גילה אלמגור

בנימוקי מתן פרס ישראל לגילה אלמגור כתבו השופטים: .mw-parser-output .HeQuotationMark p:first-child::before{color:#99f;content:"”";font-family:serif;font-size:25px;font-weight:bold;line-height:100%}.mw-parser-output .HeQuotationMark p:last-child:after{color:#99f;content:"“";font-family:serif;font-size:25px;font-weight:bold;line-height:100%}.mw-parser-output .EnQuotationMark p:first-child::before{color:#99f;content:"“";font-family:serif;font-size:25px;font-weight:bold;line-height:100%}.mw-parser-output .EnQuotationMark p:last-child:after{color:#99f;content:"”";font-family:serif;font-size:25px;font-weight:bold;line-height:100%}

"בשביל רבים פניה המשתנות מסרט לסרט של גילה אלמגור הם אחד הביטויים העזים ביותר של הישראליות. היא העניקה לנו דמות שביטאה את הכאב שלנו, את חכמת-המעשה שלנו וגם את היופי שהיה באפשרותנו להפיק. היא הייתה סקרנית מספיק וגמישה מספיק במשחקה כדי לחדור אל מוצאים שונים, אל מקצועות שונים ואל סביבות שונות, ועבודתה מקיפה את מעגלי החיים הרחבים של הישראלים".

ביוגרפיה

נולדה בפתח תקווה, בשם גילה אלכסנדרוביץ. אביה, מכס אלכסנדרוביץ, שהיה שוטר במשטרה הבריטית, נרצח בחיפה ב-30 במרץ 1939 על ידי צלף ערבי, אשר רצח קודם לכן באופן סדרתי שנים-עשר שוטרים יהודיים עד שנתפס והוצא להורג בתלייה. גילה נולדה ארבעה חודשים לאחר הרצח, ואמהּ חיה (נפטרה ב-1988), שסבלה ממחלת נפש קשה, גידלה אותה בעוני.

בשנת 1952 התחתנה אמהּ בשנית, וגילה בת ה-13 נשלחה לפנימייה בכפר הנוער "הדסים", שם למדה בחוג דרמה בהדרכת צבי רפאל. לאחר שנתיים, ב-1954, החליטה להיות עצמאית, עברה לגור בתל אביב ליד תיאטרון הבימה, ולמדה משחק בסטודיו הדרמטי של תיאטרון הבימה בהדרכת צבי פרידלנד.

בשנת 1958 נישאה לשחקן אילי גורליצקי. ב-1962 השניים התגרשו.

בשנת 1963 נישאה בשנית ליעקב אגמון, שהכירה כאשר היה מנהל התיאטרון הקאמרי, שבו שיחקה אלמגור בהצגה "מריוס". לזוג בן ובת מאומצים, בן מנישואיו הראשונים של אגמון ובת משותפת לאגמון ולאלמגור, נכדים ונינים. אלמגור הייתה נשואה לאגמון עד מותו ב-2020.

היא מתגוררת בתל אביב.

אלמגור הופיעה בעשרות סרטים, בעשרות הצגות תיאטרון ובכמה סדרות טלוויזיה, ברבים מהם בתפקידים הראשיים. היא ידועה כשחקנית שמסוגלת לגלם מגוון של דמויות בצורה משכנעת, כגון עובדת סוציאלית המנסה להתמודד עם העולה החדש ב"סאלח שבתי", זונה ב"מלכת הכביש", אמא בעלת ליקוי נפשי ב"הקיץ של אביה", ובעלת פאב קשוחה ב"החיים על פי אגפא".

אלמגור מכונה "הגברת הראשונה של הקולנוע הישראלי", ולאורך השנים הוזמנה לשמש כשופטת בפסטיבלי סרטים בינלאומיים.

