דודו גבע

גבע פרסם לאורך שנים רצועות קומיקס סאטיריות ומדורים הומוריסטיים בעיתונות הארצית והמקומונית, שחלק גדול מהם יצא לאור בעשרות ספריו. בשנותיו האחרונות פעל גבע גם מחוץ למסגרת העיתונות הממוסדת, והיה בין פעילי זירת הקומיקס האלטרנטיבית והתרבות המחתרתית.

מסיום שירותו הצבאי ועד יום מותו, לא חדל גבע לעבוד ולפתח את תרבות הקומיקס, האיור וההומור הישראלית. גבע פרסם קריקטורות ומדורי סאטירה בעיתונים "העולם הזה" (זו ארץ זו), "חדשות" (המדורים "שירת הברווז", "משמעות החיים" ואחרים), "כל העיר" ("אהלן וסהלן בפרשת הפנדל המפוקשש"), "העיר" ("יוסף ואחיו", "שתיקת הברווז"), "מעריב" ("יומן גבע", "הדרך אל האושר") ו"הארץ". בנוסף לעבודתו העיתונאית, פרסם גבע עשרות ספרים והיה שותף, בעיקר באיור, לספר "זו ארץ זו", שאיגד את מדורי הסאטירה שהופיעו ב"העולם הזה".

במקביל לעשייתו הספרותית והעיתונאית פעל גבע אמנותית, הן במסגרת מקצועית והן באופן עצמאי. ציוריו הרבים כוללים אוסף מאוד מגוון של ציורי אקוורל, אקריליק, פסטל, עיפרון ועט, המשקף ניסיונות (מרישום קלאסי ועד קומיקס סטריפים), סגנונות (בעיקר בסגנון הקו, הדימוי והצבע), מחוות (מאמנים אימפרסיוניסטיים ועד דונלד דאק) והשפעות (מאמנות המערב ועד אמנות המזרח).

דודו גבע נולד וגדל בשכונת רחביה בירושלים. בנעוריו, למד בגימנסיה רחביה (סיים ב-1968). הוא נין לישראל שכטר, ממייסדי זכרון יעקב, נכד לצבי נשרי, ראשון מורי החינוך הגופני בארץ וממקימי תנועת הספורט "מכבי" ותנועת הצופים העבריים, ובנם של אהרון גבע, עיתונאי ("למרחב" ו"דבר"), ומרים גבע, מורה. דודו ושלושה מבני דודיו נקראים על שם דודם, דוד נשרי שנפל במרד הערבי הגדול בשנת 1936 כשנורו יריות מהמארב אל עבר מכונית שהובילה פועלים ושומרים ממוצא עילית לירושלים, והוא בן 19 שנים. לזכרו של נשרי יצר בשנת 1938 הפסל יצחק דנציגר את הפסל "שבועה", שנהרס בחצר הסטודיו בידי קנאי דתי; משבריו יצר הפסל, ככל הנראה, את פסלו המפורסם "נמרוד", וכן את הפסל "שבזיה".

עוד בעת לימודיו בתיכון בגימנסיה העברית רחביה, הרבה לצייר קריקטורות ואף כתב מדור קומיקס שבועי ב"הארץ שלנו". במהלך שירותו הצבאי בהנדסה קרבית בצה"ל חבר גבע למפקדו, יעקב גרוס, ובהמשך אייר את רוב הספרים שהוציא גרוס בשנים שלאחר מכן. כמו כן אייר וכתב בתקופת שירותו לשבועון "במחנה", ללהקה הצבאית וכן אייר עלונים ומסמכים צבאיים שונים. לאחר שירותו הצבאי, הצטרף לצוות הערוץ הראשון העולה, שם שימש כאנימטור ותפאורן. בין השאר יצר (בשנת 1974) אנימציות לקליפים של אריק איינשטיין (ביניהם "קפה טורקי" ו"כשאת בוכה את לא יפה"), ולאירוויזיון הראשון שנערך בארץ (1979), בנוסף לתשדירים ותוכניות שונות בערוץ (למשל לתוכנית "ניקוי ראש"). ב-1977 יצר סרט בשם "כוכב קטן" אשר נשלח לפסטיבל סרטי אנימציה בזאגרב. גבע יצר לאחר מכן גם את סדרת האנימציה "השימשונים", אך בשלב מוקדם יחסית חדל מלעסוק באנימציה שהייתה כרוכה, לטעמו, בעבודה ממושכת, ללא היזון חוזר מיידי לו היה זקוק, ”אנימציה זה תחום מתסכל. אתה עובד חודש וזה מופיע דקה על המסך“

