מורשת גדולי האומה
בזכותם קיים
beta
דוד בן גוריון
איש קטן גדול - דוד בן גוריון היה ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל והראשון שהכריז על הקמתה; בן-גוריון היה איש העלייה השנייה, ממנהיגי תנועת העבודה, חבר במפלגות פועלי ציון ואחדות העבודה, מזכירה הכללי הראשון של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ומנהיגה הראשון של מפלגת מפא"י (לימים המערך, העבודה).
בתפקידו כיושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, עמד בראש הנהגת היישוב העברי בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, ובתפקידו כיושב ראש מנהלת העם, הכריז ב-1948 על הקמת מדינת ישראל. עם הקמת המדינה, החל לפעול למען הממלכתיות, ובזמן מלחמת העצמאות החליט על פירוק המחתרות וחתם על הפקודה להקמת צה"ל. על מנת לקיים צבא ממלכתי אחד, הורה להפגיז את האונייה אלטלנה ופירק את מטה הפלמ"ח.
הוא הנהיג את מדינת ישראל כראש הממשלה וכשר הביטחון במשך עשור ומחצה עד 1963 (מלבד פסק זמן בן שנתיים, בשנים 1953–1955). בעת כהונתו כראש ממשלה, נחתם הסכם השילומים עם גרמניה, נערך מבצע סיני, הוקם הכור הגרעיני בדימונה ונקלטו מאות-אלפי עולים. לאחר התפטרותו מראשות הממשלה ופרישתו ממפא"י, הקים ב-1965 את רפ"י. ב-1970 פרש מהחיים הפוליטיים.
נעוריו ותחילת דרכו 1886–1906
דוד גרין הצעיר
בן-גוריון נולד בשם דוד יוסף גרין לשיינדל ואביגדור גרין, בעיירה פלונסק שבפולין (אז בתחום האימפריה הרוסית). במשפחה היו חמישה ילדים - שלושה בנים ושתי בנות. דוד היה הבן הרביעי. אפשר שנולד עמו בן תאום שנפטר בשעת הלידה. ביתם שכן בקצה "רחוב העזים". המשפחה התגוררה בקומה התחתונה. בקומה העליונה התגוררה משפחה שטיפלה בבעלי החיים שבחצר האחורית והייתה מופקדת על ניקיון הבית ובישול הארוחות, ואילו בבית הסמוך התגורר אברהם, אחיו הנשוי של דוד.
דוד בן-גוריון, שכונה בילדותו "דובצ'ה", למד מגיל 5 אצל מלמד בחדר מסורתי, ובגיל 7 עבר למלמד "מודרני". מאוחר יותר עבר לחדר מתוקן שהקים אביו, חבר בתנועת "חובבי ציון". בגיל 11 התייתם מאִמו, שנפטרה כתוצאה מסיבוכי לידה. לאחר מכן נשא אביו אשה שנייה. הוא למד בחדר עד גיל הבר מצווה ולאחר מכן למד במשך שנה או שנתיים אצל מלמד בבית המדרש, ואז הפסיק את לימודיו. בערך באותו הזמן, חדל גם לקיים מצוות, אולם המשיך ללבוש את הבגדים המסורתיים עד נסיעתו לוורשה בגיל 18.
מלבד החינוך היהודי, למד גם בבית ספר ממשלתי רוסי, בו למד את השפה הרוסית. בשנת 1900, חרף גילו הצעיר, בעידודו של אביו, הקים יחד עם חבריו, שלמה צמח ושלמה לביא (לבקוביץ'), את אגודת "עזרא", שהכשירה את חבריה לקראת עלייה לארץ ישראל ושמה לעצמה מטרה להחיות את השפה העברית. חברי האגודה התחייבו לדבר עברית בינם לבין עצמם ופעלו ללימוד השפה בקרב צעירי העיירה. בשלב מסוים בתקופה זו, הפסיק בן-גוריון להניח תפילין. ב-1 בנובמבר 1901, כשהיה בן 15, שלח אביו בקשה לתיאודור הרצל, לסייע במתן השכלה לבנו.
ב-1904 עבר לוורשה. תחילה התגורר אצל משפחת קרובים, ולאחר שהשיג עבודה חלקית כמורה פרטי ב"חדר מתוקן", שכר חדר במשותף עם ידיד. ביולי אותה שנה נפטר בנימין זאב הרצל. הייתה זו מהלומה עבור בן-גוריון. הוא כתב לשמואל פוקס: "נתיתמו תקוותינו, חלומותינו! מחוללן ומטפחן מת... קר וחושך מסביב, אין שפעת אור התקוה... השמש איננו, אבל אורו עוד זורח!... רק פעם במשך אלפי שנים ייולד איש פלאים כזה". בן-גוריון שהה בוורשה במשך שנה וחצי, שם התפרנס מהוראה והצטרף לחוגים ציוניים.
במרץ 1905 חזר בן-גוריון לפלונסק. באמצע 1905, בעקבות המהפכה ברוסיה באותה שנה, הצטרף למפלגת "פועלי ציון" הפולנית, שחיברה ציונות וסוציאליזם מרקסיסטי על פי תורת דב בר בורוכוב, לאחר שהשתתף בוועידת היסוד שלה בביתו של יצחק טבנקין. הוא השתתף בישיבות המפלגה והפיץ חומרי תעמולה. הוא יסד סניף של המפלגה בפלונסק וארגן את השביתות הראשונות של החייטים ופועלי החבלים וניהל את מאבקם לשיפור תנאי עבודתם. הוא צירף את שוליות בעלי המלאכה כחברים במפלגה ואף ארגן אותם לשביתה למען יום עבודה של 12 שעות, שהשיגה את יעדה. הוא נאבק נגד תועמלנים של הבונד שהגיעו אל פלונסק לעשות נפשות לאידאולוגיה שלהם, והצליח לבלום אותם ולהפוך את "פועלי ציון" לזרם המרכזי בקרב צעירי העיר.
מרכז המפלגה בוורשה החל לשגר אותו בשליחויות שונות למחוזות הסמוכים. כאשר נוצרה מתיחות עקב חשש מפוגרום, החל בן-גוריון לשאת אקדח, ארגן את שוליות בעלי המלאכה להגנה עצמית והדריך באגודת עזרא שימוש בנשק. על פעילותו המהפכנית נאסר פעמיים. בפעם הראשונה שיחדו חבריו למפלגה פקיד, שמסר להם את החומר האסור שנמצא אצל בן-גוריון, וזה שוחרר מבית הסוהר בשל חוסר הוכחות. בפעם השנייה הצליח אביו לשכנע את קצין המשטרה לשחרר אותו באמצעות שוחד.
השנים הראשונות בארץ ישראל
במושבות יהודה והגליל 1906–1910
ב-1906, בגיל 20, עלה לארץ ישראל כחלק מגל העלייה השנייה. אביו מימן את נסיעתו. בן-גוריון עזב את פלונסק בסוף חודש אוגוסט יחד עם חבריו בקבוצת עולים גדולה. לקבוצת העולים נערכה מסיבת פרידה, וממנה הם הוסעו בכרכרה אל תחנת הרכבת במצודת מודלין. משם נסעו לוורשה ולאודסה. הם סיירו בעיר וביקרו אצל מנחם אוסישקין, לילינבלום ודב בר בורוכוב. הם הפליגו במחלקה הרביעית של אניה רוסית רעועה, חנו חניית ביניים בסמירנה, וב-6 בספטמבר 1906 (ט"ז באלול תרס"ו) הגיעו ליפו. כעבור שנים, אמר כי יום עלייתו לארץ ישראל היה היום הגדול בחייו. עוד באותו היום, יצא אחר הצהריים מיפו אל המושבה פתח תקווה בקבוצה שמנתה 14 חברים. הם הלכו ברגל והגיעו אליה בלילה. למחרת שכר עם שלמה צמח חדר משותף. בבוקר הראשון כבר עבד בפרדסי פתח תקווה. הוא עבד בעבודות חקלאיות: הובלת זבל וטמינתו בבורות הנטיעה, הכשרת הקרקע, סיקול אבנים, חפירת בורות, חרישת אדמת בור, כריית תעלות השקיה ונטיעת עצים. כעבור שבועיים כבר חלה בקדחת, שהמשיכה אחר כך לפקוד אותו בתדירות קבועה. בנוסף על כך, התמודד עם רעב, במיוחד בימים שבהם היה מחוסר עבודה.
בסוכות 1906 השתתף בוועידה הראשונה של מפלגת פועלי ציון בארץ ישראל, שנערכה ביפו. הוא היה בין ראשי האגף ה"ציוני" (הימני) במפלגה ונבחר לאחד מחמשת חברי הוועד המרכזי שלה, וכן לוועדה בת עשרה חברים שעליה הוטל לנסח את מצע המפלגה. באספה זו הציע להקים הסתדרות כללית של כל הפועלים היהודים בארץ ישראל, מה שגרר ויכוח לגבי ציון המילה "יהודים". כעבור מספר ימים הוחלט ברוב מכריע לכתוב את המילה. במושב השני של ועידת פועלי ציון, שהתכנס ביפו ב-1907, מספר שבועות לאחר הוועידה הראשונה (באמצע טבת), הצליח להוסיף למצעהּ את הסעיף "המפלגה שואפת לעצמאות מדינית לעם היהודי בארץ הזאת", ואף להיבחר (יחד עם ישראל שוחט) לוועד זמני בן שני חברים, שעליו הוטל ארגון מחדש של המפלגה. בינואר 1907 נאם בשם "פועלי ציון" בעצרת לכבוד נשיא הקונגרס הציוני, דוד וולפסון, שהגיע לביקור בארץ ישראל.
את חורף 1906–1907 חילק בן-גוריון בין יפו ופתח תקווה. באביב 1907, אחרי ועידת פסח של המפלגה, נדד לכפר סבא. כעבור מספר שבועות עבר לראשון לציון ועבד ביקב בדריכה על ענבים. לאחר מכן שהה גם ברחובות במשך מספר שבועות. באוקטובר 1907 עבר מיהודה אל הגליל. יחד עם שלמה צמח, הלך ברגל במשך שלושה ימים לסג'רה. בלילות לנו בבת שלמה ובמסחה, ובבוקר של היום השלישי הגיעו לסג'רה. בסתיו 1908 נסע לפלונסק כדי להתייצב לשירות בצבא הרוסי - כדי שאביו לא יאלץ לשלם קנס. הוא נפגש עם משפחתו, הוכר כשיר לשירות והושבע אמונים לצאר, אך ערק מהמחנה, עבר את הגבול לגרמניה באמצעות מסמכים מזויפים ובסוף דצמבר שב לארץ ישראל. בעת היעדרו קמה המושבה כנרת ולאחר שובו עבד בה במשך מספר שבועות. משם ירד למושבה מלחמיה וגם בה עבד במשך מספר שבועות. מספר ימים לאחר שובו לסג'רה, ב-29 במרץ 1909, הגיע המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק בפעם הראשונה לארץ ישראל. בן-גוריון היה בין מקבלי פניו בנמל יפו ולאחר מכן בין המברכים בנשף שנערך לכבודו בביקורו בסג'רה.
בן-גוריון היה מסתגר מדי ערב במחסן תבואה מחוץ לחומת המושבה וקורא. בחלק מהערבים היה מלמד את חבריו עברית במסגרת האגודה המקומית "עבריה". לאחר פיטורי השומרים הצ'רקסים של סג'רה, היה בן-גוריון, לדבריו, השומר היהודי הראשון של המושבה. מתחילת חורף 1908–1909, הלכו ורבו ההתנגשויות בין תושבי סג'רה לערביי הסביבה. ביום האחרון של חג הפסח 1909, נרצח שומר החווה על ידי שני תוקפים ערבים. קבוצות פועלים יצאו בעקבות הרוצחים, אולם שלושה מהם, ובהם בן-גוריון, נקלעו למארב, וחברו, שמעון מלמד, נורה ונהרג לנגד עיניו. הרצח גרם לו לזעזוע נפשי והשפיע מאד על השקפותיו בנושאי ביטחון וכוח עצמי. לאחר האירוע, נבחר בן-גוריון לוועד פועל גלילי בן 10 אנשים, שתפקידו היה לדאוג לביטחון מושבות הגליל. נראה כי בן-גוריון הוא האיש שכתב את הכרוז שפורסם אז מטעם "פועלי ציון": "המובחרים שבנו נופלים חללים מחץ הפרא הערבי, ואנו שואלים בדאגה: איכם, איכם, בני המכבים? צאצאי בר־גיורא ובר־כוכבא, בואו לרשת מקום הגיבורים הנופלים, אשר נפלו במלחמתם בעד חירותם ועמם!". אולם אף על פי שעסק בשמירה באופן פעיל, בן-גוריון לא קיבל הזמנה להצטרף לארגון בר גיורא ולא לארגון השומר. על פי חישובי הביוגרף שבתאי טבת, בן-גוריון שהה בסג'רה שנה וחודש ולא שלוש שנים כדברי בן-גוריון עצמו. באמצע סתיו 1909 עזב את סג'רה והלך לעבוד בימה (יבנאל). בדרכו לשם התנפל עליו ערבי, ששדד ממנו את כל רכושו. מאחר שהיו בקרבת כפר ערבי, בחר שלא לשלוף את נשקו כדי להגן על עצמו, אך התלונן במשטרה הטורקית והגנב נשפט ונכלא. בן-גוריון נשאר בימה מספר שבועות ולאחר מכן עבר למושבה זכרון יעקב. הוא החליט ללכת אליה משום שקיווה שאחיותיו תחלטנה לעלות לארץ ישראל וסבר כי זו "המושבה היחידה" בה תוכלנה למצוא עבודה, אולם הן נשארו בפלונסק. במשך מספר החודשים בהם שהה במושבה, החל ללמוד מעט ערבית וצרפתית, והחליט ללמוד משפטים. לשם כך הקדיש את רוב לילותיו ללימודים. הוא התגורר יחד עם פועל אחר באסם של אחד מאיכרי המושבה.
בירושלים 1910–1911
בוועידת "פועלי ציון" שהתקיימה באביב 1910, תבעו יצחק בן-צבי ורחל ינאית לצרף את בן-גוריון למערכת עיתון "האחדות", ביטאונה של מפלגת "פועלי ציון". באמצע השנה התבשר בן-גוריון כי נבחר, ובעקבות זאת עבר להתגורר בירושלים. הוא שכר חדר-מרתף ב"חצר פלויד" וסבל רעב גם במשך השנה שחי בירושלים, אולם רכש לו במהלכה שני חברים קרובים: רחל ינאית ויצחק בן-צבי. בגיליון הראשון של "האחדות", כתב בן-גוריון שני מאמרים לרגל ביקורו של החכם באשי בארץ ישראל, בעילום שם. בגיליון השני כבר העז לחתום בשם החדש שבחר לעצמו: "בן-גוריון". בשם זה נקראו שני אישים מתקופת המרד הגדול של היהודים ברומאים במאה ה-1 לספירה: נקדימון בן-גוריון, מפרנסי ירושלים, ויוסף בן-גוריון, מראשי "ממשלת החירות" בעיר בתחילתו של המרד. ייתכן ועמידתו של יוסף בן-גוריון בראשות הממשלה היהודית העצמאית הנאבקת לשחרור, היא זו שהשפיעה על דוד גרין הצעיר לאמץ לעצמו את שמו.