שנות החמישים

בשנת 1956 עברה אלמגור בהצלחה את בחינות הקבלה לתיאטרון "הבימה", וביום הולדתה ה-17 הופיעה בהצגתה הראשונה במסגרת התיאטרון, "בעור שינינו". על ההצגה הראשונה שבה השתתפה, סיפרה אלמגור בראיון:

נשלפתי מלימודי השנה הראשונה בסטודיו לחזרות להצגת "בעור שינינו" כדי לשחק את הילדה גלדיס אנטרופוס, לצידם של תמרה רובינס ואהרן מסקין כהוריי. בשישי של הגנרלית חל יום הולדתי ה-17. נסעתי לאמא שלי, בפתח-תקווה, כדי שתברך אותי. היא אפילו לא זכרה את יום ההולדת שלי ורק רצתה שאוכל משהו לפני שאחזור להדסים. כשסיפרתי לה שאני כבר שנה וחצי בתל אביב, שחקנית בהבימה, היא נעצה בי מבט מפחיד ושאלה – "זונה? אצלי בבית?!". לא קשה לנחש עם איזה מצב-רוח הגעתי לגנרלית. אף על פי שהיה מדובר בקומדיה, כלב לא צחק באולם. בו בערב הוחלט להוריד את ההצגה, דבר שלא קרה קודם לכן בהבימה. זאת הייתה קטסטרופה. יום ההולדת ה-17 שלי הסתיים במפח נפש. הבנתי שבלי ההצגה יזרקו אותי מהבימה ולא יהיה לי לאן ללכת. למזלי שחקני ההצגה נחלצו לעזרתי וביקשו שאשאר ולו לתפקידי ניצבות.

ואכן, אלמגור לוהקה כאורחת במסיבה בהצגה "איי לייק מייק" מאת אהרן מגד שביים ישראל בקר. כאשר רנה פז, שגילמה את ציפ - תפקיד מרכזי בהצגה - חלתה בצהבת, החליפה אותה אלמגור בהצלחה רבה.

ב-1956 גילמה את צינה בהצגה "שחור על גבי לבן" מאת אפרים קישון שביים יואל זילברג. ב-1957 שיחקה בהצגה "הביצה" מאת פליסיאן מרסו שביים אנדרה ברסק. באותה שנה גילמה את ז'וליאט בהצגה "נשף הגנבים" מאת ז'אן אנוי שביים היי קיילוס. באותה שנה גילמה את סוזן בהצגה "סנונית בחוף מיומבה" מאת יוש הלוי שביים שרגא פרידמן.

בתחילת שנת 1957 עלתה בתיאטרון הבימה ההצגה "יומנה של אנה פרנק" מאת פרנסס גודריך ואלברט הקט בבימויו של ישראל בקר, והצגה זו זכתה להצלחה רבה. לאחר מספר חודשים הנהלת התיאטרון רצתה להוריד את ההצגה מהבמות, בעקבות התמוטטות של השחקנית הראשית עדה טל, אך הבמאי החליט לא להוריד את ההצגה, ונתן את התפקיד לאלמגור, שלמדה את התפקיד תוך שבועיים ושיחקה אותו בהצלחה.

ב-1958 שיחקה בהצגה "שש כנפיים לאחד" מאת חנוך ברטוב שביים אברהם ניניו. באוקטובר 1958, לאחר שנתיים בתיאטרון הבימה, פוטרה אלמגור מהתיאטרון, ועברה לשחק בתיאטרון הקאמרי. ב-1958 גילמה בקאמרי את פאני, בהצגה "מריוס" מאת מרסל פניול שביים גרשון פלוטקין. באותה שנה גילמה את ננה בהצגה "הערב אימפרוביזציה" מאת לואיג'י פיראנדלו שביים מרסל לופוביצ'י. ב-1959 גילמה את אוליביה בהצגה "הלילה השנים עשר מאת שייקספיר שביים שמואל בונים.

שנות השישים

בשנת 1960 שיחקה אלמגור בקאמרי בהצגה "גנרל קישוט" מאת ז'אן אנוי שביים גרשון פלוטקין. ב-1961 שיחקה בהצגה "כנרת כנרת" מאת נתן אלתרמן שביים גרשון פלוטקין. ב-1962 גילמה את וירג'יניה בהצגה "חיי גליליאו" מאת ברטולט ברכט שביים סם בֶּסֶקוב. באותה שנה שיחקה בהצגה "קפיטן קרגיוז" מאת לואי גולי שביים שמואל בונים. ב-1963 שיחקה בהצגה "האידיוטית" מאת מרסל אשאר שביים יואל זילברג בתיאטרון האהל.