ב"זו ארץ זו", עבודתו העיתונאית הראשונה, הכיר גבע כותבים רבים עמם עבד מאוחר יותר פעמים רבות. עם חנוך מרמרי יצר את "האביר זיק"; לאפרים סידון אייר גבע מספר רב של ספרים; ובעיקר, יצר גבע קשרים אישיים ומקצועיים פוריים עם ההומוריסטן קובי ניב, עמו כתב את מדורי "יוסף ואחיו" ו"אהלן וסהלן" הוציא עמו את סדרת ספרי "מגוחך", את "אהלן וסהלן במערב הפרוע" ומספר ספרי ילדים. מאוחר יותר, המשיך גבע והוציא סדרת ספרים קומיקסאית, שהבולטים בה הם "דרדר במדבר", "דרדס במכנס", "יומן הפקיד" ו"הברווז". ב-1982 אייר את ספרו של אמנון דנקנר "ברמן, למה עשית לי את זה".

בראשית דרכו המקצועית, לאחר שעבד במדור "זו ארץ זו" ב"העולם הזה", יצר גבע במקומונים "כל העיר" הירושלמי ו"העיר" התל אביבי, ביחד עם קובי ניב, את דמויותיהם של אהלן וסהלן ("אהלן וסהלן בפרשת הפנדל המפוקשש"), זוג בלשים פרטיים משוק מחנה יהודה בירושלים, המסתבכים בהרפתקאות אבסורדיות שונות, ושל יוסף ("יוסף ואחיו"), פקיד במחלקת המים של עיריית תל אביב: מפסידן, מכוער ומשופם, ארך אף ורוח, המקבל את גורלו - עבודת פקיד שגרתית - ואת רווקותו הנצחית (במחיצת הקקטוס והמנורה) בהכנעה שלמה. במראהו ובהתנהגותו היה יוסף בלתי ישראלי להכעיס, כשהוא מדגיש בכך את ישראליותם היתרה של הפקידים הסובבים אותו ושל שרשרת אחיו. "יוסף הוא כמו שקית תה שהושרתה במשך שבוע" גרס גבע בראיון "בחור טוב וישר. מקבל בנמיכות רוח את כל התבוסות".

בשנת 1984 נמנה גבע עם מייסדי העיתון "חדשות". בעיתון זה ניתנה לו יד חופשית כמעט לחלוטין, וכאן הגיע כישרונו הסאטירי למיצוי. "סאטירה חייבת לבוא מאנשים ילדותיים, אגרסיביים וממורמרים" טען גבע ב-1983, ופעילותו בעיתון שקפה את ילדותיותו ותוקפנותו, אך גם את יכולת ההמצאה הבלתי נדלית שלו.

ב"חדשות" הומרה הקריקטורה היומית המסורתית על ענייני השעה ב"שירת הברווז" - ריבוע מאויר, שהופיע מימין, בתחתית עמוד 2, מיד מתחת למאמר המערכת, ועסק במופגן בכל עניין שבעולם שאינו ענייני השעה. דמות הברווז שנולדה שם הפכה לדמות שגבע הזדהה עמה יותר ויותר. "מה שמעניין אותי בברווזים" טען "זה שמצד אחד זה מין בעל חיים נלעג צעצוע נחמד לילדים, ומצד שני אוכלים אותו".

"שירת הברווז" הציגה מספר סיטואציות כמעט קבועות, כמעט תמיד מורבידיות, כשגבע מפליא לדלות מהן פעם אחר פעם הברקות: הווי מחנה הריכוז של התרנגולות והברווזים בלולים; התרנגולות המובלות לשחיטה במפעלי "הוד העמק" או "הוד השרון" ומזמרות בדרך אל שחיטתן; הברווז תחת סכינו של השוחט; הברווז בכלוב עם אריה בגן החיות התנ"כי; וכן הלאה. הברווז היווה מעין חזרה משוכללת וקיצונית יותר על דמותו של יוסף, אך לאיורים נוספה נימה הולכת ומתגברת של מורבידיות והומור שחור.

שיא מיוחד של גבע והברווז הושג בשנת 1986, כאשר בחר "חדשות" לצרף לגיליון יום העצמאות שלו, במקום צילום הנשיא המקובל, איור חגיגי של הברווז, יושב אצל שולחן הכתיבה ומאחוריו ה"ספרייה" הציונית המוכרת, כולל ספרי תקבולים ותשלומים. מאוחר יותר, ליקט גבע מבחר מאלפי ריבועי הברווז לספרו "הברווז".