במחצית 1911 שהה יותר מחודש בפולין ונפגש עם משפחתו. בסוף יולי נסע משם עם יצחק בן-צבי לווינה, לייצג את "פועלי ציון" של ארץ ישראל בוועידה השלישית של הברית העולמית של המפלגה. בהזדמנות זו ביקר לראשונה בבית נבחרים - הפרלמנט האוסטרי. צירי הוועידה כעסו על הצהרתם של בן-גוריון ובן-צבי, כי הפועלים בארץ ישראל הם שיגשימו את הציונות ולא הציונים היושבים בגולה וכי אחדותם של כל הפועלים בארץ ישראל חשובה בעיניהם מהקשר שלהם אל מפלגתם בגולה, וקיבלו החלטה המאשימה את שני הצירים מארץ ישראל ב"ספאראטיזם" (בדלנות).
התעת'מנות 1911–1914
עוד בסג'רה הבשיל בבן-גוריון רעיון ה"התעת'מנות": ויתור של יהודי ארץ ישראל על נתינותם הזרה והפיכתם לאזרחי האימפריה העות'מאנית, כדי שיוכלו לפעול בתוך מסגרותיה החוקיות. לצורך כך נדרשת הייתה מנהיגות שתכיר את שפת המדינה ואת חוקיה, ותזכה למעמד רשמי במוסדות השלטון בבירה. באופן זה תוכל להיאבק על עלייה והתיישבות יהודית בארץ ישראל. מתוך כוונה לארגן כוח פוליטי שייצג את יהודי האימפריה העות'מאנית בפרלמנט הטורקי, החליט בן-גוריון ללמוד משפטים באיסטנבול. כדי להתקבל ללימודים, נדרשו תעודת בגרות וידיעת השפה הטורקית. יצחק בן-צבי הצליח להשיג עבורו תעודת בגרות מזויפת, וכדי ללמוד טורקית, הפליג בן-גוריון לסלוניקי, משום ששם היה מספר רב של פועלים יהודים שפועלי ציון קיוו לארגן אותם ולהחדיר בהם תודעה ציונית. ב-7 בנובמבר 1911 ירד בנמל סלוניקי. הוא התגורר אצל משפחה יהודית שומרת מצוות, ולמד טורקית מסטודנט יהודי בפקולטה למשפטים. בנוסף לכך, למד גם צרפתית. לאחר שעבר בהצלחה את מבחני הבגרות בטורקית, נסע בשנת 1912 לאיסטנבול. ביוני ניגש לבחינות הכניסה לאוניברסיטה, בהן נחל הצלחה מלאה, ובאוקטובר החלו לימודיו באוניברסיטה. בין הסטודנטים הציונים שהתקבצו סביב בן-גוריון ובן-צבי היו גם סטודנטים מארץ ישראל, ובהם: ישראל שוחט, דוד רמז ומשה שרתוק. בן-גוריון נבחר למזכיר אגודת הסטודנטים היהודים. אולם באוקטובר גם פרצה מלחמת הבלקן הראשונה ולאחר כחודש אחד של לימודים, החליטו בן-גוריון ובן-צבי לחזור לארץ ישראל עד שיתבהר המצב. לבקשתו של בן-גוריון, תמך בו אביו כלכלית: הוא שילם עבורו את החובות שצבר בארץ ישראל, את הוצאות שהותו בסלוניקי ואת שכר הלימוד והוצאות המחיה שלו באיסטנבול. בתחילת מרץ 1913 חזר בן-גוריון עם בן-צבי לאיסטנבול, שם חלק איתו חדר, ובסוף אפריל נתחדשו הלימודים. במהלך השנה, נסע בן-גוריון לווינה, לוועידה העולמית של פועלי ציון ולקונגרס הציוני. בדצמבר 1913 נפתחה שנת הלימודים השנייה, אך בינואר 1914 סבל מקדחת, אושפז בבית חולים ונסע להתאושש בבית אחותו בלודז'. בסוף אפריל חזר לבחינות באיסטנבול, ועמד בהן בהצלחה. ב-28 ביולי הפליג יחד עם בן-צבי באנייה רוסית לחופשה בארץ ישראל, וב-1 באוגוסט נודע לנוסעים בלב-ים על פרוץ המלחמה בין רוסיה לגרמניה. בן-גוריון ובן-צבי חזרו לארץ ישראל בחזות עות'מאנית: חליפה על פי האופנה הטורקית, תרבוש אדום ושפם עבות. בן-גוריון לא סיים את לימודי המשפטים באיסטנבול.
לאחר כניסת טורקיה למלחמה לצד מעצמות המרכז באוקטובר 1914, נדרשו נתיני מדינות אויב, ובהן רוסיה, להתעת'מן או לצאת מארץ ישראל. בתוך ההתלבטות בציבור העולים היהודי, החליטה מפלגת פועלי ציון להתעת'מן ולהישאר בארץ, ובן-גוריון ובן-צבי עשו כן. הנימוק לכך היה החשש מתגובה טורקית קשה נגד היישוב היהודי וכן החשש מאובדן האחיזה היהודית בארץ עקב היציאה ממנה. בן-גוריון ובן-צבי הצטרפו ל"וועד ההתעת'מנות" שהוקם בירושלים, ואף ביקשו וקיבלו את רשותו של המפקד הטורקי בעיר לגייס גדוד-מיליציה יהודי להגנה על ארץ ישראל, שהחל להתאמן ב"מגרש הרוסים". אולם לאחר שהופסקו הגירושים ההמוניים של נתינים זרים עקב התערבות הדיפלומטים הזרים, החליט ג'מאל פאשא לגרש מארץ ישראל את כל מי שקשור בפעילות ציונית. בן-גוריון ובן-צבי נאסרו ונחקרו על קשריהם עם התנועה הציונית העולמית. הם שוחררו בערבות וכינסו את חברי הוועד המרכזי של "פועלי ציון", שהחליט שאם יגורשו, יקימו בארצות הברית תנועה חלוצית. מאחר ששמותיהם הופיעו ברשימת הצירים לקונגרס הציוני, הם קיבלו זמן קצר לאחר מכן צו גירוש מהקיסרות העות'מאנית. על הצו כתב המושל כי הם מגורשים "לעולם ועד". כשסיפר ליחיא אפנדי, חבר ערבי שלמד איתו באיסטנבול על קבלת הצו, אמר לו חברו: "כידיד שלך – אני מצטער. כערבי לאומי – אני שמח". הייתה זו הפעם הראשונה שבן-גוריון נתקל בגילוי של לאומנות ערבית. בסוף מרץ 1915 הועלו בן-גוריון ויצחק בן-צבי על ספינה לאלכסנדריה, ללא מסמכים, וכשהגיעו אליה נאסרו על ידי הבריטים כאזרחי אויב. בהתערבות קונסול ארצות הברית הם שוחררו. השניים טיילו בפירמידות ובקברי הפרעונים, אך ברוב הזמן קיימו פגישות ציוניות. בקהיר התווכחו עם יוסף טרומפלדור, וטענו בפניו כי הקמת יחידה צבאית יהודית (גדוד נהגי הפרדות) שתצורף לצבא הבריטי במלחמתו בטורקיה, עלולה לגרום לממשלה הטורקית להגיב בפרעות ביהודים בארץ ישראל ולהביא לחורבן היישוב העברי. לאחר מספר שבועות הפליגו לניו יורק. את דמי הנסיעה הם קיבלו לבקשתם מציוני ארצות הברית. ההפלגה ארכה חודש ימים, כולל חניית ביניים באתונה, במהלכה ביקר בן-גוריון באקרופוליס.
בארצות הברית 1915–1918
בן-גוריון ובן-צבי הגיעו לניו יורק ב-17 במאי 1915 והורשו להיכנס לארצות הברית כמהגרים. תחנתו הראשונה הייתה משרד פועלי ציון בניו יורק. עוד לפני היציאה מהארץ, הוחלט בישיבת מנהיגי פועלי ציון שחבריה יקימו בארצות הברית את תנועת החלוץ - יאתרו צעירים יהודים שמוכנים לעלות לארץ ישראל ולעבוד בה. מנגנון המפלגה בניו יורק ארגן לבן-גוריון ובן-צבי מסעות ברחבי ארצות הברית ומפגשים בקהילות היהודיות, אולם אלה נכשלו והשניים הצליחו לגייס רק כ-150 מתנדבים לתנועה. כחודש לאחר בואו לארצות הברית, התפרסם מאמרו "לקראת העתיד", בו ניסח לראשונה את השקפותיו המדיניות ואת התביעות שלדעתו העם היהודי צריך להעמיד בפני ועידת השלום לאחר המלחמה, ובראשן: הכרה "בזכות העם העברי לכונן מולדת בארץ ישראל". לצורך כך, יש "להתרכז, להתערות ולהתאחז" בה. אולם לטענתו, "כיבוש ארץ למטרה שכזו אינו בא על ידי הבטחת זכויות פוליטיות וערובות דיפלומטיות, אלא על ידי עבודה ישובית ממושכת, השתרשות והתערות בקרקע... והתרבות האוכלוסייה היהודית עד כדי היות רוב גדול ומכריע בארץ". בהמשך כתב: "ארץ לא מקבלים, אלא כובשים, אנחנו נכבוש את הארץ בבנותנו אותה".
בן-גוריון, שהיה אז אנונימי לחלוטין בארצות הברית, התפרסם בה לראשונה עם הוצאתו לאור מחדש של ספר יזכור (שכבר יצא לאור בעברית בארץ ישראל ב-1911), שכלל, הפעם ביידיש, קטעי ספרות והספדים על אנשי השומר שנהרגו, וכן את זיכרונותיו של בן-גוריון מתקופת העלייה השנייה. בתקופת שהותו בארצות הברית למד לנאום ולכתוב מאמרים ביידיש, שפת אמו. המהדורה הצליחה מאוד, ובן-גוריון החליט לפרסם מהדורה מורחבת בצורת אלבום: במקום המבוא של בן-צבי, הוא צירף גרסה מורחבת של זיכרונותיו "ביהודה ובגליל". הצלחתו הגדולה של הספר החדש פרסמה את בן-גוריון בציבור היהודי באמריקה. בעקבות ההצלחה, הקציבה הנהגת פועלי ציון לבן-גוריון ולבן-צבי שכר חודשי עבור כתיבת הספר "ארץ ישראל", ששני שלישים ממנו היו פרי עטו של בן-גוריון.
במהלך עבודת המחקר לספר, בילה בן-גוריון ימים רבים בספרייה העירונית של ניו יורק ברחוב 42, וקיבל עזרה בעבודתו זו. מוקד ההתכנסות של פועלי ציון היה בבית של רופא יהודי, בו גרה ועבדה פאולין מונבז, צעירה יהודיה שהגיעה לבדה ממינסק מספר שנים לפני כן ולמדה להיות אחות. פולה, כפי שקרא לה בן-גוריון, כבר ידעה היטב אנגלית, ובקיץ 1916 הציעה לסייע לו להעתיק עבורו בספרייה קטעים מן הספרים שנזקק להם. החיזור נמשך כשנה, וב-5 בדצמבר 1917 נישאו השניים בטקס אזרחי אצל רשם הנישואים בעיריית ניו יורק, בנוכחות הפקידים בלבד. הזוג שכר דירה בברוקלין, אולם כעבור ארבעה חודשים לאחר נישואיהם, נפרדו לתקופה ארוכה.
בגדוד העברי 1918–1919
בן-גוריון במדי הגדודים העבריים, 1918
עם כניסת ארצות הברית למלחמה, ניצחון מעצמות ההסכמה החל להיראות ודאי. עם השינוי בנסיבות, השתנה במהלך שנת 1917 לחלוטין יחסם של בן-גוריון ובן-צבי לרעיון הגדוד היהודי. בעקבות הצהרת בלפור, ועל סף כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, הם החלו להטיף ולפעול להקמת "הגדודים העבריים". בן-גוריון נפגש בוושינגטון עם השופט העליון הציוני לואי ברנדייס, והציע לו תוכנית להקים גדוד עברי במסגרת הצבא האמריקאי, שיילחם בארץ ישראל. ברנדייס הציג את הרעיון בפני הנשיא וודרו וילסון, אולם הוא דחה את ההצעה, בנימוק שארצות הברית הכריזה מלחמה רק על גרמניה, לא על טורקיה. אף על פי כן, ביוזמת ז'בוטינסקי הוקמו הגדודים בצבא הבריטי, והוחלט שהיהודים באמריקה יוכלו להתנדב במסגרתו ללגיון מיוחד שיוקם בקנדה. בן-גוריון היה ממעוררי תנועת ההתנדבות לגדודים בארצות הברית. 150 חברי גדוד העבודה "החלוץ", שגויסו בשנתיים הקודמות על ידי בן-גוריון ובן-צבי, התנדבו עתה ללגיון, יחד עם 200 גולים מארץ ישראל. ב-26 באפריל 1918 התגייס בן-גוריון ל"גדוד האמריקאי", הוא גדוד 39 של קלעי המלך בצבא הבריטי.
ב-28 במאי נשבע אמונים לכתר במשרד הקונסול הבריטי בניו יורק, ולמחרת יצא למחנה האימונים של הגדוד בוינדזור שבקנדה, שם נפגש עם בן-צבי. שלושה ימים לאחר מכן, נבחרו השניים לוועד הגדוד. כעבור כחודש מונה בן-גוריון ל"קורפורל" (רב-טוראי). בין היתר, ייצג את החיילים היהודים בפני מפקדי הגדוד בתביעותיהם בנושא כשרות, ונאבק בהצלחה על הנפת הדגל העברי ביום החג הלאומי של קנדה לצד הדגל הבריטי. ב-11 ביולי הפליג בשיירה של אוניות מלחמה לבריטניה וב-22 ביולי נחתה הפלוגה שלו באנגליה, שם שהה הגדוד האמריקאי כשלושה שבועות. ב-12 באוגוסט קיבל את נשקו האישי וב-14 באוגוסט הפליג הגדוד למצרים. ב-28 באוגוסט נחת בפורט סעיד, וכעבור שבוע נסע לקהיר ונפגש עם הגדוד העברי הארצישראלי, אולם באותו יום חלה בדיזנטריה ואושפז בבית חולים, שם שכב במשך מספר שבועות. בבית החולים חיכה לו מברק מפולה שבישר על הולדת בתו ב-11 בספטמבר 1918, שנקראה בשם "גאולה", כפי שביקש בצוואה שהשאיר לפני צאתו לאנגליה. כשהבריא, נשלח עם פלוגתו לתפקידי שמירה על שבויים טורקים וגרמנים. ב-6 בנובמבר הגיע לחופשה בתל אביב. ב-5 בדצמבר נע הגדוד לארץ ישראל. בן-גוריון עזב את הבסיס בסרפנד ללא אישור כדי לגייס תמיכה לאיחוד מפלגות הפועלים. לאחר שנעדר ממחנהו ארבעה ימים, נתפס, הועמד למשפט והורד לדרגת טוראי. זה היה השירות הצבאי היחיד בחייו.