באותה שנה נסעה ללמוד משחק במכון לי סטרסברג לתיאטרון ולקולנוע בניו יורק. במקביל למדה משחק אצל אוטה האגן ומחול מודרני אצל אנה סוקולוב. מששבה ארצה ב-1965, החלה להופיע בהצגות תיאטרון כשחקנית עצמאית ושיחקה מעל במות רבות בארץ. ב-1965 גילמה בקאמרי את מגי (בת דמותה של מרילין מונרו) בהצגה "לאחר הנפילה" מאת ארתור מילר שביים לאונרד שך. באותה שנה גילמה בתיאטרון חיפה את פיטר פן בהצגה "פיטר פן" מאת ג'יימס מתיו ברי שביים וינסנט דונהיו. ב-1967 שיחקה בקאמרי בהצגה "הפטנט" מאת אן ג'ליקו שביים שמואל בונים. באותה שנה שיחקה בתיאטרון בימות בהצגה "הכלה וצייד הפרפרים" מאת נסים אלוני, ובהצגה "רכבת תחתית" מאת לירוי ג'ונס. ב-1968 גילמה בתיאטרון חיפה את אליזבת פרוקטור בהצגה "ציד המכשפות" מאת ארתור מילר שביים היי קיילוס. ב-1969 שיחקה בתיאטרון בימות לצד עודד תאומי בהצגה "לילה במאי" מאת א.ב יהושע שביים יוסי יזרעאלי.

בקולנוע הופיעה אלמגור לראשונה ב-1960, בסרטו של רפאל נוסבאום "חולות לוהטים", המספר על שלושה צעירים ישראליים ההולכים לפטרה ומוצאים בה מגילות גנוזות. ב-1961 שיחקה בסרט הצרפתי "תנו לי עשרה מיואשים" שביים הבמאי הצרפתי פייר זימר. הסרט תיאר את קורותיה של קבוצת מתיישבים בנגב, והוא מעולם לא הוקרן בישראל. ב-1963 שיחקה בסרט "אף מילה למורגנשטיין" שכתבו גבריאל דגן ואריקה עויזרמן (על פי מחזה מאת אפרים קישון) וביימו בנימין קורצקי, אריה אליאס ובן עויזרמן, וכן בסרט "חבורה שכזאת" שכתבו שאול ביבר ובומבה צור (על פי ספר באותו שם מאת ישראל ויסלר) וביים זאב חבצלת. באותה שנה גילמה את מרגו בסרט "אלדורדו" שביים מנחם גולן, שגם כתב את התסריט לצד ליאו פילר ואמציה חיוני (על פי מחזה מאת יגאל מוסינזון), ואף שרה בסרט את שיר הנושא. ב-1964 גילמה את בת שבע העובדת הסוציאלית בסרט "סאלח שבתי" של אפרים קישון. ב-1966 גילמה את מרגו בסרט "פורטונה" שכתבו אלכסנדר רמתי, וולדיה סמיטיוב ויוסף גרוס (על פי סיפור של מנחם תלמי) וביים מנחם גולן. באותה שנה שיחקה בסרט "מבצע קהיר" שהיה קופרודוקציה ישראלית-גרמנית שכתבו אלכסנדר רמתי ומרק בהם וביימו מנחם גולן ורפאל נוסבאום. ב-1967 גילמה את רותי בסרט "ארבינקא" של אפרים קישון. באותה שנה גילמה את הבת בסרט "המניע לרצח" שכתב יוסף גרוס וביים פיטר פריישטדט. ב-1969 גילמה את תמר, התפקיד הראשי בסרט "מצור", שכתבה לצד דן בן אמוץ וביים ג'ילברטו טופאנו.

ב-1971 שבה לתיאטרון הבימה וגילמה את ז'אן (יוהנה הקדושה) במחזה "ז'אן ד'ארק" מאת ג'ורג' ברנרד שו שביים מייקל מיצ'ם. ב-1972 שיחקה בתיאטרון בימות בהצגה "הגברת עם הקמליות" מאת אלכסנדר דיומא. ב-1974 שיחקה בקאמרי בהצגה "שלוש מסיבות" מאת אלן אייקבורן. באותה שנה גילמה את נינה בהצגה "השחף" מאת אנטון צ'כוב שביים לאופלד לינדברג. ב-1975 שיחקה במועדון התיאטרון בהצגה "ילדי קנדי" מאת רוברט פטריק. ב-1976 גילמה את מאשה בהצגה "שלוש אחיות" מאת צ'כוב שביים פיטר ג'יימס. ב-1978 שיחקה בהצגה "יאשה גורן" מאת יוסף בר-יוסף שביים עודד קוטלר.

