכשהו הכניס אותו לזה".

בן אמוץ נקבר בקיבוץ שדות ים.

בחייו נחשב בן אמוץ לאחד הכותבים המרכזיים והמשפיעים ביותר בישראל, והגיגיו, תפישותיו, רעיונותיו ומריבותיו מילאו את החלל הציבורי בישראל. בעיני רבים היה בן אמוץ אחת הדמויות המייצגות של הצבר הישראלי השורשי ו"האמיתי". בראיון רדיו עמה לפני שנים, סיפרה הזמרת חוה אלברשטיין כיצד הייתה מאזינה בדבקות לבן אמוץ בתוכנית "שלושה בסירה אחת", כייצוג הישראליות המושלמת, שהייתה מנוגדת בתכלית להוויה הגלותית, הפולנית, שבתוכה חיה.

ספי רכלבסקי כותב בספרו "אין גבול" כי בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים היו שתי הדמויות המשפיעות על הישראלים, משה דיין ולצדו דן בן אמוץ. השפעתם הייתה רבה בהעלמת ה"אנחנו" של ימי ראשית המדינה, ובהעלאת קרנו של "האני". רכלבסקי כותב כי הטפתו של בן אמוץ למין חופשי, ובשורת האגואיזם מבית מדרשו של קרוי, הם שעמדו מאחורי הרס המרקם התרבותי הנורמטיבי של הציונות של שנות החמישים והשישים, ומאחורי ניסוח בשורת הזמן - פריצת הגבולות המוסריים, הפוליטיים, הגאוגרפיים. רכלבסקי כותב:

קשה להאמין היום, רק דור מאוחר יותר, כשאפילו דמותו המשפיעה כל-כך של דיין התפוגגה, וזו של בן אמוץ כמו לא הייתה כלל, עד כמה חזקות היו לישראלים ולישראליות רבים. אך הן בפירוש היו גם היו.

עם זאת, היו שלא ראו בעין יפה את הסגנון החדש והישיר שהכניס בן אמוץ לרדיו ולעיתונות. ב-1958 פורסם מאמר בדבר שיצא נגד סגנון זה במילים חריפות.

לאחר מותו התפרסמה, בשנת 1992, הביוגרפיה שלו שנכתבה על ידי ידידו ושותפו לכתיבה, אמנון דנקנר. בביוגרפיה זו, הוצג בן אמוץ כאדם נצלני, כילי, אכזרי ולא ישר. סערה התעוררה בעקבות טענתו של דנקנר כי בן אמוץ התוודה בפניו כי קיים יחסי מין עם אמו כאשר היה בן שלוש עשרה. סערה גדולה אף יותר עוררו טענות לפיהן קיים בן אמוץ יחסי מין עם קטינה בת שלוש עשרה, הסתייע בבחורות שסרסרו בנערות צעירות עבורו (בהקשר זה הוזכרו, בין השאר, שמותיהם של נריה בר ושרי אנסקי) ואף הציע לחבריו לחלוק את יצועם עם אותן נערות. טענות אלו הובילו לפתיחת חקירה משטרתית נגד כמה מחבריו של בן אמוץ.

יש הרואים בביוגרפיה של דנקנר את הסיבה לכך שהועם זכרו. ספריו נעלמו מן המדפים, כמעט ואין מאזכרים את שמו, לחיוב או לשלילה, בכתיבה או בעל-פה; הרומנים שלו אינם נקראים, אינם נחקרים ואינם זוכים להערכה; ואפילו התרומה המרכזית שלו, לכאורה, להומור ולשפה העברית כמעט ונשכחה.

על השפעתו כתב דן בן אמוץ:

החלטתי להתעלם מהערכות השוואתיות, לוותר על המירוץ המטורף לאולימפוס ולעסוק לי בשקט בשלי למען עצמי ולא אכפת לי אם יום אחר מותי איש לא יזכור את תרומתי בתחום הגסטרונומיה, הנגרות או הספרות. עלא-זובי!

בשנת 2012 שודר בערוץ 8 הסרט התיעודי "דב"א - סיפורו של גיבור מקומי" בבימויו של לוי זיני, החוקר את דמותו. עם מותו של הביוגרף דנקנר עלה שוב למוקד הוויכוח הציבורי על דמותו של דב"א -חשיבותה, השכחתה -ונתפרסמו מאמרים רבים. אחדים מהם (למשל יגאל סרנה, רון מייברג, אריה קרישק ועוד) תבעו את עלבונו של בן-אמוץ, קורבנו של דנקנר לשיטתם.

פילמוגרפיה

תסריטאי

שחקן