איוריו של גבע, במיוחד החל בתקופה שאחרי "זו ארץ זו", שבה עדיין השתמש בקו מורכב, מעוגל ומתחכם, התאפיינו בקו פשוט באופן קיצוני, על גבול הילדותי, מרושל ופרוע במכוון. קו זה אפיין במיוחד את איוריו שהופיעו בעיתונות. לצידם, הופיעו בספריו סיפורי קומיקס מתוחכמים הרבה יותר, גם מבחינה סגנונית וגם מבחינה עיצובית כמו "אלנבי בלוז" או "עליות בחופשיות ירידות בבנקאיות" ב"דרדר במדבר" ו"השבת השחורה בזומש", "לגיהנום ובחזרה" ו"באפלת התשוקה" ב"יומן הפקיד", בהן כלל פרודיות סגנוניות מתוחכמות וניסיונות סגנוניים מורכבים ומופשטים.

גבע הרבה לעסוק לאורך השנים במה שניתן לכנות "המיתוס הישראלי ושברו", במיוחד בהצבת דמויות עטורות תהילה מספרי הילדים האולטרא-ציוניים של תחילת שנות השישים מול המציאות המשתנה. ב"חסמב"ק בקיבוץ" המופיע ב"יומן הפקיד", למשל, חברי חסמבה הכבר-מבוגרים נקלעים להרפתקה שבה הם מתבקשים לעזור לזאב כפיר-לביא, "הלוחם האגדי שכבש במו ידיו את מוצב החרמון". כפיר-לביא מאופיין, לבד משמו (כפיר ולביא הם השמות המקובלים אצל גבע לדמויות שליליות) באפיונים של דמות שלילית טיפוסית: אף ולסת רבועים, בלורית בלונדינית ואף זוויתי. בסוף הסיפור, אחרי שהחסמב"קים נחשפים כאסופת בורגנים גזענים ואופורטוניסטים, מתגלה כי "הבוגד" אינו אלא כפיר-לביא עצמו. "הכפירים הם דגם ההצלחה הישראלית", טען גבע בריאיון לעיתון "חדשות", "כרס קטנה, ראש סוכנות ביטוח וכבר יש לו וולוו. הוא עשוי מפלסטיק, והילדים שלו מפלסטיק וככה נראית המדינה".

פרודיות בולטות אחרות בנימה זו היו על דמויות כמו דנידין ("זלמנזל השומע ואינו נשמע" ב"זו ארץ זו"), ספרי "הגביע העולמי" ("אהלן וסהלן בפרשת הפנדל המפוקשש"), קופיקו וספרי ילדים חינוכיים ("סינדרל", "צחיה וזוהמיה", "הנאפאס שאנו מעשנים", "במשפחתנו", "קופיקו באושוויץ" ודמות "דני טאליבני") או ההוויה הביטחונית לסוגיה (לדוגמה "א-ב ביטחוננו" או אלבום "מלחמתי"), ועוד. גבע גם הפגין טינה רבה כלפי שני מוסדות מוכרים אחרים בישראל: דת וצבא. פעמים רבות הוצגו אצלו אנשי דת ורבנים כבטלנים, נצלנים ושטופי זימה, ואנשי צבא כקהים ואטומים.

שני תחומי עניין נוספים אותם אהב גבע לשלב בעבודותיו הרבות היו אהדתו לקבוצת הכדורגל הפועל ירושלים ואהבתו הגדולה לחומוס ("הכי הכי אני קרוע על חומוס"). אהדת הפועל ירושלים הוצגה על–ידו כהתגלמות הירושלמיות במובנה הפתטי, ה"יוספי" והא-ישראלי. לעומתה, אהדת היריבה העירונית, בית"ר ירושלים, הוצגה כהתגלמות הישראליות הבהמית, הקופית (לרוב, תרתי משמע).