בתחום הקולנוע – ב-1970 שיחקה בסרט "מותו של יהודי" מאת וחה קצ'ה ודני דה לה פטלייה - שגם ביים את הסרט. ב-1971 גילמה בסרט "מלכת הכביש" את מרגלית, זונת רחוב חכמה ועצמאית שנכנסת להיריון ומחליטה לנטוש את חיי הרחוב. אלמגור השתתפה בכתיבת התסריט לצד מנחם גולן, שביים את הסרט. ב-1972 שיחקה בסרטו של מנחם גולן "הבריחה אל השמש" המספר את סיפורם האמיתי של קבוצת אינטלקטואלים המנסה לברוח מבעד למסך הברזל, אך נתפסים ונשלחים למאסר ממושך. ב-1973 שיחקה בקופרודוקציה ישראלית-גרמנית, "זר ביריחו". באותה שנה גילמה את קלרה בסרט "הבית ברחוב שלוש" שכתב (לצד רחל פביין וירח גובר) וביים משה מזרחי. סרט זה היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. ב-1977 גילמה את נורית אביב בסרטו של מנחם גולן "מבצע יונתן". באותה שנה גילמה את אשתו של המציל (אורי זוהר) בסרטו של זוהר "הצילו את המציל". ב-1979 גילמה את זלדה בינשטוק בסרט "אמי הגנרלית" שכתב אלי תבור (על פי מחזה מאת אלי שגיא) וביים יואל זילברג.

ב-1974 גילמה אלמגור לצד יוסי בנאי את מי בסרט הטלוויזיה "הכלה וצייד הפרפרים" מאת נסים אלוני שביים רם לוי, שהיה עיבוד למחזה שעלה בתיאטרון בימות ב-1967 בהשתתפות יוסי בנאי ובהשתתפותה. ב-1977 שיחקה בדרמת הטלוויזיה "סיפורה של באשה" שכתב וביים דן וולמן.

שנות השמונים

ב-1981 שיחקה במרכז התיאטרוני בנווה צדק בהצגה "מסיבת פורים של אדם בן כלב" שערכה (על פי הספר אדם בן כלב מאת יורם קניוק) וביימה נולה צ'לטון. באותה שנה שיחקה בתיאטרון באר שבע בהצגה "ועידת פסגה" מאת רוברט דייוויד מקדונלד שביים מלקולם מקיי. ב-1983 גילמה בתיאטרון הבימה את קסנדרה (לצד דליה פרידלנד) בהצגה "נשות טרויה" מאת ז'אן-פול סארטר (על פי אוריפידס) שביים הבמאי הגרמני הולק פרייטג. ב-1985 גילמה בקאמרי את אנה פטרובנה בהצגה "דבש פרא" מאת צ'כוב שביים אילן רונן.

ב-1980 גילמה את פאולה בסרטה של מיכל בת-אדם "על חבל דק", ושיחקה בסרט "מחבואים" שביים דן וולמן, שגם כתב את התסריט לצד אבי כהן. ב-1981 שיחקה בסרט "לא לשידור" שכתבו גדליה בסר ויעוד לבנון שגם ביים. באותה שנה שיחקה בסרטו של עוזי פרס "אהבה ראשונה". ב-1982 גילמה את מירי בסרט "כביש ללא מוצא" שביים יקי יושע שגם כתב את התסריט לצד אלי תבור. ב-1986 גילמה את לאה בסרטו של משה מזרחי "אהבה גנובה".

ב-1987 שיחקה אלמגור בהצגת היחיד שהיא עצמה כתבה על ספרה האוטוביוגרפי "הקיץ של אביה", בבימויו של איציק ויינגרטן. ההצגה הועלתה בשיתוף תיאטרון בית ליסין. לאחר הצלחת ההצגה נעשתה אלמגור לשחקנית תיאטרון מבוקשת, הנחשבת לאחת השחקניות הבולטות בתיאטרון הישראלי. ב-1988 עובד הספר והמחזה לסרט בבימויו של אלי כהן. אלמגור כתבה את התסריט (לצד אלי כהן וחיים בוזגלו), הפיקה אותו (לצד איתן אבן) וגילמה את הניה אלכסנדרוביץ' (המבוססת על אמהּ) בתפקיד ראשי. הסרט זכה בפרסים בינלאומיים רבים, בהם: "דב הכסף" בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין, "שיבולת הזהב" בספרד ו"סינה קיד" בהולנד.