הקמת "אחדות העבודה" ושליחות בלונדון ובווינה 1919–1921
בפברואר 1919, עדיין מנהיג זוטר, הביא בן-גוריון את הצעת איחוד מפלגות הפועלים בפני ועידת "פועלי ציון". כעבור שלושה ימים החליטה הוועידה לתמוך באיחוד, אולם הוועידה של "הפועל הצעיר" החליטה לשלול אותו. בן-גוריון וברל כצנלסון כינסו עתה "ועידה כללית של כל פועלי ארץ ישראל", ללא "הפועל הצעיר", שאימצה את תוכנית האיחוד. להתארגנות החדשה, שהייתה איחוד בין מפלגת פועלי ציון ובין "הבלתי מפלגתיים", ניתן השם "אחדות העבודה".
בשנת 1919 קבע בן-גוריון בהרצאה לפני חברי מפלגתו, כי תפקידם "אינו של מהפכנים, כי אם של בוני חברה חדשה". בן-גוריון וראשי "אחדות העבודה" האחרים, נטשו את תפיסתו של דב בר בורוכוב, שחזה מלחמת מעמדות גם בארץ ישראל, והגיעו למסקנה כי יש לבנות את החברה החדשה בארץ ישראל מהתחלה, כחברה סוציאליסטית וקואופרטיבית. בן-גוריון ראה אז זהות בין הקונספציה הסוציאליסטית הזו לבין הקומוניזם של ברית המועצות. ב-1919 קבע גם כי הוא "בולשביק" וכי הוא "מאמין בדיקטטורה של הפרולטריון": הוא שאף ל"דיקטטורה של הפועל העברי בכל העניינים הלאומיים".
ב-15 בנובמבר 1919 הגיעו פולה וגאולה לארץ ישראל. את אשתו לא ראה בן-גוריון במשך 18 חודשים ואת בתו ראה לראשונה בחייו. זמן קצר לאחר מכן, השתחרר מהצבא. בתחילת יוני 1920 נשלח ללונדון להקים שם את המשרד של הברית העולמית של "פועלי ציון", לצורך טיפוח הקשרים עם מפלגת הלייבור, ומשפחתו הצטרפה אליו. זמן קצר לאחר מכן יצא לווינה, להשתתף בוועידת הברית העולמית. צירי האגף השמאלי הפרו-קומוניסטי דגלו בהצטרפות לאינטרנציונל השלישי ולניתוק מהקונגרס הציוני העולמי. בן-גוריון וחבריו מהאגף הימני יותר, דגלו גם הם בהצטרפות זו, אולם רק בתנאי שיכיר בציונות, וכן סירבו לניתוק מהקונגרס הציוני. הוועידה התפוצצה. במהלך הדיונים קיבל בן-גוריון מברק מפולה ושב מיד ללונדון. כעבור שבוע, ב-28 באוגוסט 1920, נולד בנו, עמוס. לאחר שחודשו הקשרים עם פלונסק, שנותקו בזמן מלחמת העולם ומלחמת רוסיה-פולין, יצא בן-גוריון במרץ 1921 לשליחות בווינה מטעם תנועתו ואת פולה והילדים שלח לפלונסק, להכיר את אביו ולהתארח בביתו. במאי הגיע לביקור בפלונסק, אך כעבור זמן קצר נסע לוועידות ולמפגשים שונים והשאיר את אשתו ושני ילדיו הקטנים בבית אביו. לאחר שהפסיקו פועלי ציון בארצות הברית את התמיכה הכספית בסניף הלונדוני הכושל, שב בן-גוריון באוגוסט 1921 לארץ ישראל. פולה והילדים שבו לארץ רק כעבור יותר משנה. לאחר שובו, הציע ב-1921 להפוך את "אחדות העבודה" לקומונה כלל-ארצית, שתפעל כגוף אחד בהשפעתה על ההסתדרות. אולם תוכניתו זו נדחתה על ידי מרכז המפלגה, והוא התפטר מהוועד הפועל שלה.
בחורף שנת תר"ף פרסם בן-גוריון מאמר בשם "על הפלח ואדמתו", בו הופיעה לראשונה תזה חדשה שפיתח עם שובו לארץ ישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה. הגישה הרומנטית שבה החזיק לגבי הבדווים והפלאחים הערבים החל מעלייתו לארץ, התחלפה עתה בתפיסה מרקסיסטית: הפועלים הערבים והיהודים שייכים לאותו מעמד חברתי, הוא מעמד העובדים, ועליהם להיאבק יחדיו נגד בעלי ההון המסיתים אותם אלה נגד אלה. בן-גוריון דבק בתזה הזאת כעשר שנים.
המזכיר הכללי של הסתדרות העובדים 1921–1935
Flickr - Government Press Office (GPO) - Portrait of PM David Ben Gurion.jpg
בן-גוריון נמנה עם מקימי ההסתדרות הכללית ב-1920. הוא החזיק בפנקס חבר מספר 3. בדצמבר 1921 הוא נבחר למזכיר הכללי שלה. ניתן לומר כי רק עתה פרץ לראשונה לעמדת מנהיגות. בראשית שנות ה-20 הוא הפך לאחד המנהיגים הבולטים של היישוב. הוא כיהן בתפקיד מזכ"ל ההסתדרות במשך 15 שנה. הוא ראה בה, מלבד איגוד מקצועי שיגן על ציבור הפועלים בארץ, גם כלי חברתי וכלכלי שיקים משק עובדים עצמאי. כמו כן, ראה בו מוסד פוליטי שינהיג את ההתיישבות היהודית ויניח יסודות למדינה שתקום.
בן-גוריון תבע להעביר את משרד ההסתדרות מתל אביב לירושלים, "מסיבות לאומיות", והדבר נעשה ב-2 בפברואר 1922. בירושלים התגורר בחדר במוסררה, יחד עם דוד זכאי, שותפו לעריכת בטאון ההסתדרות "הפנקס". ממשכורתו הנמוכה כמזכיר ההסתדרות, היה שולח מדי חודש כסף לפולה ולאביו בפלונסק. בתקופה זו החל לרכוש ולקרוא ספרים רבים בכמויות עצומות. את רוב זמנו הפנוי הקדיש ללימוד וקריאה, וכך הרחיב את השכלתו. מאחורי העסקן המפלגתי צמח אדם רחב-אופקים בעל השכלה לא-פורמלית עשירה ותרבות רחבה. ב-5 באפריל, כשמונה חודשים לאחר ששב לארץ ישראל, הגיעו גם פולה והילדים והצטרפו אליו לירושלים.
ביקורו בברית המועצות 1923
בן-גוריון המשיך בנסיעותיו לחוץ לארץ בשליחות ההסתדרות ותנועת הפועלים. בשנים הללו בילה כמחצית מזמנו במסעות ארוכים לאירופה. ב-1923 קיבלה ההסתדרות הזמנה להציג את תוצרתה בתערוכה חקלאית במוסקבה. ב-4 באוגוסט אותה שנה, בן-גוריון ומאיר רוטברג, שני נציגי ההסתדרות, יצאו לרוסיה דרך קהיר וקושטא וב-24 באוגוסט הפליגו לאודסה. באוקראינה הצביעו עבור בן-גוריון על המקומות בהם התרחשו פוגרומים ביהודים. הם המשיכו ברכבת למוסקבה, שם שיכנה הנהלת התערוכה את בן-גוריון בארמון מפואר שהיה שייך לאציל העשיר ממנוב. בן-גוריון ורוטברג ארגנו את המוצרים החקלאיים בביתן הארצישראלי בתערוכה והניפו בו שני דגלים: דגל אדום שנשא את שם ההסתדרות ואת הדגל הציוני הכחול-לבן ועליו הכתובת "ארץ־ישראל". בביתן הארץ-ישראלי ביקרו רבבות אנשים והוא נחל הצלחה גדולה. עם זאת, בן-גוריון נאלץ להתמודד עם התנכלויות מצד ה"יבסקציה", המחלקה היהודית במפלגה הבולשביקית. העיתון "עמעס" ("אמת") פרסם מאמרי השמצה נגד ההסתדרות ושני נציגיה. הוועד המרכזי של "פועלי ציון" ניתק את יחסיו עם בן-גוריון כאשר סירב להסיר את הדגל הציוני מהביתן. ביקורו במוסקבה ארך שלושה חודשים ועורר בו סערת רגשות. בזמן הביקור, נפגש במחתרת עם חברי "החלוץ" וגם הוזמן להרצות בכנס מחתרתי בפני כ-90 מהם. הוא צפה בתיאטרון הבימה במוסקבה בהצגה "הדיבוק", בעברית, שהותירה בו רושם רב. ב-7 בנובמבר נכח במצעד "יום המהפכה" בכיכר האדומה. הוא עזב את רוסיה בתחילת דצמבר. בשובו לארץ, הבריח בחפציו את אוסף המכתבים של הסופר יוסף חיים ברנר. השנים 1919–1923 היו השנים "האדומות" בהתפתחותו האידאולוגית. זו הייתה "התקופה הסובייטית" בחייו. התקופה בה שהה בן-גוריון בלונדון, בשנים 1920–1921, העמיקה את תפיסתו הקומוניסטית–רדיקאלית, אך הוא הכריז כי הקומוניזם שלו "נובע מתוך ציונות". הרעיון הציוני-לאומי היה חשוב בעיניו הרבה יותר מהרעיון הקומוניסטי. כמו כן, נרתע מהאופי הטוטליטארי של המשטר הסובייטי וסבר כי בחברה סוציאליסטית חייבת לשרור מידה רבה של דמוקרטיה.
1923–1925
בוועידה השלישית של "אחדות העבודה" ב-1923, ביטא בן-גוריון שינוי בדעתו לגבי העימות בין היהודים לערבים בארץ ישראל, כאשר קבע כי זו "השאלה המרכזית" העומדת בפני התנועה הציונית. הוא הכיר בקיומה של "התנועה הלאומית של העם הערבי" והודה כי מתנהלת נגד הציונים "מלחמה לאומית", אלא שעדיין סבר כי מלחמה זו מונהגת על ידי גורמים חיצוניים בעלי אינטרס. בהתאם לכך, הציע בשנה שלאחר מכן להקים הסתדרות עובדים ערבית מקבילה לזו היהודית וללכד את שתיהן תחת מועצה משותפת של "ברית עובדים בינלאומית".
בן-גוריון היה אמנם מזכירו של ארגון פועלים, אולם למעשה היה מנהיג מדיני. הוא ראה בהסתדרות אמצעי להגשמת תוכניותיו הציוניות, המדיניות והלאומיות. הוא שאף לחולל מהפכה בציונות – כיבוש הנהגת התנועה הציונית על ידי תנועת הפועלים בארץ ישראל, אולם לא האמין כי ניתן לעשות זאת בהסתדרות הציונית הקיימת, בשל יחסי הכוחות בין הפועלים לבין שאר הזרמים. בתחילת 1924 דרש מחבריו בתנועת העבודה, לפרוש מההסתדרות הציונית ולהקים הסתדרות ציונית חדשה – תנועה ציונית עולמית בהנהגת מפלגה סוציאליסטית גדולה. אלא שהוא נתקל בהתנגדות תקיפה מצד חברים מרכזיים בתנועה, בעיקר משום שבאותה תקופה עברה תנועת העבודה מאופוזיציה לשיתוף פעולה עם נשיא ההסתדרות הציונית חיים ויצמן, וזאת במקביל להתחזקות האגף הבורגני בעקבות העלייה הרביעית.
במרץ 1925 נולדה בתו, רננה. בן-גוריון התנגד במשך תקופה ארוכה לעליית אביו ובני משפחתו לארץ ישראל, למרות בקשותיו של אביו, עד שביולי אותה שנה עלה אביו לארץ ישראל. בשנים 1922–1927 הרבה בן-גוריון בנסיעות ארוכות ותכופות בשליחות ההסתדרות והשתתף בוועידות בינלאומיות שונות. רוב נסיעותיו היו מוקדשות לגיבוש תמיכה יהודית ובינלאומית בתנועת הפועלים בארץ ישראל. ב-1925 השתתף בקונגרס הציוני בווינה. באותה שנה גם נאם לראשונה באנגלית, בוועידה הקיסרית בלונדון.
מאורעות תרפ"ט והספר הלבן של פאספילד 1929–1930
ב-4 בספטמבר 1929 שב בן-גוריון לארץ ישראל. פרעות תרפ"ט, שפסקו רק מספר ימים קודם לכן, הביאו למפנה בהשקפתו בסוגיית ערביי ארץ ישראל. בעוד שב-1924 הכריז כי אין תנועה לאומית ערבית, באוקטובר 1929 קבע: "הוויכוח אם יש תנועה לאומית ערבית או לא הוא ויכוח טפל של מילים...התנועה מרכזת המונים... אין אנו רואים בה תנועת תחייה, וערכה המוסרי מפוקפק. אולם במובן הפוליטי זוהי תנועה לאומית". בהשפעת המאורעות, העלתה באותו הזמן בפני בן-גוריון קבוצת אישים, ובהם מניה שוחט, תוכניות להסדר עם הערבים, שהתבססו על ויתור על הכוונה ליצור רוב יהודי בארץ ישראל, תוך הסכמה לקבלת הדרישה הערבית להקמת פרלמנט אחד, בו ייוצגו האוכלוסיות הערבית והיהודית באופן יחסי למספרם בארץ (באותה תקופה היו בארץ 800 אלף ערבים ורק 150 אלף יהודים). כנגד התוכניות הללו, העלה בן-גוריון תוכנית ארוכת-טווח משלו להסדר השלטון בארץ: הארץ תחולק לקנטונים אוטונומיים, יהודים וערבים; שני בתי מחוקקים, שבאחד מהם יהיה שוויון במספר הנציגים הערבים והיהודים; הקנטונים יהיו מאוחדים תחת ממשלה פדרלית יהודית-ערבית בפיקוח נציב מטעם חבר הלאומים. מאורעות תרפ"ט מוטטו את תפיסותיו הנאיביות של בן-גוריון לגבי הבעיה הערבית. המשימה המכרעת בעיניו הייתה עתה יצירה מידית של רוב יהודי, באשר רק אז יתחילו הערבים לחיות עם היהודים בשלום.
בזמן פעילותה של ועדת שו לחקירת המאורעות, לא הורשו נציגי ההסתדרות להופיע בפניה ובן-גוריון נאלץ להסתפק בשליחת תזכירים לחבריה. ביוני 1930 השתתף בישיבה של המוסדות הציוניים בלונדון. הייתה זו הפעם הראשונה שבה נטל חלק פעיל בטיפול במשבר מדיני. יחד עם חברי משלחת מארץ ישראל, נפגש לשיחות עם מנהיגים של מפלגת הלייבור וביולי נשא נאום תקיף בוועידת העבודה האימפריאלית. אולם המאמצים לא הועילו. ב-20 באוקטובר הוגש דו"ח הופ-סימפסון וכעבור מספר ימים פורסם הספר הלבן של פאספילד, שהטיל הגבלות קשות על עליית היהודים ורכישת קרקע על ידם. בן-גוריון שלח מארץ ישראל חוזר לכל הגורמים הקשורים בתנועת הפועלים ברחבי העולם ודרש מהם לפעול נגד הבריטים. במושב השני של מועצת מפא"י אף קרא למרד נגד אנגליה. הוא טען כי הספר הלבן "רצוף צביעות ובגידה" ואינו אלא "תעודה רצופה אנטישמיות".