עם תום ימי "חדשות" (העיתון נסגר בשנת 1993) הוציא גבע ספר בשם "הברווז" שהיה אסופת איורים מימי "חדשות" ואיורים שהוכנו במיוחד לצורך הספר. הספר הוביל לתביעה מצד חברת וולט דיסני שביקשה לאסור פרסום הסיפור "מובי דאק" בו מופיעה דמותו של דונלד דאק, מקרה מתוקשר זה הגיע לבית המשפט העליון, ושם הכריעו השופטים בדצמבר 1993, כי אכן מדובר בהפרת זכויות יוצרים, ואסרו על פרסומו בספר: "קצצו את כנפי, יום עצוב לברווזים" אמר גבע. מקרה זה הוא המפורסם ביותר, אך גבע הצליח להכעיס ולצחוק בקביעות על הרבה פוליטיקאים ואנשי תקשורת שונים בארץ (וכאמור - בעולם) דרך מדוריו ההומוריסטיים; ביניהם העיתונאי רון מיברג (עקב סטריפ הקומיקס "רון הקדמון"), דבר שהביא לצנזור מדורו מספר פעמים וכן לריב תקשורתי; יוצרת קופיקו, תמר בורנשטיין-לזר, שאיימה לתבוע את גבע עקב איור קופיקו כמטופל ב"קליניקה-און"; ואנשי תקשורת שונים כמו מתי גולן (שתואר במדורו של גבע כגוש צואה), אדם ברוך, יואל מרקוס וג'ודי ניר מוזס שלום.

בשנים שאחרי "חדשות" עבד גבע ב"מעריב" שם יצר, יחד עם אבנר אברהמי ואחר כך לבדו את המדורים "חדשות ומשמעותן", "יומן גבע" והמדור הסאטירי "הדרך אל האושר" בנוסף למספר רב של איורים, קריקטורות ושערים שעיצב.

התפנית האמנותית

בשנת 2001 עבר גבע תפנית אמנותית ומהפך בתפיסת עולמו. גבע, שהיה מוכר בזכות עשייתו האמנותית הממוסדת בתחום הקומיקס, בעיקר בספרים שיצר יחד עם קובי ניב וחנוך מרמרי ומדורים מפורסמים שכתב ואייר לעיתונים הגדולים, החל לעשות צעדים לעבר תרבות הקומיקס האלטרנטיבית העצמאית שהתפתחה באותה תקופה, ובלטה בעיקר בזכות אמנים שונים שהשתייכו לקבוצות קומיקס כמו Plan B וכלום בפיתה. אותה שנה היוותה מהפך גדול בשביל גבע; הוא עזב את ביתו, עבר לדירת סטודיו אישית והחל לעסוק בצורה מאוד אינטנסיבית בקומיקס אלטרנטיבי.

את צעדיו הראשונים בעולם הקומיקס העצמאי עשה גבע דרך התחברותו לזאב אנגלמאיר ולתמיר שפר. ביחד שלושתם יצרו את "חבורת החור" - מפעליה העיקריים של החבורה באו לידי ביטוי ברעיונותיהם האידאולוגיים המהפכניים בנושא עולם האמנות בכלל ועולם הקומיקס בפרט. הם הוציאו לאור פוסטר דו-צדדי שאויר באופן חתרני וקיצוני שהופק והופץ באופן עצמאי, עיצבו את עטיפת אלבומה של להקתם של מאור כהן ורע מוכיח, "צמד ראות", ויזמו פרויקטים שונים. כעבור זמן מה החבורה התפרקה, אך קשריהם האישיים והמקצועיים נמשכו גם בשנים הבאות. גבע, חדור רעיונות מהפכניים, לא נח ויצר ביחד עם יובל כספי, רפאל פוגל ואחרים את "חבורת A4" - חבורה שמטרתה להוציא כמות גדולה של סיפורי קומיקס, מאוירים על ידי מגוון רחב של אמנים, על דפי A4 מקופלים שיימכרו בשקל אחד בלבד. פרויקט זה זכה לתהילה רבה, עד שכמעט כל אנשי הקומיקס האלטרנטיבי (ואף אנשים שראו בפרויקט התנסות ראשונית) יצרו "חוברות" משלהם כך שנוצרו יותר ממאה חוברות. כעבור פחות משנה, גם חבורה זו התפרקה.

בשנתיים האחרונות לחייו יצר מדור ייחודי ב"העיר", "שתיקת הברווז", שבו הקצינו נימות שהתקיימו ביצירתו גם קודם לכן. לצד הקריאות החוזרות ונשנות ל"בלונדיניות" שישובבו את חייו של הברווז המזדקן, בלטה תחושה חריפה של התפוררות ומוות מתקרב. המדור היה נתון תכופות להסתערויות מצד כוחות חדשים (כולם מדומיינים על ידי גבע) של אווזים ויצורים אחרים, שביקשו להפוך את המדור לתקין ובורגני, בניגוד לשאיפת הברווז לעשן ולהשחית עצמו עד מוות. מדור הפרידה (עקב פיטורים) של הטור היה מורבידי באופן מיוחד והוצג באופן שממנו השתמע כי ימיו של הטור מסתיימים בגלל מותו הקרב של יוצרו. לאחר מותו יצא הספר "שתיקת הברווז".