שנות התשעים

ב-1991 גילמה את מינה בהצגה "הנאהבים" שכתב וביים הלל מיטלפונקט. ב-1992 שיחקה בתיאטרון באר שבע בהצגה "כולם היו בני" מאת ארתור מילר שביים איציק ויינגרטן. ב-1994 שיחקה בתיאטרון בית ליסין בהצגה "דואט לאחת" מאת טום קמפינסקי שביים איציק ויינגרטן.

מ-1995 נמנית שוב אלמגור עם סגל השחקנים של תיאטרון הבימה. ב-1995 גילמה את הלנה אלוינג בהצגה "רוחות" מאת הנריק איבסן שביים חנן שניר. ב-1997 גילמה את מריה קאלאס בהצגה "מאסטר קלאס" מאת טרנס מקנלי שביים ג'ונתן פאפי. ב-1998 גילמה את מדיאה בהצגה "מדיאה" מאת אוריפידס שביים רוברט וודרופ. ב-1999 השתתפה במופע "קולות" - שחקניות הבימה בקולאז' של הבזקים מחיי נשים. את המופע הלחין וניהל מוזיקלית רונן דוד, וערכה וביימה נויה לנצט.

בתחום הקולנוע – ב-1992 גילמה את דליה בסרט "החיים על פי אגפא" של אסי דיין. ב-1994 גילמה שוב את הניה אלכסנדרוביץ', הפעם בסרט ההמשך של "הקיץ של אביה" - "עץ הדומים תפוס". גם לסרט זה כתבה אלמגור את התסריט (לצד אייל שר) והפיקה אותו לצד איתן אבן. הסרט הוקרן בפסטיבל קאן וזכה בפרס וולג'ין בפסטיבל הקולנוע ירושלים. באותה שנה גילמה את האמא (לצד עמוס לביא) בסרט "שחור" שביים שמואל הספרי לפי תסריט שכתבה חנה אזולאי-הספרי. ב-1995 גילמה את יונה בסרט "לילסדה" של שמי זרחין. ב-1998 גילמה את צביה ישראלי בסרט "מסוכנת" של שמי זרחין. סרט זה נכתב על ידי זרחין במיוחד עבור אלמגור, ואלמגור שרה כמה מהשירים המקוריים שהופיעו בפסקול הסרט. השירים גם הוקלטו לאלבום שלא יצא בהפצה מסחרית.

ב-1998 השתתפה אלמגור ב"פעמוני היובל", המופע המרכזי במסגרת חגיגות שנת ה-50 למדינת ישראל. באותה שנה החלה לגלם את מרים בסדרת הטלוויזיה שיצרו האחים אורי ובני ברבש "טירונות".

העשור הראשון של המאה ה-21

ב-2000 גילמה את נעמי בהצגה "קדיש לנעמי" מאת אלן גינסברג שעיבד וביים חנן שניר. באותה שנה החלה לשחק בהצגה "מונולוגים מהווגינה" מאת איב אנסלר שביימה דדי ברון. באותה שנה השתתפה במופע "שרים נגד אלימות" שערך וניהל מוזיקלית אורי וידיסלבסקי. ב-2001 גילמה את ברנרדה בהצגה "בית ברנרדה אלבה" מאת פדריקו גארסיה לורקה שביים אילן רונן. ב-2003 גילמה את ננסי בהצגה "קפואים" מאת בריוני לאברי שביים איציק ויינגרטן. ב-2004 גילמה את באדלה בהצגה "ארטון" מאת עזרא אהרון שביים רוני ניניו. באותה שנה שימשה כקריינית בהצגה "הכלה וצייד הפרפרים" מאת נסים אלוני שביימה סיגל אבין. ב-2005 גילמה את אליס בהצגה "הנסיגה ממוסקבה" מאת ויליאם ניקולסון שביימה דדי ברון.