הקמת מפא"י וכניסתו להנהלה הציונית 1930–1934
בן גוריון פעל למען איחודן של מפלגות הפועלים. פעילות זו נחלה הצלחה, כאשר בתחילת ינואר 1930 התאחדו מפלגות אחדות העבודה והפועל הצעיר והקימו את מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), שבן-גוריון נבחר למנהיגה, ויחד עם התנועות האחיות שלה בחוץ לארץ הפכה למפלגה הגדולה ביותר בתנועה הציונית. בן-גוריון שאף להרחיב את השפעתה של תנועת הפועלים מחוץ לארץ ישראל ויזם קונגרס עולמי של מפלגות הפועלים למען ארץ ישראל העובדת, כאלטרנטיבה לקונגרס הציוני, מתוך כוונה להקים תנועת פועלים עולמית. בסוף אוגוסט 1930 הוא נסע מלונדון לברלין, להשתתף בכינוס הוועד הפועל הציוני. ב-27 בספטמבר נפתח בברלין קונגרס העבודה, עבורו רכשו 240,000 בוחרים "כרטיסים" דוגמת השקל הציוני. בקונגרס השתתפו 196 צירים מ-19 מדינות, שייצגו את הארגונים והמפלגות הציונים הסוציאליסטיים בעולם. בן-גוריון פתח בנאומו את טקס הפתיחה, בעברית וביידיש. רק מספר ימים קודם לכן, נחלה המפלגה הנאצית הצלחה גדולה בבחירות לרייכסטאג בגרמניה. באגרת שכתב להשל פרומקין למחרת הבחירות, השווה את הנאצים לרוויזיוניסטים ואת הדברים שקרא בביטאון המפלגה הנאצית לאלה של זאב ז'בוטינסקי בעיתון "דואר היום". במחצית השנייה של אוקטובר שב לארץ ישראל. בכוונתו היה להפסיק בהדרגה את פעילות מפא"י ובעלות בריתה בקונגרס הציוני, ולהעביר את כל הפעילות לקונגרס "ארץ ישראל העובדת". במועצת מפא"י במאי 1931 הציע שהמפלגה תפרוש מההנהלה הציונית, אך נתקל בהתנגדות חריפה מצד חבריו בראשות המפלגה ונאלץ לסגת מכוונתו. בנאומו בקונגרס הציוני ה-17 בבזל ביולי אותה שנה, תקף בחריפות את ז'בוטינסקי ואנשיו. הוא כינה את מפלגתם "הציונות הקלה", האשים אותם ב"חינוך שוביניסטי רווי שנאה גזעית ושנאת פועלים", וטען כי הם מערערים את העמדה הפוליטית של הציונות בדעת הקהל העולמית. לדבריו, בין תפיסת "הציונות הפוליטית" של מפלגות הפועלים לזו של הרוויזיוניסטים "רובצת תהום שאין לגשרה". על רקע מעמדו הרעוע של חיים ויצמן כנשיא הקונגרס הציוני, נראה כי בן-גוריון החל בקונגרס זה את מלחמת הירושה על הנהגת התנועה הציונית. במהלך הקונגרס, ביקש ויצמן מבן-גוריון לטוס בחשאי ללונדון, כדי להיפגש עם ראש ממשלת בריטניה, רמזי מקדונלד, ולהשיג את הסכמתו לעקרון ה"פאריטט" – ייצוג שווה של יהודים וערבים במסגרת השלטונית בארץ ישראל (בניגוד לייצוג יחסי, אותו דרשו הערבים). ב-11 ביולי המריא ללונדון ולמחרת נפגש עם מקדונלד במעונו הכפרי. הוא טען בפניו כי בנוגע לזכויות היהודים בארץ ישראל, "אין לראות רק את היהודים היושבים כבר בארץ, אלא את כל העם היהודי בעולם", אולם, אף על פי שמספר היהודים בעולם גדול יותר ממספרם של ערביי ארץ ישראל, היהודים יסתפקו בייצוג שווה. מקדונלד הביע את הסכמתו ובן-גוריון שב לקונגרס בבזל, בו הודח ויצמן מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית.
ביולי 1932 קרא בן-גוריון במועצת מפא"י לתנועת הפועלים "לכבוש את ההסתדרות הציונית", כלומר: להפוך לרוב בהסתדרות הציונית. לשם כך יצא למסע בן שלושה חודשים, בו נסע בין ריכוזי היהודים במזרח אירופה כדי לבדוק את סיכויי תוכניתו ולהשתתף בהקמת "האיחוד העולמי" של מפלגות הפועלים הציוניות. ב-27 באוקטובר הציג בפני מרכז מפא"י תוכנית להשגת רוב בקונגרס הציוני הבא, אולם נתקל בספקנות רבה. כעבור שלושה ימים העלה את תוכניתו בפני ועידת מפא"י ודרש בנאומו להפוך את תנועת הפועלים "ממעמד לעם", כלומר: לרכז סביבה גם כוחות לא-סוציאליסטיים. דרישתו זו נתקבלה בחששות שתנועת הפועלים תאבד את צביונה. באמצע מרץ 1933 דרש בכינוס מרכז מפא"י שלא להעמיד במרכז תעמולת הבחירות את התמיכה בויצמן, ובמקום זאת להתרכז במאבק נגד הרוויזיוניסטים. בסופו של דבר התקבלה החלטה ברוח זו. ב-31 במרץ יצא שוב למזרח אירופה, למסע בן ארבעה חודשים של מערכת בחירות לקונגרס הציוני. ב-9 באפריל הגיע לוורשה מצויד בחומרי תעמולה. הוא גייס בוחרים וגייס פעילים צעירים מחברי החלוץ ותנועות הנוער ושלח אותם למכור שקלים (שהעניקו את זכות ההצבעה בקונגרס ל"שוקלי השקל") ברחבי פולין. הוא עצמו נסע לנאום באולמות מלאים בערים שונות בפולין, בגליציה ובמדינות הבלטיות. הוא התנייד בין הערים והעיירות ברכבת, במכונית ובמטוס. כבר באספת הבחירות הראשונה בה השתתף בווינה, השווה את ז'בוטינסקי להיטלר. עוד ב-18 בפברואר 1933, באספה בבית העם בתל אביב, כינה את ז'בוטינסקי, "ולדימיר היטלר". מערכת הבחירות כללה השמצות הדדיות והתקפות אישיות, שלוו באלימות. ב-17 ביוני הגיע בן-גוריון לוילנה והתעלף כאשר נודע לו על רצח ארלוזורוב. הרצח הפך לנושא העיקרי במערכת הבחירות, ובמשך כל תקופה זו לא חדל בן-גוריון להתקיף על כך את הרוויזיוניסטים. כמו כן, הוא התנגד לדחיית הבחירות. תנועות הפועלים זכו בניצחון גדול ובן-גוריון הוכר עתה כמנהיג תנועת הפועלים בארץ ישראל. לאחר הבחירות נערך הקונגרס הציוני בפראג ובן-גוריון זכה לתשואות. הוא הפך למנהיג המדיני הבכיר בתנועה ובעקבות לחץ מצד מנהיגי אגף הפועלים, הסכים להיכנס להנהלה הציונית, אולם בתנאי שלא יקבל על עצמו שום תיק. בתוקף תפקידו החדש, הוכנס לביתו בתל אביב מכשיר טלפון ו"ההגנה" הפקידה עליו שומר-ראש. ענייני התנועה הציונית והנושאים המדיניים מילאו עתה את זמנו. במהירות רבה למד את רזי הדיפלומטיה הציונית בלונדון ואת הפוליטיקה הבריטית. לאחר קיום הקונגרס, נתמנה במקום ארלוזורוב למנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. עד 1935 כיהן בתפקיד זה במקביל לתפקידו כמזכיר ההסתדרות.
בתחילת שנות ה-30, בנה בן-גוריון בית בשכונת העובדים סמוך לים (כיום בשדרות בן-גוריון). הבית בן שתי הקומות היה גדול מכל הבתים בשכונה, והוסיף לעול החובות שבן-גוריון כבר היה שקוע בו.
בינואר 1934, לאחר שקנה וקרא את הספר "מיין קאמפף" ופחות משנה לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה, חזה בן-גוריון בוועידת ההסתדרות את העתיד לבוא: "שלטונו של היטלר מעמיד בסכנה את העם היהודי כולו ... משטר היטלר אינו יכול להתקיים זמן רב בלי מלחמת נקם נגד צרפת, פולין, צ'כיה ושאר הארצות השכנות ... אין ספק שאנו עומדים עכשיו לפני סכנת מלחמה לא פחות מאשר לפני 1914, והמלחמה אשר תפרוץ הפעם...תעלה בחורבנה ובמוראותיה על מלחמת העולם האחרונה ... אולי רק ארבע או חמש שנים (אם לא פחות) עומדות בינינו לבין היום הנורא ההוא".
הסכמים עם ז'בוטינסקי 1934–1935
בן-גוריון היה התקיף ביותר בתוך קבוצת חבריו לגבי האמצעים שיש לנקוט במאבק נגד הרוויזיוניסטים. בפברואר 1934 דרש להקים כוח מאורגן שיופקד "נגד האלימות הרוויזיוניסטית" של אנשי בית"ר. דעתו נתקבלה וכך הוקמו "פלוגות הפועל". ב-31 ביולי 1934 ניסח זאב ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, מכתב להנהגת מפא"י, בו הציע לפתוח בשיחות ישירות, כדי לעקור את מעשי האלימות בין יהודים. לאור המצב בתנועה הציונית והחמרת מצב היהודים באירופה, סבר בן-גוריון כי המשך המאבק האלים עלול לפלג את התנועה ולחבל במאמץ הציוני לעלייה והתיישבות, ולכן החליט לפנות להידברות. הוא תבע ממפלגתו להיענות להצעה ולהיכנס למשא ומתן, אולם תביעתו נדחתה, ובמקומה הצליח להעביר החלטה ליזום פגישות עם מספר מפלגות, ובהן גם הרוויזיוניסטים. לאחר ביקור בפולין ובגרמניה, הגיע ב-8 באוקטובר ללונדון ונענה להצעת פנחס רוטנברג להיפגש עם ז'בוטינסקי. ב-10 באוקטובר קיים בלונדון פגישה ראשונה מתוך סדרת פגישות עם ז'בוטינסקי שנערכו במשך חודש ימים, שבסופה חתמו השניים על מספר הסכמים (הסכמי בן-גוריון - ז'בוטינסקי). בן-גוריון ניסה לשכנע את חבריו במפלגה לאשר את ההסכם עם ז'בוטינסקי. היה לו אמנם רוב במרכז מפא"י, אולם כדי למנוע פילוג, נאלץ בן-גוריון, באופן יוצא דופן, להביא אותו לאישור במשאל עם בהסתדרות, שם הוא נדחה ברוב ברור ב-24 במרץ 1935. יוקרתו של בן-גוריון נפגעה אמנם, אולם מעמדו כמנהיגה העולה של תנועת הפועלים לא נתערער. ב-30 במרץ כתב ז'בוטינסקי לבן-גוריון: "לא נשתנתה בי ההערכה שלמדתי בלונדון להעריך את האיש בן-גוריון ואת שאיפתו". אולם כשבועיים בלבד לאחר הכשלת ההסכם, החליטו הרוויזיוניסטים לפרוש מההסתדרות הציונית. לאחר מכן השיב בן-גוריון לז'בוטינסקי: "פרק לונדון לא יימחה מלבי... ואם נגזר עלינו להילחם – תדע, שבין 'אויביך' יש אדם המוקיר אותך וכואב את כאבך [...] עודני מאמין באפשרות 'השלום הגדול'".
פגישות עם מנהיגים פלסטינים בשנות ה-30
בתחילת שנות ה-30 החל בן-גוריון לעבור תהליך של התפכחות בנוגע לבעיה הערבית, שנמשך עד לשלהי אותו עשור. הוא הבין כי מול התנועה הציונית עומדת תנועה לאומית ערבית-פלסטינית חזקה, והגיע למסקנה שעליו ליצור קשר עם מנהיגיה ולשאת ולתת עמם. הוא בחר לפנות אל הפרקליט האמיד מוסא אל-עלמי, שהיה מקורב הן אל המופתי אמין אל-חוסייני והן אל ראשי מפלגת אל-איסתקלאל ("העצמאות"), ובתחילת אפריל 1934 נפגש עמו לראשונה בביתו של משה שרת בירושלים. בן-גוריון תיאר בפניו עד כמה מועילה העלייה היהודית לארץ ישראל ולתושביה הערבים, אולם עלמי השיב: "אני בוחר שהארץ תהיה עניה ושוממה אפילו עוד מאה שנה, עד שאנחנו הערבים נהיה מוכשרים בכוח עצמנו להפריחה ולפתחה". הייתה זו הפעם הראשונה ששמע מפיו של מנהיג ערבי משכיל וכנה, כיצד משתקפת הציונות בעיני הערבים. הוא הציע בפני עלמי הקמת פדרציה ערבית, שאליה תצטרף המדינה היהודית, וכך יהוו ערביי ארץ ישראל מיעוט במדינה היהודית, אך חלק מהרוב הערבי הגדול בפדרציה. עלמי הסכים לדון בכך ובאמצע אוגוסט ביקר אותו בן-גוריון בביתו הכפרי ליד ירושלים. בן-גוריון הציע תוכנית בת שני שלבים: שלטון יהודי-ערבי משותף, שבו מעמד שווה לשתי הקהילות, שלא על פי יחס מספרי, ומאוחר יותר מדינה יהודית משני עברי הירדן, שתהיה חלק מפדרציה אזורית שתכלול את עיראק. הייתה זו הראשונה בסדרת שיחות שקיימו השניים בביתו הכפרי של עלמי ובדירתו בירושלים. תמורת הסכמה לתוכניתו, הציע בן-גוריון עזרה לערביי ארץ ישראל בחקלאות ובתעשייה ואת עזרת יהודי העולם לפיתוח ארצות ערב. לאחר מספר שיחות, דיווח עליהן עלמי למופתי אל-חוסייני. בהמלצת עלמי, נסע בן-גוריון לז'נבה ונפגש עם שכיב ארסלן ואחסאן ביי אל-ג'ברי, ראשי ה"אסתקלאל". אלה דחו את כל הצעותיו ועמדו על כך שהתנאי להסכם הוא מעמד של מיעוט נצחי ליהודים בארץ ישראל. בדצמבר 1934 פרסמו את שיחתם הסודית בבטאון של המשלחת הסורית-פלסטינית לחבר הלאומים. במקביל, נפגש בחשאי בירושלים עם ריאד א-סולח, ובביתו של יהודה לייב מאגנס נפגש עם עווני עבד אל-האדי, מנהיג ה"אסתקלאל" בארץ ישראל. באפריל 1936, בזמן המרד הערבי הגדול, נפגש בחשאי מספר פעמים עם ג'ורג' אנטוניוס, בדירתו של מאגנס ובביתו של אנטוניוס. בשנים 1937–1938 נפגש גם עם בכירים בממשל הסעודי ובלונדון שוחח עם מוסא כאט'ם אל-חוסייני. כל השיחות נסתיימו בלא כלום.
יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית 1935–1948
באוגוסט 1935 נבחר בן-גוריון מטעם מפא"י ליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, שהייתה הגוף המרכזי בניהול היישוב היהודי בארץ ישראל, וליושב ראש ההנהלה הציונית, שהיא הוועד הפועל המצומצם של ההסתדרות הציונית העולמית. בקונגרס הציוני ה-19 בלוצרן באותה שנה, החליט לנאום ביידיש, כדי להביא את חזון ההגשמה הציונית לצירים, שרובם לא הבינו עברית, וזאת אף על פי שעבורו היה כרוך בכך קושי איד
הוא הנהיג את מדינת ישראל כראש הממשלה וכשר הביטחון במשך עשור ומחצה עד 1963 (מלבד פסק זמן בן שנתיים, בשנים 1953–1955). בעת כהונתו כראש ממשלה, נחתם הסכם השילומים עם גרמניה, נערך מבצע סיני, הוקם הכור הגרעיני בדימונה ונקלטו מאות-אלפי עולים. לאחר התפטרותו מראשות הממשלה ופרישתו ממפא"י, הקים ב-1965 את רפ"י. ב-1970 פרש מהחיים הפוליטיים.
נעוריו ותחילת דרכו 1886–1906
דוד גרין הצעיר
בן-גוריון נולד בשם דוד יוסף גרין לשיינדל ואביגדור גרין, בעיירה פלונסק שבפולין (אז בתחום האימפריה הרוסית). במשפחה היו חמישה ילדים - שלושה בנים ושתי בנות. דוד היה הבן הרביעי. אפשר שנולד עמו בן תאום שנפטר בשעת הלידה. ביתם שכן בקצה "רחוב העזים". המשפחה התגוררה בקומה התחתונה. בקומה העליונה התגוררה משפחה שטיפלה בבעלי החיים שבחצר האחורית והייתה מופקדת על ניקיון הבית ובישול הארוחות, ואילו בבית הסמוך התגורר אברהם, אחיו הנשוי של דוד.
דוד בן-גוריון, שכונה בילדותו "דובצ'ה", למד מגיל 5 אצל מלמד בחדר מסורתי, ובגיל 7 עבר למלמד "מודרני". מאוחר יותר עבר לחדר מתוקן שהקים אביו, חבר בתנועת "חובבי ציון". בגיל 11 התייתם מאִמו, שנפטרה כתוצאה מסיבוכי לידה. לאחר מכן נשא אביו אשה שנייה. הוא למד בחדר עד גיל הבר מצווה ולאחר מכן למד במשך שנה או שנתיים אצל מלמד בבית המדרש, ואז הפסיק את לימודיו. בערך באותו הזמן, חדל גם לקיים מצוות, אולם המשיך ללבוש את הבגדים המסורתיים עד נסיעתו לוורשה בגיל 18.
מלבד החינוך היהודי, למד גם בבית ספר ממשלתי רוסי, בו למד את השפה הרוסית. בשנת 1900, חרף גילו הצעיר, בעידודו של אביו, הקים יחד עם חבריו, שלמה צמח ושלמה לביא (לבקוביץ'), את אגודת "עזרא", שהכשירה את חבריה לקראת עלייה לארץ ישראל ושמה לעצמה מטרה להחיות את השפה העברית. חברי האגודה התחייבו לדבר עברית בינם לבין עצמם ופעלו ללימוד השפה בקרב צעירי העיירה. בשלב מסוים בתקופה זו, הפסיק בן-גוריון להניח תפילין. ב-1 בנובמבר 1901, כשהיה בן 15, שלח אביו בקשה לתיאודור הרצל, לסייע במתן השכלה לבנו.
ב-1904 עבר לוורשה. תחילה התגורר אצל משפחת קרובים, ולאחר שהשיג עבודה חלקית כמורה פרטי ב"חדר מתוקן", שכר חדר במשותף עם ידיד. ביולי אותה שנה נפטר בנימין זאב הרצל. הייתה זו מהלומה עבור בן-גוריון. הוא כתב לשמואל פוקס: "נתיתמו תקוותינו, חלומותינו! מחוללן ומטפחן מת... קר וחושך מסביב, אין שפעת אור התקוה... השמש איננו, אבל אורו עוד זורח!... רק פעם במשך אלפי שנים ייולד איש פלאים כזה". בן-גוריון שהה בוורשה במשך שנה וחצי, שם התפרנס מהוראה והצטרף לחוגים ציוניים.
במרץ 1905 חזר בן-גוריון לפלונסק. באמצע 1905, בעקבות המהפכה ברוסיה באותה שנה, הצטרף למפלגת "פועלי ציון" הפולנית, שחיברה ציונות וסוציאליזם מרקסיסטי על פי תורת דב בר בורוכוב, לאחר שהשתתף בוועידת היסוד שלה בביתו של יצחק טבנקין. הוא השתתף בישיבות המפלגה והפיץ חומרי תעמולה. הוא יסד סניף של המפלגה בפלונסק וארגן את השביתות הראשונות של החייטים ופועלי החבלים וניהל את מאבקם לשיפור תנאי עבודתם. הוא צירף את שוליות בעלי המלאכה כחברים במפלגה ואף ארגן אותם לשביתה למען יום עבודה של 12 שעות, שהשיגה את יעדה. הוא נאבק נגד תועמלנים של הבונד שהגיעו אל פלונסק לעשות נפשות לאידאולוגיה שלהם, והצליח לבלום אותם ולהפוך את "פועלי ציון" לזרם המרכזי בקרב צעירי העיר.
מרכז המפלגה בוורשה החל לשגר אותו בשליחויות שונות למחוזות הסמוכים. כאשר נוצרה מתיחות עקב חשש מפוגרום, החל בן-גוריון לשאת אקדח, ארגן את שוליות בעלי המלאכה להגנה עצמית והדריך באגודת עזרא שימוש בנשק. על פעילותו המהפכנית נאסר פעמיים. בפעם הראשונה שיחדו חבריו למפלגה פקיד, שמסר להם את החומר האסור שנמצא אצל בן-גוריון, וזה שוחרר מבית הסוהר בשל חוסר הוכחות. בפעם השנייה הצליח אביו לשכנע את קצין המשטרה לשחרר אותו באמצעות שוחד.
השנים הראשונות בארץ ישראל
במושבות יהודה והגליל 1906–1910
ב-1906, בגיל 20, עלה לארץ ישראל כחלק מגל העלייה השנייה. אביו מימן את נסיעתו. בן-גוריון עזב את פלונסק בסוף חודש אוגוסט יחד עם חבריו בקבוצת עולים גדולה. לקבוצת העולים נערכה מסיבת פרידה, וממנה הם הוסעו בכרכרה אל תחנת הרכבת במצודת מודלין. משם נסעו לוורשה ולאודסה. הם סיירו בעיר וביקרו אצל מנחם אוסישקין, לילינבלום ודב בר בורוכוב. הם הפליגו במחלקה הרביעית של אניה רוסית רעועה, חנו חניית ביניים בסמירנה, וב-6 בספטמבר 1906 (ט"ז באלול תרס"ו) הגיעו ליפו. כעבור שנים, אמר כי יום עלייתו לארץ ישראל היה היום הגדול בחייו. עוד באותו היום, יצא אחר הצהריים מיפו אל המושבה פתח תקווה בקבוצה שמנתה 14 חברים. הם הלכו ברגל והגיעו אליה בלילה. למחרת שכר עם שלמה צמח חדר משותף. בבוקר הראשון כבר עבד בפרדסי פתח תקווה. הוא עבד בעבודות חקלאיות: הובלת זבל וטמינתו בבורות הנטיעה, הכשרת הקרקע, סיקול אבנים, חפירת בורות, חרישת אדמת בור, כריית תעלות השקיה ונטיעת עצים. כעבור שבועיים כבר חלה בקדחת, שהמשיכה אחר כך לפקוד אותו בתדירות קבועה. בנוסף על כך, התמודד עם רעב, במיוחד בימים שבהם היה מחוסר עבודה.
בסוכות 1906 השתתף בוועידה הראשונה של מפלגת פועלי ציון בארץ ישראל, שנערכה ביפו. הוא היה בין ראשי האגף ה"ציוני" (הימני) במפלגה ונבחר לאחד מחמשת חברי הוועד המרכזי שלה, וכן לוועדה בת עשרה חברים שעליה הוטל לנסח את מצע המפלגה. באספה זו הציע להקים הסתדרות כללית של כל הפועלים היהודים בארץ ישראל, מה שגרר ויכוח לגבי ציון המילה "יהודים". כעבור מספר ימים הוחלט ברוב מכריע לכתוב את המילה. במושב השני של ועידת פועלי ציון, שהתכנס ביפו ב-1907, מספר שבועות לאחר הוועידה הראשונה (באמצע טבת), הצליח להוסיף למצעהּ את הסעיף "המפלגה שואפת לעצמאות מדינית לעם היהודי בארץ הזאת", ואף להיבחר (יחד עם ישראל שוחט) לוועד זמני בן שני חברים, שעליו הוטל ארגון מחדש של המפלגה. בינואר 1907 נאם בשם "פועלי ציון" בעצרת לכבוד נשיא הקונגרס הציוני, דוד וולפסון, שהגיע לביקור בארץ ישראל.
את חורף 1906–1907 חילק בן-גוריון בין יפו ופתח תקווה. באביב 1907, אחרי ועידת פסח של המפלגה, נדד לכפר סבא. כעבור מספר שבועות עבר לראשון לציון ועבד ביקב בדריכה על ענבים. לאחר מכן שהה גם ברחובות במשך מספר שבועות. באוקטובר 1907 עבר מיהודה אל הגליל. יחד עם שלמה צמח, הלך ברגל במשך שלושה ימים לסג'רה. בלילות לנו בבת שלמה ובמסחה, ובבוקר של היום השלישי הגיעו לסג'רה. בסתיו 1908 נסע לפלונסק כדי להתייצב לשירות בצבא הרוסי - כדי שאביו לא יאלץ לשלם קנס. הוא נפגש עם משפחתו, הוכר כשיר לשירות והושבע אמונים לצאר, אך ערק מהמחנה, עבר את הגבול לגרמניה באמצעות מסמכים מזויפים ובסוף דצמבר שב לארץ ישראל. בעת היעדרו קמה המושבה כנרת ולאחר שובו עבד בה במשך מספר שבועות. משם ירד למושבה מלחמיה וגם בה עבד במשך מספר שבועות. מספר ימים לאחר שובו לסג'רה, ב-29 במרץ 1909, הגיע המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק בפעם הראשונה לארץ ישראל. בן-גוריון היה בין מקבלי פניו בנמל יפו ולאחר מכן בין המברכים בנשף שנערך לכבודו בביקורו בסג'רה.
בן-גוריון היה מסתגר מדי ערב במחסן תבואה מחוץ לחומת המושבה וקורא. בחלק מהערבים היה מלמד את חבריו עברית במסגרת האגודה המקומית "עבריה". לאחר פיטורי השומרים הצ'רקסים של סג'רה, היה בן-גוריון, לדבריו, השומר היהודי הראשון של המושבה. מתחילת חורף 1908–1909, הלכו ורבו ההתנגשויות בין תושבי סג'רה לערביי הסביבה. ביום האחרון של חג הפסח 1909, נרצח שומר החווה על ידי שני תוקפים ערבים. קבוצות פועלים יצאו בעקבות הרוצחים, אולם שלושה מהם, ובהם בן-גוריון, נקלעו למארב, וחברו, שמעון מלמד, נורה ונהרג לנגד עיניו. הרצח גרם לו לזעזוע נפשי והשפיע מאד על השקפותיו בנושאי ביטחון וכוח עצמי. לאחר האירוע, נבחר בן-גוריון לוועד פועל גלילי בן 10 אנשים, שתפקידו היה לדאוג לביטחון מושבות הגליל. נראה כי בן-גוריון הוא האיש שכתב את הכרוז שפורסם אז מטעם "פועלי ציון": "המובחרים שבנו נופלים חללים מחץ הפרא הערבי, ואנו שואלים בדאגה: איכם, איכם, בני המכבים? צאצאי בר־גיורא ובר־כוכבא, בואו לרשת מקום הגיבורים הנופלים, אשר נפלו במלחמתם בעד חירותם ועמם!". אולם אף על פי שעסק בשמירה באופן פעיל, בן-גוריון לא קיבל הזמנה להצטרף לארגון בר גיורא ולא לארגון השומר. על פי חישובי הביוגרף שבתאי טבת, בן-גוריון שהה בסג'רה שנה וחודש ולא שלוש שנים כדברי בן-גוריון עצמו. באמצע סתיו 1909 עזב את סג'רה והלך לעבוד בימה (יבנאל). בדרכו לשם התנפל עליו ערבי, ששדד ממנו את כל רכושו. מאחר שהיו בקרבת כפר ערבי, בחר שלא לשלוף את נשקו כדי להגן על עצמו, אך התלונן במשטרה הטורקית והגנב נשפט ונכלא. בן-גוריון נשאר בימה מספר שבועות ולאחר מכן עבר למושבה זכרון יעקב. הוא החליט ללכת אליה משום שקיווה שאחיותיו תחלטנה לעלות לארץ ישראל וסבר כי זו "המושבה היחידה" בה תוכלנה למצוא עבודה, אולם הן נשארו בפלונסק. במשך מספר החודשים בהם שהה במושבה, החל ללמוד מעט ערבית וצרפתית, והחליט ללמוד משפטים. לשם כך הקדיש את רוב לילותיו ללימודים. הוא התגורר יחד עם פועל אחר באסם של אחד מאיכרי המושבה.
בירושלים 1910–1911
בוועידת "פועלי ציון" שהתקיימה באביב 1910, תבעו יצחק בן-צבי ורחל ינאית לצרף את בן-גוריון למערכת עיתון "האחדות", ביטאונה של מפלגת "פועלי ציון". באמצע השנה התבשר בן-גוריון כי נבחר, ובעקבות זאת עבר להתגורר בירושלים. הוא שכר חדר-מרתף ב"חצר פלויד" וסבל רעב גם במשך השנה שחי בירושלים, אולם רכש לו במהלכה שני חברים קרובים: רחל ינאית ויצחק בן-צבי. בגיליון הראשון של "האחדות", כתב בן-גוריון שני מאמרים לרגל ביקורו של החכם באשי בארץ ישראל, בעילום שם. בגיליון השני כבר העז לחתום בשם החדש שבחר לעצמו: "בן-גוריון". בשם זה נקראו שני אישים מתקופת המרד הגדול של היהודים ברומאים במאה ה-1 לספירה: נקדימון בן-גוריון, מפרנסי ירושלים, ויוסף בן-גוריון, מראשי "ממשלת החירות" בעיר בתחילתו של המרד. ייתכן ועמידתו של יוסף בן-גוריון בראשות הממשלה היהודית העצמאית הנאבקת לשחרור, היא זו שהשפיעה על דוד גרין הצעיר לאמץ לעצמו את שמו.