בשנותיו האחרונות יצר וערך יחד עם עופרה רודנר, שעימה הקים במשותף את "הוצאת הברווז", את פרויקט ספרות זולה, אשר נועד להציג אמנות ואמנים מחתרתיים בתחומי שירה, ציור, כתיבה, ובראש ובראשונה - קומיקס. הפרויקט הדגיש את היצירה העצמאית העוקפת את העיתונים הגדולים ואת הוצאות הספרים ומטרתה לתת במה לאמנים בתחילת דרכם (כמו רחלי רוטנר, גלנדון ואיזבלה, טינקרבל וחבורת כלום בפיתה) לצד אמנים ידועים (אסי דיין, איתן הלל, זאב אנגלמאיר, רוני סומק וסייד קשוע). גבע היה ידוע בעידוד שהעניק לאמנים מתחילים, שהפכו עם הזמן גורמים מרכזיים בסצנת הקומיקס והאמנות בארץ. רבים מאנשי הקומיקס בישראל רואים בו כ"אבי הקומיקס הישראלי". "ספרות זולה היא שיא בשבילי", אמר גבע.

בריאיון ל"ידיעות אחרונות", כשבועיים לפני מותו, טען גבע כי זה צפוי מראש:

אני חושד שבתוך תוכי אני מפולת מוחלטת. הגוף שלי מוחזק על ידי חוט דקיק, שאם הוא יפקע, הכול יקרוס. אני מעשן, לא אוכל ירקות, ומה זה חי לא בריא. אני די נס רפואי. גם אם אני אמות בשנייה הזו, זה יהיה נס שהגעתי אליה

גבע נפטר בתל אביב ב-15 בפברואר 2005, לאחר התקף לב. הוא נקבר בקיבוץ נען. גבע היה גרוש מהעיתונאית נעמי גבע, ואב לבת ולבן. אחיו, אוֹרי גבע, ניהל את בית הספר הניסויי ירושלים.

לאחר מותו של גבע פעלו מספר רב של אמנים לזכרו. שבועיים לאחר מותו קבצו חברתו הטובה ועמיתתו עופרה רודנר ובנו אהרון מספר רב של אמנים, ביניהם גלנדון ואיזבלה, חבורת כלום בפיתה, דוד ריב ויוצרי הפרויקט עצמם, אלה יצרו מודעות אבל אלטרנטיביות, בהן מחוות ציור וכתיבה לגבע. את המודעות תלו חבורת האמנים ברחבי תל אביב לזכרו. במרץ אותה שנה יצא ספר אותו גבע סיים ליצור שבועות לפני מותו הפתאומי, המסכם את מדורי "שתיקת הברווז". ימים ספורים לפני מותו התראיין דודו גבע לפיילוט לתוכנית על כתיבה בשם "נייר" בהנחיית דב אלפון. תוכנית זאת נערכה במיוחד ושודרה בקשת שבוע לאחר מותו. באוגוסט נערך פסטיבל הקומיקס והאנימציה לזכרו של גבע, בעוד שאירוע מיוחד בו הוצגו עבודותיו וקטעי האנימציה שיצר, נערך באולם הראשי.

בפברואר 2006 הוציאה עופרה רודנר את חוברת "ספרות זולה 6" כמחווה המוקדשת לגבע. בנוסף לאמנים שהשתתפו בחוברת "ספרות זולה" הראשונה, בהם אלכס ליבק, רוני סומק, ניר מטרסו וזאב אנגלמאיר, הצטרפו מספר אמנים חדשים, ביניהם יאיר גרבוז, רפי לביא, רועי צ'יקי ארד ואהרן שבתאי. ב-30 בנובמבר 2006 נפתחה תערוכה מיוחדת עם עבודותיו של גבע במוזיאון נחום גוטמן לאמנות, באצירתה של טלי תמיר. ביום פתיחת התערוכה יצא לאור ספר בשם "פשר החיים" (כתר הוצאה לאור) עם מקבץ מעבודותיו, יחד עם מאמרים אודותיו שנכתבו על ידי מבחר אמנים וכותבים. כמו כן, בשנת 2009 שודר בערוץ "Yes דוקו" סרט על חייו ויצירתו, "מסעות הברווז", בבימויו של גבריאל ביבליוביץ.