ב-2007 שיחקה בהצגה "דירה להשכיר" שעיבד וביים רונן (גולדפרב) פלד, על פי ספרה של לאה גולדברג, ב"התיאטרון שלנו". ב-2008 גילמה בבימה את אלסה (לצד טטיאנה קנליס-אולייר) בהצגה "החגיגה", המשותפת לתיאטרון הבימה ולקאמרי, שכתבו תומאס וינטרברג, מוגנס רוקוב ובו הר הנסן וביים חנן שניר. באותה שנה שיחקה בהצגה "אוגוסט: מחוז אוסייג'" מאת טרייסי לטס שביים אילן רונן. באותה שנה גילמה את טוני בית אריה בהצגה "רכוש נטוש" מאת שולמית לפיד שביים איציק ויינגרטן. ב-2010 גילמה (לצד סנדרה שדה) את אלינה סולנס בהצגה "אלוף הבונים", המשותפת לתיאטרון הבימה ולקאמרי, מאת הנריק איבסן שעיבד וביים חנן שניר.

בקולנוע גילמה אלמגור ב-2004 את מריה בסרטו של אסי דיין "הבשורה על פי אלוהים". ב-2005 גילמה את בתיה בסרט "ריקי ריקי" שכתבה דלית קהן וביים איתן ענר. באותה שנה שיחקה בסרטו של סטיבן ספילברג "מינכן". ב-2006 גילמה את יסמין המבוגרת בסרט "שלוש אמהות" שכתבה (לצד עלמה גניהר) וביימה דינה צבי ריקליס. באותה שנה גילמה את פנינה בסרט "ידיים קשורות" שכתב (לצד אושרה שוורץ ויעקב רוזן) וביים דן וולמן. ב-2007 גילמה את רחל המבוגרת בסרט "החוב" שכתב (לצד עידו רוזנבלום) וביים אסף ברנשטיין. ב-2010 גילמה את האלמנה בסרט "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" שכתב נח סטולמן (על פי ספר בעל אותו שם מאת א.ב יהושע) וביים ערן ריקליס. באותה שנה השתתפה בסרט "2048" של ירון כפתורי.

בשנים אלו הרבתה אלמגור לשחק גם בטלוויזיה: בשנים 2000–2001 גילמה את נעמי רוט בסדרת הטלוויזיה "האישה האחרת" שכתבו נועה ברנר, מירב בן-גוריון, צביקה קרצנר ועמית ליאור וביימו אורי ענבר ושמי זרחין. ב-2003 גילמה דמות שלוקה בקלפטומניה בסדרת הטלוויזיה "המופע של סטיב" שביים יגאל שילון. ב-2005 גילמה את אלגריה אלמגורי בתוכנית "ארץ נהדרת". בין השנים 2005 –2008 גילמה את גילה אבולעפיה, פסיכולוגית המדריכה את גיבור הסדרה ראובן (אסי דיין), בסדרת הטלוויזיה "בטיפול", שזכתה לתשבחות בישראל ובעולם. ב-2007 גילמה את נורה ספקטור בסדרת הטלוויזיה "השיר שלנו". ב-2008 גילמה את עצמה בתפקיד אורח בעונה החמישית של סדרת הטלוויזיה "הפיג'מות". בין השנים 2008 –2009 גילמה את לולה באום בסדרת הטלוויזיה "דני הוליווד" שביימה שירלי שטרן.

העשור השני והשלישי של המאה ה-21

ב-2011 גילמה בתיאטרון הבימה את קלייר זאחנסיאן, בהצגה "ביקור הגברת הזקנה" מאת פרידריך דירנמאט שביים אילן רונן. ב-2012 גילמה את פולי וואייט בהצגה "ערי מדבר אחרות" מאת ג'ון רובין בייטס שביים חנן שניר. ב-2013 גילמה את מירל'ה אפרת בהצגה "מירל'ה אפרת" מאת יעקב גורדין שעיבד וביים חנן שניר. ב-2017 החלה לגלם את נעמי שמר המבוגרת (לסירוגין עם סנדרה שדה) במחזמר "סימני דרך" המבוסס על הביוגרפיה של נעמי שמר. ב-אותה שנה גילמה שוב את מאשה בהצגה "שלוש אחיות" מאת צ'כוב, הפעם בבימויו של חנן שניר, בהפקה משותפת של תיאטרון הבימה ולקאמרי. בשנת 2019 גילמה את אימו של הרוצח בהצגה "סיבת המוות אינה ידועה", המבוססת על ספר מאת עמרי אסנהיים ובבימויו של חנן שניר. בשנת 2021 שיחקה במחזה "רומיאו ויוליה", בבימויו של משה קפטן ובשיתוף התזמורת הפילהרמונית.