במחצית 1911 שהה יותר מחודש בפולין ונפגש עם משפחתו. בסוף יולי נסע משם עם יצחק בן-צבי לווינה, לייצג את "פועלי ציון" של ארץ ישראל בוועידה השלישית של הברית העולמית של המפלגה. בהזדמנות זו ביקר לראשונה בבית נבחרים - הפרלמנט האוסטרי. צירי הוועידה כעסו על הצהרתם של בן-גוריון ובן-צבי, כי הפועלים בארץ ישראל הם שיגשימו את הציונות ולא הציונים היושבים בגולה וכי אחדותם של כל הפועלים בארץ ישראל חשובה בעיניהם מהקשר שלהם אל מפלגתם בגולה, וקיבלו החלטה המאשימה את שני הצירים מארץ ישראל ב"ספאראטיזם" (בדלנות).
התעת'מנות 1911–1914
עוד בסג'רה הבשיל בבן-גוריון רעיון ה"התעת'מנות": ויתור של יהודי ארץ ישראל על נתינותם הזרה והפיכתם לאזרחי האימפריה העות'מאנית, כדי שיוכלו לפעול בתוך מסגרותיה החוקיות. לצורך כך נדרשת הייתה מנהיגות שתכיר את שפת המדינה ואת חוקיה, ותזכה למעמד רשמי במוסדות השלטון בבירה. באופן זה תוכל להיאבק על עלייה והתיישבות יהודית בארץ ישראל. מתוך כוונה לארגן כוח פוליטי שייצג את יהודי האימפריה העות'מאנית בפרלמנט הטורקי, החליט בן-גוריון ללמוד משפטים באיסטנבול. כדי להתקבל ללימודים, נדרשו תעודת בגרות וידיעת השפה הטורקית. יצחק בן-צבי הצליח להשיג עבורו תעודת בגרות מזויפת, וכדי ללמוד טורקית, הפליג בן-גוריון לסלוניקי, משום ששם היה מספר רב של פועלים יהודים שפועלי ציון קיוו לארגן אותם ולהחדיר בהם תודעה ציונית. ב-7 בנובמבר 1911 ירד בנמל סלוניקי. הוא התגורר אצל משפחה יהודית שומרת מצוות, ולמד טורקית מסטודנט יהודי בפקולטה למשפטים. בנוסף לכך, למד גם צרפתית. לאחר שעבר בהצלחה את מבחני הבגרות בטורקית, נסע בשנת 1912 לאיסטנבול. ביוני ניגש לבחינות הכניסה לאוניברסיטה, בהן נחל הצלחה מלאה, ובאוקטובר החלו לימודיו באוניברסיטה. בין הסטודנטים הציונים שהתקבצו סביב בן-גוריון ובן-צבי היו גם סטודנטים מארץ ישראל, ובהם: ישראל שוחט, דוד רמז ומשה שרתוק. בן-גוריון נבחר למזכיר אגודת הסטודנטים היהודים. אולם באוקטובר גם פרצה מלחמת הבלקן הראשונה ולאחר כחודש אחד של לימודים, החליטו בן-גוריון ובן-צבי לחזור לארץ ישראל עד שיתבהר המצב. לבקשתו של בן-גוריון, תמך בו אביו כלכלית: הוא שילם עבורו את החובות שצבר בארץ ישראל, את הוצאות שהותו בסלוניקי ואת שכר הלימוד והוצאות המחיה שלו באיסטנבול. בתחילת מרץ 1913 חזר בן-גוריון עם בן-צבי לאיסטנבול, שם חלק איתו חדר, ובסוף אפריל נתחדשו הלימודים. במהלך השנה, נסע בן-גוריון לווינה, לוועידה העולמית של פועלי ציון ולקונגרס הציוני. בדצמבר 1913 נפתחה שנת הלימודים השנייה, אך בינואר 1914 סבל מקדחת, אושפז בבית חולים ונסע להתאושש בבית אחותו בלודז'. בסוף אפריל חזר לבחינות באיסטנבול, ועמד בהן בהצלחה. ב-28 ביולי הפליג יחד עם בן-צבי באנייה רוסית לחופשה בארץ ישראל, וב-1 באוגוסט נודע לנוסעים בלב-ים על פרוץ המלחמה בין רוסיה לגרמניה. בן-גוריון ובן-צבי חזרו לארץ ישראל בחזות עות'מאנית: חליפה על פי האופנה הטורקית, תרבוש אדום ושפם עבות. בן-גוריון לא סיים את לימודי המשפטים באיסטנבול.
לאחר כניסת טורקיה למלחמה לצד מעצמות המרכז באוקטובר 1914, נדרשו נתיני מדינות אויב, ובהן רוסיה, להתעת'מן או לצאת מארץ ישראל. בתוך ההתלבטות בציבור העולים היהודי, החליטה מפלגת פועלי ציון להתעת'מן ולהישאר בארץ, ובן-גוריון ובן-צבי עשו כן. הנימוק לכך היה החשש מתגובה טורקית קשה נגד היישוב היהודי וכן החשש מאובדן האחיזה היהודית בארץ עקב היציאה ממנה. בן-גוריון ובן-צבי הצטרפו ל"וועד ההתעת'מנות" שהוקם בירושלים, ואף ביקשו וקיבלו את רשותו של המפקד הטורקי בעיר לגייס גדוד-מיליציה יהודי להגנה על ארץ ישראל, שהחל להתאמן ב"מגרש הרוסים". אולם לאחר שהופסקו הגירושים ההמוניים של נתינים זרים עקב התערבות הדיפלומטים הזרים, החליט ג'מאל פאשא לגרש מארץ ישראל את כל מי שקשור בפעילות ציונית. בן-גוריון ובן-צבי נאסרו ונחקרו על קשריהם עם התנועה הציונית העולמית. הם שוחררו בערבות וכינסו את חברי הוועד המרכזי של "פועלי ציון", שהחליט שאם יגורשו, יקימו בארצות הברית תנועה חלוצית. מאחר ששמותיהם הופיעו ברשימת הצירים לקונגרס הציוני, הם קיבלו זמן קצר לאחר מכן צו גירוש מהקיסרות העות'מאנית. על הצו כתב המושל כי הם מגורשים "לעולם ועד". כשסיפר ליחיא אפנדי, חבר ערבי שלמד איתו באיסטנבול על קבלת הצו, אמר לו חברו: "כידיד שלך – אני מצטער. כערבי לאומי – אני שמח". הייתה זו הפעם הראשונה שבן-גוריון נתקל בגילוי של לאומנות ערבית. בסוף מרץ 1915 הועלו בן-גוריון ויצחק בן-צבי על ספינה לאלכסנדריה, ללא מסמכים, וכשהגיעו אליה נאסרו על ידי הבריטים כאזרחי אויב. בהתערבות קונסול ארצות הברית הם שוחררו. השניים טיילו בפירמידות ובקברי הפרעונים, אך ברוב הזמן קיימו פגישות ציוניות. בקהיר התווכחו עם יוסף טרומפלדור, וטענו בפניו כי הקמת יחידה צבאית יהודית (גדוד נהגי הפרדות) שתצורף לצבא הבריטי במלחמתו בטורקיה, עלולה לגרום לממשלה הטורקית להגיב בפרעות ביהודים בארץ ישראל ולהביא לחורבן היישוב העברי. לאחר מספר שבועות הפליגו לניו יורק. את דמי הנסיעה הם קיבלו לבקשתם מציוני ארצות הברית. ההפלגה ארכה חודש ימים, כולל חניית ביניים באתונה, במהלכה ביקר בן-גוריון באקרופוליס.
בארצות הברית 1915–1918
בן-גוריון ובן-צבי הגיעו לניו יורק ב-17 במאי 1915 והורשו להיכנס לארצות הברית כמהגרים. תחנתו הראשונה הייתה משרד פועלי ציון בניו יורק. עוד לפני היציאה מהארץ, הוחלט בישיבת מנהיגי פועלי ציון שחבריה יקימו בארצות הברית את תנועת החלוץ - יאתרו צעירים יהודים שמוכנים לעלות לארץ ישראל ולעבוד בה. מנגנון המפלגה בניו יורק ארגן לבן-גוריון ובן-צבי מסעות ברחבי ארצות הברית ומפגשים בקהילות היהודיות, אולם אלה נכשלו והשניים הצליחו לגייס רק כ-150 מתנדבים לתנועה. כחודש לאחר בואו לארצות הברית, התפרסם מאמרו "לקראת העתיד", בו ניסח לראשונה את השקפותיו המדיניות ואת התביעות שלדעתו העם היהודי צריך להעמיד בפני ועידת השלום לאחר המלחמה, ובראשן: הכרה "בזכות העם העברי לכונן מולדת בארץ ישראל". לצורך כך, יש "להתרכז, להתערות ולהתאחז" בה. אולם לטענתו, "כיבוש ארץ למטרה שכזו אינו בא על ידי הבטחת זכויות פוליטיות וערובות דיפלומטיות, אלא על ידי עבודה ישובית ממושכת, השתרשות והתערות בקרקע... והתרבות האוכלוסייה היהודית עד כדי היות רוב גדול ומכריע בארץ". בהמשך כתב: "ארץ לא מקבלים, אלא כובשים, אנחנו נכבוש את הארץ בבנותנו אותה".
בן-גוריון, שהיה אז אנונימי לחלוטין בארצות הברית, התפרסם בה לראשונה עם הוצאתו לאור מחדש של ספר יזכור (שכבר יצא לאור בעברית בארץ ישראל ב-1911), שכלל, הפעם ביידיש, קטעי ספרות והספדים על אנשי השומר שנהרגו, וכן את זיכרונותיו של בן-גוריון מתקופת העלייה השנייה. בתקופת שהותו בארצות הברית למד לנאום ולכתוב מאמרים ביידיש, שפת אמו. המהדורה הצליחה מאוד, ובן-גוריון החליט לפרסם מהדורה מורחבת בצורת אלבום: במקום המבוא של בן-צבי, הוא צירף גרסה מורחבת של זיכרונותיו "ביהודה ובגליל". הצלחתו הגדולה של הספר החדש פרסמה את בן-גוריון בציבור היהודי באמריקה. בעקבות ההצלחה, הקציבה הנהגת פועלי ציון לבן-גוריון ולבן-צבי שכר חודשי עבור כתיבת הספר "ארץ ישראל", ששני שלישים ממנו היו פרי עטו של בן-גוריון.
במהלך עבודת המחקר לספר, בילה בן-גוריון ימים רבים בספרייה העירונית של ניו יורק ברחוב 42, וקיבל עזרה בעבודתו זו. מוקד ההתכנסות של פועלי ציון היה בבית של רופא יהודי, בו גרה ועבדה פאולין מונבז, צעירה יהודיה שהגיעה לבדה ממינסק מספר שנים לפני כן ולמדה להיות אחות. פולה, כפי שקרא לה בן-גוריון, כבר ידעה היטב אנגלית, ובקיץ 1916 הציעה לסייע לו להעתיק עבורו בספרייה קטעים מן הספרים שנזקק להם. החיזור נמשך כשנה, וב-5 בדצמבר 1917 נישאו השניים בטקס אזרחי אצל רשם הנישואים בעיריית ניו יורק, בנוכחות הפקידים בלבד. הזוג שכר דירה בברוקלין, אולם כעבור ארבעה חודשים לאחר נישואיהם, נפרדו לתקופה ארוכה.
בגדוד העברי 1918–1919
בן-גוריון במדי הגדודים העבריים, 1918
עם כניסת ארצות הברית למלחמה, ניצחון מעצמות ההסכמה החל להיראות ודאי. עם השינוי בנסיבות, השתנה במהלך שנת 1917 לחלוטין יחסם של בן-גוריון ובן-צבי לרעיון הגדוד היהודי. בעקבות הצהרת בלפור, ועל סף כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, הם החלו להטיף ולפעול להקמת "הגדודים העבריים". בן-גוריון נפגש בוושינגטון עם השופט העליון הציוני לואי ברנדייס, והציע לו תוכנית להקים גדוד עברי במסגרת הצבא האמריקאי, שיילחם בארץ ישראל. ברנדייס הציג את הרעיון בפני הנשיא וודרו וילסון, אולם הוא דחה את ההצעה, בנימוק שארצות הברית הכריזה מלחמה רק על גרמניה, לא על טורקיה. אף על פי כן, ביוזמת ז'בוטינסקי הוקמו הגדודים בצבא הבריטי, והוחלט שהיהודים באמריקה יוכלו להתנדב במסגרתו ללגיון מיוחד שיוקם בקנדה. בן-גוריון היה ממעוררי תנועת ההתנדבות לגדודים בארצות הברית. 150 חברי גדוד העבודה "החלוץ", שגויסו בשנתיים הקודמות על ידי בן-גוריון ובן-צבי, התנדבו עתה ללגיון, יחד עם 200 גולים מארץ ישראל. ב-26 באפריל 1918 התגייס בן-גוריון ל"גדוד האמריקאי", הוא גדוד 39 של קלעי המלך בצבא הבריטי.
ב-28 במאי נשבע אמונים לכתר במשרד הקונסול הבריטי בניו יורק, ולמחרת יצא למחנה האימונים של הגדוד בוינדזור שבקנדה, שם נפגש עם בן-צבי. שלושה ימים לאחר מכן, נבחרו השניים לוועד הגדוד. כעבור כחודש מונה בן-גוריון ל"קורפורל" (רב-טוראי). בין היתר, ייצג את החיילים היהודים בפני מפקדי הגדוד בתביעותיהם בנושא כשרות, ונאבק בהצלחה על הנפת הדגל העברי ביום החג הלאומי של קנדה לצד הדגל הבריטי. ב-11 ביולי הפליג בשיירה של אוניות מלחמה לבריטניה וב-22 ביולי נחתה הפלוגה שלו באנגליה, שם שהה הגדוד האמריקאי כשלושה שבועות. ב-12 באוגוסט קיבל את נשקו האישי וב-14 באוגוסט הפליג הגדוד למצרים. ב-28 באוגוסט נחת בפורט סעיד, וכעבור שבוע נסע לקהיר ונפגש עם הגדוד העברי הארצישראלי, אולם באותו יום חלה בדיזנטריה ואושפז בבית חולים, שם שכב במשך מספר שבועות. בבית החולים חיכה לו מברק מפולה שבישר על הולדת בתו ב-11 בספטמבר 1918, שנקראה בשם "גאולה", כפי שביקש בצוואה שהשאיר לפני צאתו לאנגליה. כשהבריא, נשלח עם פלוגתו לתפקידי שמירה על שבויים טורקים וגרמנים. ב-6 בנובמבר הגיע לחופשה בתל אביב. ב-5 בדצמבר נע הגדוד לארץ ישראל. בן-גוריון עזב את הבסיס בסרפנד ללא אישור כדי לגייס תמיכה לאיחוד מפלגות הפועלים. לאחר שנעדר ממחנהו ארבעה ימים, נתפס, הועמד למשפט והורד לדרגת טוראי. זה היה השירות הצבאי היחיד בחייו.
הקמת "אחדות העבודה" ושליחות בלונדון ובווינה 1919–1921
בפברואר 1919, עדיין מנהיג זוטר, הביא בן-גוריון את הצעת איחוד מפלגות הפועלים בפני ועידת "פועלי ציון". כעבור שלושה ימים החליטה הוועידה לתמוך באיחוד, אולם הוועידה של "הפועל הצעיר" החליטה לשלול אותו. בן-גוריון וברל כצנלסון כינסו עתה "ועידה כללית של כל פועלי ארץ ישראל", ללא "הפועל הצעיר", שאימצה את תוכנית האיחוד. להתארגנות החדשה, שהייתה איחוד בין מפלגת פועלי ציון ובין "הבלתי מפלגתיים", ניתן השם "אחדות העבודה".
