ברק לייכר

לפני השואה ומלחמת העולם השנייה

לייכר נולד בעיר צ'נסטוחובה שבפולין, למשפחה של יהודים פולנים מתבוללים. הוריו היו שמואל וחיה לייכר, והוא היה הרביעי מבין ששת ילדיהם. שנה לאחר סיום לימודיו בבית הספר התיכון, בשנת 1915, נפטר אביו. ברק השתחרר בדרגת סרן מהצבא הפולני, עבר לבירת פולין, ורשה, ונרשם לאוניברסיטת ורשה ללימודי רפואה. הוא התפרנס כמורה במשרה חלקית. ב-1927, לאחר שנתיים של התמחות בוורשה, עבר לייכר עם משפחתו לעיר וישקוב. משפחת לייכר נותרה שם עד לפלישה הנאצית לפולין.

במהלך מלחמת העולם השנייה

ב-4 בספטמבר 1939, ארבעה ימים לאחר פלישת גרמניה הנאצית לפולין, גורשו היהודים, כולל משפחת לייכר, על ידי הנאצים לגטו ונגרוב במזרח פולין. כמה חודשים לאחר מכן, פנו הגרמנים ללייכר וביקשו ממנו לסייע בהקמת בית חולים. בפברואר 1941 נאסרה היציאה מהגטו, ויהודי הגטו התמודדו עם רעב כבד ומחלות. לייכר עשה כל שביכולתו כדי להקל על סבלם של יהודי הגטו. ב-26–27 באפריל 1943 חוסל הגטו. אשתו של ברק ובנם בן ה-13 נרצחו בשלב זה. תושבי הגטו ששרדו נשלחו לטרבלינקה, והגיעו למחנה ההשמדה ב-1 במאי 1943.

לייכר היה בין המעטים מתושבי ונגרוב ששרדו את ההשמדה. הנאצים הותירו להם לחיות במטרה לשמר את התשתיות במחנה. בזמן שהותו של לייכר בטרבלינקה קמה תנועת מחתרת בראשותו של ד"ר יוליאן חורונז'יצקי (Julian Chorążycki). חורונז'יצקי היה רופא שהתאבד בטרבלינקה באמצעות בליעת רעל ב-19 באפריל 1943. הנהגת המחתרת פנתה לברק, כדי שיתפוס את מקומו של ד"ר יוליאן חורונז'יצקי. במקביל מונה לייכר לאחראי מרפאה קטנה של חיילי האס.אס. אחרי תקופה של הכנות, הקבוצה גנבה מספר כלי נשק מהציוד שהיה במחנה והחלה במרד ב-2 באוגוסט 1943. חלק גדול מאסירי המחנה הצטרפו למרד. מבנים הובערו והאסירים שאחזו בנשק רצו אל עבר השער הראשי. כמה שומרים אוקראינים נהרגו, רוב האסירים המורדים נהרגו מאש מכונות הירייה. מתוך כ-200 יהודים שהצליחו לברוח, ידוע רק על 40 ששרדו את המלחמה. ברק, שהוביל את המרד נהרג במרד ב-2 באוגוסט 1943, בהיותו כבן 49.