בקולנוע שיחקה אלמגור ב-2010 בסרט "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". ב-2015 שיחקה בסרטו של אמיר וולף "ציפורי חול". ב-2017 שיחקה בסרטו של אריק רוטשטיין "אנטנה". ב-2019 גילמה את אשת ראש המוסד בקומדיה של אלון גור אריה "המוסד" ובאותה השנה שיחקה בסרטו של פאבל לונגין "עשו".

בטלוויזיה גילמה אלמגור בין השנים 2011–2012 את רחל אגמון בסדרת הטלוויזיה "ילדי ראש הממשלה" שיצרו שחר מגן ונועה רוטמן וביים אלון בנארי. ב-2012 גילמה את פרידה אייסברג בסדרת הטלוויזיה "תנוחי" שיצרו אורי גרוס וטמירה ירדני וביימה שירלי שטרן. משנת 2018 משחקת את פִּיָה בסדרה "האחיות המוצלחות שלי". בשנת 2019 שיחקה בסדרה "נחמה" של רשף לוי ובכיכובו. בשנת 2020 שיחקה בסדרות "התחנה" ו"חזרות". בשנת 2021 שיחקה בסדרת המערכונים "שקופים" ובסרטו הקצר של ניר יוסף "הוא גדול".

כרזת "מלכת הכביש" לצד יהודה ברקן

כרזת "הקיץ של אביה" לצד קאיפו כהן

כרזת "עץ הדומים תפוס"

כרזת "החיים על פי אגפא" עם אביטל דיקר ושולי רנד

ספרות

אלמגור כתבה חמישה ספרי ילדים ונוער וכן אוטוביוגרפיה. ספרה הראשון היה "הקיץ של אביה", אשר יצא לאור בשנת 1986 (בהוצאת עם עובד), ובו תיארה את ימי ילדותה וגדילתה לצד אם בעלת ליקוי נפשי. בשנת 1992 פרסמה את ספר ההמשך, "עץ הדומים תפוס" (בהוצאת עם עובד), בו תיארה את ימי נעוריה בפנימיית הדסים לצד נערים ניצולי השואה.

בספר "אלכס לרנר דפי ואני" (בהוצאת עם עובד, 2002), מסופר על חברות בין שלושה ילדים, שני בנים ובת, שמתמודדים עם אהבה, התבגרות ועם מחלת הסרטן, בה חולה אחד החברים.

בספר "ערגה, ילדה מן החלומות" (בהוצאת עם עובד, 2003) מביאה אלמגור את סיפור חייה ואת התחושות של ערגה ילדה מאומצת מווייטנאם.

בשנת 2010 התפרסם ספרה האוטוביוגרפי, "כוכבים יש רק בשמיים" (בהוצאת ידיעות ספרים).

מוזיקה

ב-1967 הוציאה תקליטון ובו ארבעה משירי אריס סאן.

ב-1973, לראשונה בקריירה שלה, העלתה מופע שירי קברט בשם "במועדון הזמר של לולה הקטנה" (תרגום: אהוד מנור; ניהול מוזיקלי, עיבודים, וליווי בפסנתר: ציפי פליישר) שביים צדי צרפתי. השירים עסקו בעיקר בגלגוליה של "לולה", החל מ"לורליי", שנהגה לפתות בשיריה ובקסמיה את המלחים שהפליגו במי הנהר ריין ועד "לוליטה" משירו של קול פורטר "לבי שייך לאבא". בין שירי התוכנית, שהוקלטו גם לאלבום, בלטו "לולות" נוספות, כמו "לולה" מ"המלאך הכחול" של מרלן דיטריך, "אם לולה רק רוצה – אין מוצא" מהמחזמר "יאנקים ארורים" ועוד.

ב–1975 הקליטה את שירו של אלכסנדר פן "וידוי" בלחן ובעיבוד של שמעון שגיא. השיר הופיע בתקליטון, שכלל שתי גרסאות שלו, שהקצרה שבהן זכתה להצלחה במצעדי הפזמונים.

ב-1984 העלתה מופע שירה בשם "כמעט חזקה" שעיצבה והדריכה מוזיקלית סנדרה ג'ונסון. במופע זה ביצעה אלמגור שירים מקוריים ומתורגמים הקשורים לעולמן של הנשים. שירים נוספים שבלטו במופע ובאלבום שהוקלט בעקבותיו, היו "שמרי את נפשך" שכתב דורי פרבין ותרגמה רבקה משולח, "שנה ועוד שנה" של חיים חפר ודובי זלצר ו"געגועים אינם דבר מוחשי", שכתבה למופע ידידתה הדה בושס והלחין סשה ארגוב.

ב-2011 הועלה לראשונה בפסטיבל ישראל ערב יחיד בכיכובה, "עומדת ברוח", ובו ביצעה שירים אישיים ומונולוגים מולחנים שכתבו לה יואב גינאי ואוהד חיטמן.

ניהול

החל משנת 2021 מנהלת אלמגור את פסטיבל הצגות היחיד "תיאטרונטו", כפי שביקש בעלה, יעקב אגמון, לפני מותו.

פילמוגרפיה (חלקית)

שחקנית

תסריטאית

אלמגור זכתה בפרסים רבים:

ביום העצמאות תשס"ד (2004) קיבלה אלמגור את פרס ישראל בתחום הקולנוע. בנאום שנשאה בשם מקבלי הפרס אמרה:

באתי לעולם מנקודת זינוק אפס. הוריי ברחו מאירופה הבוערת, צעירים, כמעט ילדים, נפגשו כאן, התאהבו ונישאו. כל בני משפחת אמי, שבט בן 147 נפשות, נכחד כולו בשואה.לא הכרתי את אבי. הוא נרצח ארבעה חודשים לפני שנולדתי על ידי צלף ערבי. מעולם לא החזיק בידי ולא אמר לי "ילדה שלי". אני גידלתי את עצמי ללא שנאה וללא רצון לנקמה. תמיד חשבתי שאסור שיהיו ילדים שיאבדו את אביהם בשל שנאה ומלחמה. בבית שהיה בו מעט מאוד גדלתי והתאמצתי, למדתי להבדיל בין טוב לרע, למדתי להיאבק ולהיכשל ולפעמים גם לנצח. המעמד הזה הוא ניצחון.

ב-1997 קיים המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ערב מחווה יוצא דופן לגילה אלמגור, בו הוקרנו שבעה מתוך עשרות סרטים שבהם השתתפה.

פעילות ציבורית

אלמגור פעילה במיוחד בתחום הסיוע לילדים חולים. ב-1993 הקימה את "קרן המשאלות של גילה אלמגור", מלכ"ר שנועד למלא משאלות של ילדים החולים במחלות קשות ומסכנות חיים. בנוסף, חברה אלמגור בוועד המנהל של כפר נהר הירדן, כפר נופש לשירותם של ילדים חולי סרטן.

בשנים 1998–2004 שימשה חברת מועצת העיר תל אביב-יפו. במסגרת זו כיהנה בתפקיד יושבת ראש ועדת התרבות של עיריית תל אביב. לקראת הבחירות לרשויות המקומיות בשנת 2013 שובצה במקום ה-28, שלא נחשב ריאלי, ברשימתו של רון חולדאי למועצת העירייה "תל אביב 01".

בשנת 2015 עוררה סערה ציבורית כשהתפרצה לדברי שרת התרבות דאז, מירי רגב ואמרה: "מה את יודעת עלינו? את הרי לא באה לתיאטרון. את בזה לנו. אין לך מושג על מה את מדברת. אנחנו אלה שמכתתים את רגלינו ממקום למקום, לא את".

אלמגור היא חברת המועצה הציבורית של ארגון "בצלם". ב-1992 הוצבה במקום ה-101 ברשימת מרצ בבחירות לכנסת השלוש עשרה. ב-22 במרץ 2021, כיממה טרם יום הבחירות לכנסת העשרים וארבע, הביעה אלמגור תמיכה במפלגת כחול לבן בראשות בני גנץ.