בשנת 1919 קבע בן-גוריון בהרצאה לפני חברי מפלגתו, כי תפקידם "אינו של מהפכנים, כי אם של בוני חברה חדשה". בן-גוריון וראשי "אחדות העבודה" האחרים, נטשו את תפיסתו של דב בר בורוכוב, שחזה מלחמת מעמדות גם בארץ ישראל, והגיעו למסקנה כי יש לבנות את החברה החדשה בארץ ישראל מהתחלה, כחברה סוציאליסטית וקואופרטיבית. בן-גוריון ראה אז זהות בין הקונספציה הסוציאליסטית הזו לבין הקומוניזם של ברית המועצות. ב-1919 קבע גם כי הוא "בולשביק" וכי הוא "מאמין בדיקטטורה של הפרולטריון": הוא שאף ל"דיקטטורה של הפועל העברי בכל העניינים הלאומיים".
ב-15 בנובמבר 1919 הגיעו פולה וגאולה לארץ ישראל. את אשתו לא ראה בן-גוריון במשך 18 חודשים ואת בתו ראה לראשונה בחייו. זמן קצר לאחר מכן, השתחרר מהצבא. בתחילת יוני 1920 נשלח ללונדון להקים שם את המשרד של הברית העולמית של "פועלי ציון", לצורך טיפוח הקשרים עם מפלגת הלייבור, ומשפחתו הצטרפה אליו. זמן קצר לאחר מכן יצא לווינה, להשתתף בוועידת הברית העולמית. צירי האגף השמאלי הפרו-קומוניסטי דגלו בהצטרפות לאינטרנציונל השלישי ולניתוק מהקונגרס הציוני העולמי. בן-גוריון וחבריו מהאגף הימני יותר, דגלו גם הם בהצטרפות זו, אולם רק בתנאי שיכיר בציונות, וכן סירבו לניתוק מהקונגרס הציוני. הוועידה התפוצצה. במהלך הדיונים קיבל בן-גוריון מברק מפולה ושב מיד ללונדון. כעבור שבוע, ב-28 באוגוסט 1920, נולד בנו, עמוס. לאחר שחודשו הקשרים עם פלונסק, שנותקו בזמן מלחמת העולם ומלחמת רוסיה-פולין, יצא בן-גוריון במרץ 1921 לשליחות בווינה מטעם תנועתו ואת פולה והילדים שלח לפלונסק, להכיר את אביו ולהתארח בביתו. במאי הגיע לביקור בפלונסק, אך כעבור זמן קצר נסע לוועידות ולמפגשים שונים והשאיר את אשתו ושני ילדיו הקטנים בבית אביו. לאחר שהפסיקו פועלי ציון בארצות הברית את התמיכה הכספית בסניף הלונדוני הכושל, שב בן-גוריון באוגוסט 1921 לארץ ישראל. פולה והילדים שבו לארץ רק כעבור יותר משנה. לאחר שובו, הציע ב-1921 להפוך את "אחדות העבודה" לקומונה כלל-ארצית, שתפעל כגוף אחד בהשפעתה על ההסתדרות. אולם תוכניתו זו נדחתה על ידי מרכז המפלגה, והוא התפטר מהוועד הפועל שלה.
בחורף שנת תר"ף פרסם בן-גוריון מאמר בשם "על הפלח ואדמתו", בו הופיעה לראשונה תזה חדשה שפיתח עם שובו לארץ ישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה. הגישה הרומנטית שבה החזיק לגבי הבדווים והפלאחים הערבים החל מעלייתו לארץ, התחלפה עתה בתפיסה מרקסיסטית: הפועלים הערבים והיהודים שייכים לאותו מעמד חברתי, הוא מעמד העובדים, ועליהם להיאבק יחדיו נגד בעלי ההון המסיתים אותם אלה נגד אלה. בן-גוריון דבק בתזה הזאת כעשר שנים.
המזכיר הכללי של הסתדרות העובדים 1921–1935
Flickr - Government Press Office (GPO) - Portrait of PM David Ben Gurion.jpg
בן-גוריון נמנה עם מקימי ההסתדרות הכללית ב-1920. הוא החזיק בפנקס חבר מספר 3. בדצמבר 1921 הוא נבחר למזכיר הכללי שלה. ניתן לומר כי רק עתה פרץ לראשונה לעמדת מנהיגות. בראשית שנות ה-20 הוא הפך לאחד המנהיגים הבולטים של היישוב. הוא כיהן בתפקיד מזכ"ל ההסתדרות במשך 15 שנה. הוא ראה בה, מלבד איגוד מקצועי שיגן על ציבור הפועלים בארץ, גם כלי חברתי וכלכלי שיקים משק עובדים עצמאי. כמו כן, ראה בו מוסד פוליטי שינהיג את ההתיישבות היהודית ויניח יסודות למדינה שתקום.
בן-גוריון תבע להעביר את משרד ההסתדרות מתל אביב לירושלים, "מסיבות לאומיות", והדבר נעשה ב-2 בפברואר 1922. בירושלים התגורר בחדר במוסררה, יחד עם דוד זכאי, שותפו לעריכת בטאון ההסתדרות "הפנקס". ממשכורתו הנמוכה כמזכיר ההסתדרות, היה שולח מדי חודש כסף לפולה ולאביו בפלונסק. בתקופה זו החל לרכוש ולקרוא ספרים רבים בכמויות עצומות. את רוב זמנו הפנוי הקדיש ללימוד וקריאה, וכך הרחיב את השכלתו. מאחורי העסקן המפלגתי צמח אדם רחב-אופקים בעל השכלה לא-פורמלית עשירה ותרבות רחבה. ב-5 באפריל, כשמונה חודשים לאחר ששב לארץ ישראל, הגיעו גם פולה והילדים והצטרפו אליו לירושלים.
ביקורו בברית המועצות 1923
בן-גוריון המשיך בנסיעותיו לחוץ לארץ בשליחות ההסתדרות ותנועת הפועלים. בשנים הללו בילה כמחצית מזמנו במסעות ארוכים לאירופה. ב-1923 קיבלה ההסתדרות הזמנה להציג את תוצרתה בתערוכה חקלאית במוסקבה. ב-4 באוגוסט אותה שנה, בן-גוריון ומאיר רוטברג, שני נציגי ההסתדרות, יצאו לרוסיה דרך קהיר וקושטא וב-24 באוגוסט הפליגו לאודסה. באוקראינה הצביעו עבור בן-גוריון על המקומות בהם התרחשו פוגרומים ביהודים. הם המשיכו ברכבת למוסקבה, שם שיכנה הנהלת התערוכה את בן-גוריון בארמון מפואר שהיה שייך לאציל העשיר ממנוב. בן-גוריון ורוטברג ארגנו את המוצרים החקלאיים בביתן הארצישראלי בתערוכה והניפו בו שני דגלים: דגל אדום שנשא את שם ההסתדרות ואת הדגל הציוני הכחול-לבן ועליו הכתובת "ארץ־ישראל". בביתן הארץ-ישראלי ביקרו רבבות אנשים והוא נחל הצלחה גדולה. עם זאת, בן-גוריון נאלץ להתמודד עם התנכלויות מצד ה"יבסקציה", המחלקה היהודית במפלגה הבולשביקית. העיתון "עמעס" ("אמת") פרסם מאמרי השמצה נגד ההסתדרות ושני נציגיה. הוועד המרכזי של "פועלי ציון" ניתק את יחסיו עם בן-גוריון כאשר סירב להסיר את הדגל הציוני מהביתן. ביקורו במוסקבה ארך שלושה חודשים ועורר בו סערת רגשות. בזמן הביקור, נפגש במחתרת עם חברי "החלוץ" וגם הוזמן להרצות בכנס מחתרתי בפני כ-90 מהם. הוא צפה בתיאטרון הבימה במוסקבה בהצגה "הדיבוק", בעברית, שהותירה בו רושם רב. ב-7 בנובמבר נכח במצעד "יום המהפכה" בכיכר האדומה. הוא עזב את רוסיה בתחילת דצמבר. בשובו לארץ, הבריח בחפציו את אוסף המכתבים של הסופר יוסף חיים ברנר. השנים 1919–1923 היו השנים "האדומות" בהתפתחותו האידאולוגית. זו הייתה "התקופה הסובייטית" בחייו. התקופה בה שהה בן-גוריון בלונדון, בשנים 1920–1921, העמיקה את תפיסתו הקומוניסטית–רדיקאלית, אך הוא הכריז כי הקומוניזם שלו "נובע מתוך ציונות". הרעיון הציוני-לאומי היה חשוב בעיניו הרבה יותר מהרעיון הקומוניסטי. כמו כן, נרתע מהאופי הטוטליטארי של המשטר הסובייטי וסבר כי בחברה סוציאליסטית חייבת לשרור מידה רבה של דמוקרטיה.
1923–1925
בוועידה השלישית של "אחדות העבודה" ב-1923, ביטא בן-גוריון שינוי בדעתו לגבי העימות בין היהודים לערבים בארץ ישראל, כאשר קבע כי זו "השאלה המרכזית" העומדת בפני התנועה הציונית. הוא הכיר בקיומה של "התנועה הלאומית של העם הערבי" והודה כי מתנהלת נגד הציונים "מלחמה לאומית", אלא שעדיין סבר כי מלחמה זו מונהגת על ידי גורמים חיצוניים בעלי אינטרס. בהתאם לכך, הציע בשנה שלאחר מכן להקים הסתדרות עובדים ערבית מקבילה לזו היהודית וללכד את שתיהן תחת מועצה משותפת של "ברית עובדים בינלאומית".
בן-גוריון היה אמנם מזכירו של ארגון פועלים, אולם למעשה היה מנהיג מדיני. הוא ראה בהסתדרות אמצעי להגשמת תוכניותיו הציוניות, המדיניות והלאומיות. הוא שאף לחולל מהפכה בציונות – כיבוש הנהגת התנועה הציונית על ידי תנועת הפועלים בארץ ישראל, אולם לא האמין כי ניתן לעשות זאת בהסתדרות הציונית הקיימת, בשל יחסי הכוחות בין הפועלים לבין שאר הזרמים. בתחילת 1924 דרש מחבריו בתנועת העבודה, לפרוש מההסתדרות הציונית ולהקים הסתדרות ציונית חדשה – תנועה ציונית עולמית בהנהגת מפלגה סוציאליסטית גדולה. אלא שהוא נתקל בהתנגדות תקיפה מצד חברים מרכזיים בתנועה, בעיקר משום שבאותה תקופה עברה תנועת העבודה מאופוזיציה לשיתוף פעולה עם נשיא ההסתדרות הציונית חיים ויצמן, וזאת במקביל להתחזקות האגף הבורגני בעקבות העלייה הרביעית.
במרץ 1925 נולדה בתו, רננה. בן-גוריון התנגד במשך תקופה ארוכה לעליית אביו ובני משפחתו לארץ ישראל, למרות בקשותיו של אביו, עד שביולי אותה שנה עלה אביו לארץ ישראל. בשנים 1922–1927 הרבה בן-גוריון בנסיעות ארוכות ותכופות בשליחות ההסתדרות והשתתף בוועידות בינלאומיות שונות. רוב נסיעותיו היו מוקדשות לגיבוש תמיכה יהודית ובינלאומית בתנועת הפועלים בארץ ישראל. ב-1925 השתתף בקונגרס הציוני בווינה. באותה שנה גם נאם לראשונה באנגלית, בוועידה הקיסרית בלונדון.
מאורעות תרפ"ט והספר הלבן של פאספילד 1929–1930
ב-4 בספטמבר 1929 שב בן-גוריון לארץ ישראל. פרעות תרפ"ט, שפסקו רק מספר ימים קודם לכן, הביאו למפנה בהשקפתו בסוגיית ערביי ארץ ישראל. בעוד שב-1924 הכריז כי אין תנועה לאומית ערבית, באוקטובר 1929 קבע: "הוויכוח אם יש תנועה לאומית ערבית או לא הוא ויכוח טפל של מילים...התנועה מרכזת המונים... אין אנו רואים בה תנועת תחייה, וערכה המוסרי מפוקפק. אולם במובן הפוליטי זוהי תנועה לאומית". בהשפעת המאורעות, העלתה באותו הזמן בפני בן-גוריון קבוצת אישים, ובהם מניה שוחט, תוכניות להסדר עם הערבים, שהתבססו על ויתור על הכוונה ליצור רוב יהודי בארץ ישראל, תוך הסכמה לקבלת הדרישה הערבית להקמת פרלמנט אחד, בו ייוצגו האוכלוסיות הערבית והיהודית באופן יחסי למספרם בארץ (באותה תקופה היו בארץ 800 אלף ערבים ורק 150 אלף יהודים). כנגד התוכניות הללו, העלה בן-גוריון תוכנית ארוכת-טווח משלו להסדר השלטון בארץ: הארץ תחולק לקנטונים אוטונומיים, יהודים וערבים; שני בתי מחוקקים, שבאחד מהם יהיה שוויון במספר הנציגים הערבים והיהודים; הקנטונים יהיו מאוחדים תחת ממשלה פדרלית יהודית-ערבית בפיקוח נציב מטעם חבר הלאומים. מאורעות תרפ"ט מוטטו את תפיסותיו הנאיביות של בן-גוריון לגבי הבעיה הערבית. המשימה המכרעת בעיניו הייתה עתה יצירה מידית של רוב יהודי, באשר רק אז יתחילו הערבים לחיות עם היהודים בשלום.
בזמן פעילותה של ועדת שו לחקירת המאורעות, לא הורשו נציגי ההסתדרות להופיע בפניה ובן-גוריון נאלץ להסתפק בשליחת תזכירים לחבריה. ביוני 1930 השתתף בישיבה של המוסדות הציוניים בלונדון. הייתה זו הפעם הראשונה שבה נטל חלק פעיל בטיפול במשבר מדיני. יחד עם חברי משלחת מארץ ישראל, נפגש לשיחות עם מנהיגים של מפלגת הלייבור וביולי נשא נאום תקיף בוועידת העבודה האימפריאלית. אולם המאמצים לא הועילו. ב-20 באוקטובר הוגש דו"ח הופ-סימפסון וכעבור מספר ימים פורסם הספר הלבן של פאספילד, שהטיל הגבלות קשות על עליית היהודים ורכישת קרקע על ידם. בן-גוריון שלח מארץ ישראל חוזר לכל הגורמים הקשורים בתנועת הפועלים ברחבי העולם ודרש מהם לפעול נגד הבריטים. במושב השני של מועצת מפא"י אף קרא למרד נגד אנגליה. הוא טען כי הספר הלבן "רצוף צביעות ובגידה" ואינו אלא "תעודה רצופה אנטישמיות".
הקמת מפא"י וכניסתו להנהלה הציונית 1930–1934
בן גוריון פעל למען איחודן של מפלגות הפועלים. פעילות זו נחלה הצלחה, כאשר בתחילת ינואר 1930 התאחדו מפלגות אחדות העבודה והפועל הצעיר והקימו את מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), שבן-גוריון נבחר למנהיגה, ויחד עם התנועות האחיות שלה בחוץ לארץ הפכה למפלגה הגדולה ביותר בתנועה הציונית. בן-גוריון שאף להרחיב את השפעתה של תנועת הפועלים מחוץ לארץ ישראל ויזם קונגרס עולמי של מפלגות הפועלים למען ארץ ישראל העובדת, כאלטרנטיבה לקונגרס הציוני, מתוך כוונה להקים תנועת פועלים עולמית. בסוף אוגוסט 1930 הוא נסע מלונדון לברלין, להשתתף בכינוס הוועד הפועל הציוני. ב-27 בספטמבר נפתח בברלין קונגרס העבודה, עבורו רכשו 240,000 בוחרים "כרטיסים" דוגמת השקל הציוני. בקונגרס השתתפו 196 צירים מ-19 מדינות, שייצגו את הארגונים והמפלגות הציונים הסוציאליסטיים בעולם. בן-גוריון פתח בנאומו את טקס הפתיחה, בעברית וביידיש. רק מספר ימים קודם לכן, נחלה המפלגה הנאצית הצלחה גדולה בבחירות לרייכסטאג בגרמניה. באגרת שכתב להשל פרומקין למחרת הבחירות, השווה את הנאצים לרוויזיוניסטים ואת הדברים שקרא בביטאון המפלגה הנאצית לאלה של זאב ז'בוטינסקי בעיתון "דואר היום". במחצית השנייה של אוקטובר שב לארץ ישראל. בכוונתו היה להפסיק בהדרגה את פעילות מפא"י ובעלות בריתה בקונגרס הציוני, ולהעביר את כל הפעילות לקונגרס "ארץ ישראל העובדת". במועצת מפא"י במאי 1931 הציע שהמפלגה תפרוש מההנהלה הציונית, אך נתקל בהתנגדות חריפה מצד חבריו בראשות המפלגה ונאלץ לסגת מכוונתו. בנאומו בקונגרס הציוני ה-17 בבזל ביולי אותה שנה, תקף בחריפות את ז'בוטינסקי ואנשיו. הוא כינה את מפלגתם "הציונות הקלה", האשים אותם ב"חינוך שוביניסטי רווי שנאה גזעית ושנאת פועלים", וטען כי הם מערערים את העמדה הפוליטית של הציונות בדעת הקהל העולמית. לדבריו, בין תפיסת "הציונות הפוליטית" של מפלגות הפועלים לזו של הרוויזיוניסטים "רובצת תהום שאין לגשרה". על רקע מעמדו הרעוע של חיים ויצמן כנשיא הקונגרס הציוני, נראה כי בן-גוריון החל בקונגרס זה את מלחמת הירושה על הנהגת התנועה הציונית. במהלך הקונגרס, ביקש ויצמן מבן-גוריון לטוס בחשאי ללונדון, כדי להיפגש עם ראש ממשלת בריטניה, רמזי מקדונלד, ולהשיג את הסכמתו לעקרון ה"פאריטט" – ייצוג שווה של יהודים וערבים במסגרת השלטונית בארץ ישראל (בניגוד לייצוג יחסי, אותו דרשו הערבים). ב-11 ביולי המריא ללונדון ולמחרת נפגש עם מקדונלד במעונו הכפרי. הוא טען בפניו כי בנוגע לזכויות היהודים בארץ ישראל, "אין לראות רק את היהודים היושבים כבר בארץ, אלא את כל העם היהודי בעולם", אולם, אף על פי שמספר היהודים בעולם גדול יותר ממספרם של ערביי ארץ ישראל, היהודים יסתפקו בייצוג שווה. מקדונלד הביע את הסכמתו ובן-גוריון שב לקונגרס בבזל, בו הודח ויצמן מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית.
ביולי 1932 קרא בן-גוריון במועצת מפא"י לתנועת הפועלים "לכבוש את ההסתדרות הציונית", כלומר: להפוך לרוב בהסתדרות הציונית. לשם כך יצא למסע בן שלושה חודשים, בו נסע בין ריכוזי היהודים במזרח אירופה כדי לבדוק את סיכויי תוכניתו ולהשתתף בהקמת "האיחוד העולמי" של מפלגות הפועלים הציוניות. ב-27 באוקטובר הציג בפני מרכז מפא"י תוכנית להשגת רוב בקונגרס הציוני הבא, אולם נתקל בספקנות רבה. כעבור שלושה ימים העלה את תוכניתו בפני ועידת מפא"י ודרש בנאומו להפוך את תנועת הפועלים "ממעמד לעם", כלומר: לרכז סביבה גם כוחות לא-סוציאליסטיים. דרישתו זו נתקבלה בחששות שתנועת הפועלים תאבד את צביונה. באמצע מרץ 1933 דרש בכינוס מרכז מפא"י שלא להעמיד במרכז תעמולת הבחירות את התמיכה בויצמן, ובמקום זאת להתרכז במאבק נגד הרוויזיוניסטים. בסופו של דבר התקבלה החלטה ברוח זו. ב-31 במרץ יצא שוב למזרח אירופה, למסע בן ארבעה חודשים של מערכת בחירות לקונגרס הציוני. ב-9 באפריל הגיע לוורשה מצויד בחומרי תעמולה. הוא גייס בוחרים וגייס פעילים צעירים מחברי החלוץ ותנועות הנוער ושלח אותם למכור שקלים (שהעניקו את זכות ההצבעה בקונגרס ל"שוקלי השקל") ברחבי פולין. הוא עצמו נסע לנאום באולמות מלאים בערים שונות בפולין, בגליציה ובמדינות הבלטיות. הוא התנייד בין הערים והעיירות ברכבת, במכונית ובמטוס. כבר באספת הבחירות הראשונה בה השתתף בווינה, השווה את ז'בוטינסקי להיטלר. עוד ב-18 בפברואר 1933, באספה בבית העם בתל אביב, כינה את ז'בוטינסקי, "ולדימיר היטלר". מערכת הבחירות כללה השמצות הדדיות והתקפות אישיות, שלוו באלימות. ב-17 ביוני הגיע בן-גוריון לוילנה והתעלף כאשר נודע לו על רצח ארלוזורוב. הרצח הפך לנושא העיקרי במערכת הבחירות, ובמשך כל תקופה זו לא חדל בן-גוריון להתקיף על כך את הרוויזיוניסטים. כמו כן, הוא התנגד לדחיית הבחירות. תנועות הפועלים זכו בניצחון גדול ובן-גוריון הוכר עתה כמנהיג תנועת הפועלים בארץ ישראל. לאחר הבחירות נערך הקונגרס הציוני בפראג ובן-גוריון זכה לתשואות. הוא הפך למנהיג המדיני הבכיר בתנועה ובעקבות לחץ מצד מנהיגי אגף הפועלים, הסכים להיכנס להנהלה הציונית, אולם בתנאי שלא יקבל על עצמו שום תיק. בתוקף תפקידו החדש, הוכנס לביתו בתל אביב מכשיר טלפון ו"ההגנה" הפקידה עליו שומר-ראש. ענייני התנועה הציונית והנושאים המדיניים מילאו עתה את זמנו. במהירות רבה למד את רזי הדיפלומטיה הציונית בלונדון ואת הפוליטיקה הבריטית. לאחר קיום הקונגרס, נתמנה במקום ארלוזורוב למנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. עד 1935 כיהן בתפקיד זה במקביל לתפקידו כמזכיר ההסתדרות.
בתחילת שנות ה-30, בנה בן-גוריון בית בשכונת העובדים סמוך לים (כיום בשדרות בן-גוריון). הבית בן שתי הקומות היה גדול מכל הבתים בשכונה, והוסיף לעול החובות שבן-גוריון כבר היה שקוע בו.
בינואר 1934, לאחר שקנה וקרא את הספר "מיין קאמפף" ופחות משנה לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה, חזה בן-גוריון בוועידת ההסתדרות את העתיד לבוא: "שלטונו של היטלר מעמיד בסכנה את העם היהודי כולו ... משטר היטלר אינו יכול להתקיים זמן רב בלי מלחמת נקם נגד צרפת, פולין, צ'כיה ושאר הארצות השכנות ... אין ספק שאנו עומדים עכשיו לפני סכנת מלחמה לא פחות מאשר לפני 1914, והמלחמה אשר תפרוץ הפעם...תעלה בחורבנה ובמוראותיה על מלחמת העולם האחרונה ... אולי רק ארבע או חמש שנים (אם לא פחות) עומדות בינינו לבין היום הנורא ההוא".
הסכמים עם ז'בוטינסקי 1934–1935
בן-גוריון היה התקיף ביותר בתוך קבוצת חבריו לגבי האמצעים שיש לנקוט במאבק נגד הרוויזיוניסטים. בפברואר 1934 דרש להקים כוח מאורגן שיופקד "נגד האלימות הרוויזיוניסטית" של אנשי בית"ר. דעתו נתקבלה וכך הוקמו "פלוגות הפועל". ב-31 ביולי 1934 ניסח זאב ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, מכתב להנהגת מפא"י, בו הציע לפתוח בשיחות ישירות, כדי לעקור את מעשי האלימות בין יהודים. לאור המצב בתנועה הציונית והחמרת מצב היהודים באירופה, סבר בן-גוריון כי המשך המאבק האלים עלול לפלג את התנועה ולחבל במאמץ הציוני לעלייה והתיישבות, ולכן החליט לפנות להידברות. הוא תבע ממפלגתו להיענות להצעה ולהיכנס למשא ומתן, אולם תביעתו נדחתה, ובמקומה הצליח להעביר החלטה ליזום פגישות עם מספר מפלגות, ובהן גם הרוויזיוניסטים. לאחר ביקור בפולין ובגרמניה, הגיע ב-8 באוקטובר ללונדון ונענה להצעת פנחס רוטנברג להיפגש עם ז'בוטינסקי. ב-10 באוקטובר קיים בלונדון פגישה ראשונה מתוך סדרת פגישות עם ז'בוטינסקי שנערכו במשך חודש ימים, שבסופה חתמו השניים על מספר הסכמים (הסכמי בן-גוריון - ז'בוטינסקי). בן-גוריון ניסה לשכנע את חבריו במפלגה לאשר את ההסכם עם ז'בוטינסקי. היה לו אמנם רוב במרכז מפא"י, אולם כדי למנוע פילוג, נאלץ בן-גוריון, באופן יוצא דופן, להביא אותו לאישור במשאל עם בהסתדרות, שם הוא נדחה ברוב ברור ב-24 במרץ 1935. יוקרתו של בן-גוריון נפגעה אמנם, אולם מעמדו כמנהיגה העולה של תנועת הפועלים לא נתערער. ב-30 במרץ כתב ז'בוטינסקי לבן-גוריון: "לא נשתנתה בי ההערכה שלמדתי בלונדון להעריך את האיש בן-גוריון ואת שאיפתו". אולם כשבועיים בלבד לאחר הכשלת ההסכם, החליטו הרוויזיוניסטים לפרוש מההסתדרות הציונית. לאחר מכן השיב בן-גוריון לז'בוטינסקי: "פרק לונדון לא יימחה מלבי... ואם נגזר עלינו להילחם – תדע, שבין 'אויביך' יש אדם המוקיר אותך וכואב את כאבך [...] עודני מאמין באפשרות 'השלום הגדול'".
פגישות עם מנהיגים פלסטינים בשנות ה-30
בתחילת שנות ה-30 החל בן-גוריון לעבור תהליך של התפכחות בנוגע לבעיה הערבית, שנמשך עד לשלהי אותו עשור. הוא הבין כי מול התנועה הציונית עומדת תנועה לאומית ערבית-פלסטינית חזקה, והגיע למסקנה שעליו ליצור קשר עם מנהיגיה ולשאת ולתת עמם. הוא בחר לפנות אל הפרקליט האמיד מוסא אל-עלמי, שהיה מקורב הן אל המופתי אמין אל-חוסייני והן אל ראשי מפלגת אל-איסתקלאל ("העצמאות"), ובתחילת אפריל 1934 נפגש עמו לראשונה בביתו של משה שרת בירושלים. בן-גוריון תיאר בפניו עד כמה מועילה העלייה היהודית לארץ ישראל ולתושביה הערבים, אולם עלמי השיב: "אני בוחר שהארץ תהיה עניה ושוממה אפילו עוד מאה שנה, עד שאנחנו הערבים נהיה מוכשרים בכוח עצמנו להפריחה ולפתחה". הייתה זו הפעם הראשונה ששמע מפיו של מנהיג ערבי משכיל וכנה, כיצד משתקפת הציונות בעיני הערבים. הוא הציע בפני עלמי הקמת פדרציה ערבית, שאליה תצטרף המדינה היהודית, וכך יהוו ערביי ארץ ישראל מיעוט במדינה היהודית, אך חלק מהרוב הערבי הגדול בפדרציה. עלמי הסכים לדון בכך ובאמצע אוגוסט ביקר אותו בן-גוריון בביתו הכפרי ליד ירושלים. בן-גוריון הציע תוכנית בת שני שלבים: שלטון יהודי-ערבי משותף, שבו מעמד שווה לשתי הקהילות, שלא על פי יחס מספרי, ומאוחר יותר מדינה יהודית משני עברי הירדן, שתהיה חלק מפדרציה אזורית שתכלול את עיראק. הייתה זו הראשונה בסדרת שיחות שקיימו השניים בביתו הכפרי של עלמי ובדירתו בירושלים. תמורת הסכמה לתוכניתו, הציע בן-גוריון עזרה לערביי ארץ ישראל בחקלאות ובתעשייה ואת עזרת יהודי העולם לפיתוח ארצות ערב. לאחר מספר שיחות, דיווח עליהן עלמי למופתי אל-חוסייני. בהמלצת עלמי, נסע בן-גוריון לז'נבה ונפגש עם שכיב ארסלן ואחסאן ביי אל-ג'ברי, ראשי ה"אסתקלאל". אלה דחו את כל הצעותיו ועמדו על כך שהתנאי להסכם הוא מעמד של מיעוט נצחי ליהודים בארץ ישראל. בדצמבר 1934 פרסמו את שיחתם הסודית בבטאון של המשלחת הסורית-פלסטינית לחבר הלאומים. במקביל, נפגש בחשאי בירושלים עם ריאד א-סולח, ובביתו של יהודה לייב מאגנס נפגש עם עווני עבד אל-האדי, מנהיג ה"אסתקלאל" בארץ ישראל. באפריל 1936, בזמן המרד הערבי הגדול, נפגש בחשאי מספר פעמים עם ג'ורג' אנטוניוס, בדירתו של מאגנס ובביתו של אנטוניוס. בשנים 1937–1938 נפגש גם עם בכירים בממשל הסעודי ובלונדון שוחח עם מוסא כאט'ם אל-חוסייני. כל השיחות נסתיימו בלא כלום.
יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית 1935–1948
באוגוסט 1935 נבחר בן-גוריון מטעם מפא"י ליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, שהייתה הגוף המרכזי בניהול היישוב היהודי בארץ ישראל, וליושב ראש ההנהלה הציונית, שהיא הוועד הפועל המצומצם של ההסתדרות הציונית העולמית. בקונגרס הציוני ה-19 בלוצרן באותה שנה, החליט לנאום ביידיש, כדי להביא את חזון ההגשמה הציונית לצירים, שרובם לא הבינו עברית, וזאת אף על פי שעבורו היה כרוך בכך קושי איד