ב-15 באפריל 2008 יזמה משפחתו של גבע לצד שותפים לעשייה, כגון יובל כספי ועופרה רודנר, את פרויקט הברווז על גג בית עיריית תל אביב-יפו, באישורה ותמיכתה של העירייה. הדמות, העשויה מבד בלון, וגובהו עשרה מטרים, הוצבה על פינת גג הבניין למשך שלושה שבועות. את הרעיון להצבת הברווז על גג העירייה הגה גבע עוד בשנת 2003, יחד עם קבוצת "מדינת תל אביב", כאקט של הפיכת העיר למלאת שמחת חיים ורוח אמנות חופשית, שמתעלה על הממסד. הצבת הפסל היוותה את פתיחת חגיגות המאה לעיר תל אביב. ביום העצמאות עבר פסל הברווז למשכנו הקבוע, במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון. ב-16 באפריל התקיים אירוע לכבוד הצבת פסל הברווז על גג העירייה, בהנחיית אורי גוטליב, ובהשתתפות קורין אלאל, "ג'ירפות", חמי רודנר, "מרסדס בנד", שלומי שבן, "דפנה והעוגיות", נעם רותם, מארינה מקסימיליאן בלומין, טל פרידמן ולהקת "הקריות" ו"הדג נחש".

ב-2 באוקטובר 2008 החליטה עיריית תל אביב להעניק לברווז תואר אזרח של כבוד, על ידי ראש העיר רון חולדאי בטקס שהתקיים בלשכתו. הברווז המשיך ללוות את העיר כקמע שנת המאה לתל אביב, וב-17 בספטמבר 2009 הוצב פסל רשמי של הברווז בכיכר מסריק בעיר.

ב-25 באוקטובר 2011 החליטה המועצה האזורית בית אריה - עופרים להנציח את שמו בקריאת רחוב על שמו בשכונת האמנים בבית אריה. משפחתו של גבע התנגדה להנצחה בטענה כי גבע היה איש שמאל שהתנגד למפעל ההתנחלויות. ב-21 במרץ 2012, החליט ראש המועצה אבי נעים כי הרחוב יקרא על שמו של אברהם שטרן.

ביום השנה השמיני למותו (ב־15 בפברואר 2013) נחנך במשכן לאמנות עין חרוד הסטודיו המשוחזר שלו: אוסף יצירותיו, ספרייתו וכלי עבודתו (שולחן העבודה, מכונת הצילום ושולחן האור) הועברו למוזאון והוצבו כחלק בלתי נפרד מהסדנא הפעילה במוזאון הנושאת את שמו, "סטודיו על-שם דודו גבע" בעיצובה של יעל רשף שעבדה עמו כמעצבת גרפית ב"מעריב". בארונות ובמגירות הוצבו ספרים שפרסם, רבים מהם אזלו זה מכבר, עבודות שיצר ולא פרסם וכן ניתן לצפות בסרטוני אנימציה וסרטים. אוסף יצירותיו השמור בין אוספי המוזאון כולל כ-1350 עבודות. האוסף כבר קוטלג וצולם ובקרוב[דרושה הבהרה] ניתן יהיה לצפות בו ברשת.

ביום השנה העשירי למותו (ב-15 בפברואר 2015) נפתחה ב-HIT מכון טכנולוגי חולון תערוכת מחווה לזכרו בהשתתפות 120 אמנים ודודו גבע אחד. את התערוכה והספר יזמו דנה אריאלי, תמיר שפר וצחי פרבר. בערב פתיחת התערוכה הושק הספר "עדיין אופטימיים" עם מבחר מהעבודות שהוצגו בה. את התערוכה אצר צחי פרבר, שגם ערך אמנותית את הספר.

במסגרת המיזם להנצחת אמנים ואנשי במה בתל אביב, נקבעה לוחית זיכרון על ביתו של דודו גבע ברח' צייטלין 17.

לקראת עונת 2021/2022 בליגת העל בכדורגל החליטה העולה החדשה הפועל ירושלים לאמץ את דמות הברווז כקמע שילווה את משחקיה, מחווה לאמן שהיה מבין אוהדיה.

רבים מהם מהווים אסופות של קטעי קומיקס שהופיעו בהמשכים בעיתונים: