בט מידלר

בט מידלר (Bette Midler; נולדה ב־1 בדצמבר 1945) היא זמרת, שחקנית, קומיקאית, מפיקה וסופרת יהודייה־אמריקאית, מן המבצעות הרב־תחומיות הבולטות בבידור האמריקאי מאז שנות השבעים. בקול גדול ומזוהה, בהומור תיאטרלי וביכולת לעבור בין בלדה אינטימית למופע ראווה, היא בנתה קריירה שנפרשה על פני מוזיקה, ברודוויי, קולנוע וטלוויזיה. בין הישגיה ארבעה פרסי גלובוס הזהב, שלושה פרסי גראמי, שלושה פרסי אמי ושני פרסי טוני, לצד שתי מועמדויות לפרס האוסקר ואות הוקרה של מרכז קנדי על מפעל חיים באמנויות הבמה.

השפעתה אינה מסתכמת במספר הפרסים. מידלר הפכה שירים כגון Wind Beneath My Wings, The Rose ו־From a Distance לחלק מוכר מן הפסקול האמריקאי; יצרה דמויות קולנועיות שנותרו בתרבות הפופולרית במשך עשורים; חזרה לברודוויי בגיל שבו מעט כוכבות מקבלות תפקיד ראשי גדול; והקימה ארגון שהשיב גנים ושטחים ירוקים לקהילות בניו יורק. כאמנית יהודייה גלויה במרחב הציבורי האמריקאי, מראשית דרכה בכנר על הגג ועד גילום דמויות יהודיות ובהן בלה אבצוג, היא תרמה גם לנוכחות היהודית בתרבות הבידור המרכזית.

ילדות יהודית בהוואי והדרך אל הבמה

מידלר נולדה בהונולולו, השלישית מארבעת ילדיהם של רות לבית שינדל ופרד מידלר, שניהם ילידי ניו ג'רזי. אמה הייתה תופרת ועקרת בית, ואביה עבד כצבע בבסיס של הצי האמריקאי וגם בצביעת בתים. המשפחה הייתה אחת המשפחות היהודיות המעטות בשכונה שרוב תושביה היו ממוצא אסייתי. שמה הפרטי ניתן לה על שם כוכבת הקולנוע בטי דייוויס, אף שהשתיים מבטאות את השם באופן שונה.

היא גדלה באזור אייאה, למדה בבית הספר התיכון רדפורד והחלה ללמוד דרמה באוניברסיטת הוואי במנואה. לאחר שלושה סמסטרים עזבה את הלימודים. הופעתה הקולנועית הראשונה הייתה כניצבת ללא קרדיט בסרט Hawaii משנת 1966, והכסף שהרוויחה בעבודה זו סייע לה לעבור לניו יורק. שם למדה משחק ב־HB Studio אצל אוטה האגן והחלה להופיע בהפקות קטנות מחוץ לברודוויי.

מ״כנר על הגג״ אל קהל המעריצים הראשון

ב־1966 הצטרפה מידלר ללהקת המחזמר כנר על הגג בברודוויי. תחילה שיחקה בתפקיד רבקה ושימשה מחליפה לצייטל, בתו הבכורה של טוביה; בפברואר 1967 קיבלה את תפקיד צייטל והמשיכה בו עד 1970. עבור אמנית יהודייה צעירה, ההשתתפות באחד המחזות המוזיקליים המשפיעים ביותר על ייצוג החיים היהודיים במזרח אירופה הייתה גם בית ספר מקצועי וגם חיבור מוקדם בין זהותה לבין הבמה האמריקאית המרכזית.

בקיץ 1970 החלה לשיר ב־Continental Baths, בית מרחץ לגברים במלון אנסוניה בניו יורק. במקום שלא היה חלק ממסלול הבידור המקובל היא פיתחה סגנון אישי ששילב שירה עוצמתית, הומור, תלבושות מוגזמות וקשר בלתי אמצעי עם הקהל. הקהילה הגאה העניקה לה את קהל המעריצים המסור הראשון שלה, והיא מצדה שמרה לאורך השנים על קשר פומבי עם הקהילה ועל תמיכה בזכויות להט״ב.

ב־Continental Baths עבדה עם הפסנתרן והמעבד בארי מנילו, שהיה שותף מרכזי בגיבוש הצליל המוקדם שלה ובהפקת אלבום הבכורה. ב־1971 הופיעה גם בהפקה המקצועית הראשונה של אופרת הרוק Tommy מאת להקת The Who, שהעלתה האופרה של סיאטל.

הולדתה של “The Divine Miss M”

אלבום הבכורה שלה, The Divine Miss M, יצא בדצמבר 1972 והפך אותה מכוכבת מועדונים לאמנית מוכרת ברחבי ארצות הברית. האלבום הגיע לעשירייה הראשונה במצעד בילבורד, זכה למעמד פלטינה וכלל את Do You Want to Dance?, את Friends ואת גרסתה ל־Boogie Woogie Bugle Boy. הביצוע האחרון החזיר אל קהל הפופ שיר שהתפרסם בפי האחיות אנדרוז ושיקף את יכולתה לחבר בין מסורת הבידור של שנות הארבעים לבין תיאטרליות מודרנית. האלבום זיכה אותה בפרס גראמי לתגלית השנה.

במהלך הקריירה הוציאה 14 אלבומי אולפן והגיעה למכירות של עשרות מיליוני תקליטים. היא לא הסתפקה בסוגה אחת: הרפרטואר שלה נע בין פופ מסורתי, בלדות, סטנדרטים, מוזיקה קומית ומופעי קברט. לצד חומר חדש היא שבה והציגה לקהלים בני זמננו את שיריהן של זמרות ולהקות מן הדורות הקודמים. האלבומים Bette Midler Sings the Rosemary Clooney Songbook משנת 2003 ו־Bette Midler Sings the Peggy Lee Songbook משנת 2005 היו מחוות ממוקדות למסורת הקולית האמריקאית; It's the Girls! משנת 2014 הצדיע ללהקות נשים מתקופות שונות, מן האחיות בוזוול והאחיות אנדרוז ועד TLC.

הופעותיה היו חלק מרכזי בזהותה האמנותית. המופע Clams on the Half Shell Revue סייע לה לזכות בפרס טוני מיוחד ב־1974 על תרומתה לברודוויי. בשנים מאוחרות יותר יצאה למסעי הופעות רחבי היקף, ובהם Kiss My Brass בשנים 2003–2005 ו־Divine Intervention ב־2015. בין 2008 ל־2010 קיימה ב־Caesars Palace בלאס וגאס את מופע הקבע The Showgirl Must Go On, עם להקה גדולה, רקדניות ותפאורה שנבנתה סביב אישיותה הבימתית.

שירים שהפכו לנכסי תרבות

בסרט The Rose משנת 1979 גילמה מידלר את מרי רוז פוסטר, כוכבת רוק בדיונית שסיפורה עוצב בהשראת עולם הרוק של שנות השישים ובייחוד דמותה של ג'ניס ג'ופלין. זו לא הייתה ביוגרפיה ישירה של ג'ופלין, אך התפקיד אפשר למידלר לשלב משחק דרמטי עם הופעה מוזיקלית חסרת מעצורים. היא זכתה בגלובוס הזהב וקיבלה את מועמדותה הראשונה לאוסקר לשחקנית הטובה ביותר. שיר הנושא The Rose היה ללהיט גדול, והביצוע שלה זכה בפרס גראמי לביצוע פופ קולי נשי.

פריצת דרך מוזיקלית נוספת הגיעה עם הסרט חופים משנת 1988, שבו שיחקה לצד ברברה הרשי וגם נמנתה עם מפיקות הסרט. הדרמה על חברות נשית מתמשכת הפכה לאחד הסרטים המזוהים עמה ביותר. הפסקול נמכר במיליוני עותקים, והשיר Wind Beneath My Wings הגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי וזיכה אותה בגראמי להקלטת השנה. שנתיים לאחר מכן הפכה גרסתה ל־From a Distance ללהיט נוסף. השירים הללו שרדו מעבר להקשרם המקורי והפכו לבחירות מוכרות בטקסים, באירועי זיכרון וברגעים של הוקרה וקשר בין־אישי.

מן הדרמה אל הקומדיה הקולנועית

מידלר הוכיחה בקולנוע כי הכישרון הבימתי שלה יכול לשאת גם דרמה וגם קומדיה. לאחר The Rose היא ביססה בשנות השמונים רצף של קומדיות מצליחות, ובהן היחפן מבוורלי הילס, חטיפה נעימה, Outrageous Fortune ו־עסקים גדולים. היא גילמה נשים גדולות מן החיים, חדות לשון ופגיעות בעת ובעונה אחת, והביאה למסך אנרגיה של מופע חי.

ב־1991 גילמה ב־For the Boys את דיקסי ליאונרד, בדרנית המופיעה בפני חיילים אמריקאים לאורך כמה מלחמות. התפקיד העניק לה גלובוס זהב נוסף ומועמדות שנייה לאוסקר. ב־1993 גילמה את מאמא רוז בעיבוד הטלוויזיוני למחזמר Gypsy, וזכתה בגלובוס הזהב על הופעתה. באותה שנה הופיעה לראשונה כוויניפרד סנדרסון ב־הוקוס פוקוס. הסרט, שלא היה להיט מיידי עם צאתו, צבר במשך השנים מעמד של סרט פולחן משפחתי והוליד המשכון ב־2022, שבו שבה מידלר לתפקיד.

להיטים נוספים, ובהם מועדון האקסיות משנת 1996, חיזקו את מעמדה ככוכבת קומית. היא הופיעה גם בסרטים נשים מושלמות, כשהיא מצאה אותי ו־מהפכה בבית, דיבבה את קיטי גאלור ב־כלבים נגד חתולים: נקמתה של קיטי ואת סבתא בסרטי האנימציה של משפחת אדמס. בשנת 2020 גילמה ב־The Glorias את חברת הקונגרס והמנהיגה הפמיניסטית היהודייה בלה אבצוג — דמות שחיברה בין נוכחותה הקולנועית של מידלר לבין פרק חשוב בהיסטוריה הפוליטית והיהודית־אמריקאית.

טלוויזיה, הומור ונוכחות תרבותית

מידלר בנתה בטלוויזיה גוף עבודה מגוון של מופעים מיוחדים, משחק והופעות אורח. תוכניתה Ol' Red Hair Is Back זכתה בפרס אמי, והמופע הטלוויזיוני Diva Las Vegas העניק לה אמי נוסף. הופעתה בפרק הלפני אחרון של The Tonight Show Starring Johnny Carson ב־1992, שבו שרה לקרסון את One for My Baby, הייתה לפרידה טלוויזיונית זכורה וזיכתה אותה באמי על הופעה אישית בתוכנית מוזיקלית או בידורית.

היא הופיעה בתפקיד עצמה בסדרות כמו סיינפלד ו־נני, וכיכבה בשנים 2000–2001 בסיטקום Bette. בשנים 2019–2020 גילמה את הדסה גולד בסדרה הפוליטיקאי. השימוש החוזר בדמותה הציבורית — הזוהרת, הישירה והמודעת לעצמה — הפך אותה לא רק לשחקנית המגלמת תפקידים, אלא גם לאישיות תרבותית שהקהל מזהה מיד.

חזרה לברודוויי והכרה במפעל חיים

ב־2013 חזרה מידלר לברודוויי כשגילמה את סוכנת הכוכבים סו מנגרס במחזה היחיד I'll Eat You Last: A Chat with Sue Mengers. ההפקה הצליחה להשיב את השקעתה ועברה גם ללוס אנג'לס. החזרה הגדולה עוד יותר הגיעה ב־2017, כאשר קיבלה לראשונה תפקיד ראשי במחזמר בברודוויי: דולי לוי בהפקה המחודשת של Hello, Dolly!. הופעתה הפכה לאירוע תיאטרוני וזיכתה אותה בפרס טוני לשחקנית הראשית הטובה ביותר במחזמר.

ההישג היה משמעותי גם מפני שהוכיח כי כוכבת ותיקה יכולה לעמוד במרכז הפקה מסחרית גדולה, לבצע תפקיד תובעני ולמשוך קהל חדש וותיק כאחד. בשנת 2021 קיבלה מידלר את אות ההוקרה של מרכז קנדי על מפעל חיים באמנויות הבמה — הכרה בהשפעתה המצטברת על המוזיקה, התיאטרון, הקולנוע והטלוויזיה האמריקאיים.

הפיכת שטחים מוזנחים למרחבים קהילתיים

מורשתה הציבורית של מידלר כוללת מפעל סביבתי מוחשי. ב־1995 ייסדה את New York Restoration Project, ארגון ללא כוונת רווח הפועל לשיקום פארקים, גנים קהילתיים ושטחים פתוחים בשכונות ניו יורק, במיוחד באזורים שלא זכו להשקעה מספקת. הארגון סייע להציל גנים קהילתיים מפיתוח, טיפח עשרות חלקות בשיתוף תושבים והפך מרחבים מוזנחים למקומות בטוחים לפעילות, למפגש וללמידה.

אחד המיזמים הבולטים הוא Swindler Cove Park, פארק בן כחמישה אקרים על גדת נהר הארלם שנפתח ב־2003. במקום הוקמו מתקני חינוך סביבתי ובית סירות קהילתי, הראשון שנבנה על נהר הארלם זה יותר ממאה שנה. הארגון מציע גם תוכניות חינוך סביבתי לתלמידים מבתי ספר בקהילות מעוטות הכנסה. בכך תרגמה מידלר את פרסומה לתשתית ציבורית מתמשכת: עצים, גנים, מרחבי משחק ולימוד ומוסדות קהילתיים שמשרתים תושבים מדי יום.

גם אירוע התחפושות השנתי Hulaween, המזוהה עם אהבתה לתיאטרליות ול־הוקוס פוקוס, משמש לגיוס כספים לעבודת הארגון. דוגמה זו ממחישה כיצד חיברה בין דמותה הבידורית לבין פעילות אזרחית מעשית. היא השתתפה גם במיזמי התרמה הומניטריים, ובהם הקלטת We Are the World ומופע Live Aid ב־1985.

זהות יהודית, ייצוג וקשר לקהילה

מידלר אינה אמנית דתית, ועיקר יצירתה מיועד לקהל רחב, אך הרקע היהודי שלה נוכח בסיפור חייה ובכמה מציוני הדרך של הקריירה. היא צמחה ממשפחה יהודית קטנה בהוואי, עשתה את צעדיה הגדולים הראשונים בכנר על הגג, גילמה דמויות יהודיות והשתתפה באירועים קהילתיים כגון Saturday Night Seder המקוון בשנת 2020. הצלחתה תרמה לנראות של נשים יהודיות בבידור האמריקאי בלי לצמצם אותן לדגם אחד של זהות או הופעה.

גם הברית ארוכת השנים שלה עם הקהילה הגאה חשובה להבנת השפעתה. בתחילת שנות השבעים, כאשר אמנים מרכזיים מעטים טיפחו בגלוי קהל להט״בי, מידלר בנתה את אמנותה במרחב גאה והמשיכה להכיר בחשיבותו עבורה. החיבור בין הומור יהודי־אמריקאי, קברט, מחנה תיאטרלי וקבלה של קהלים שנדחקו לשוליים היה חלק מן הקול הציבורי הייחודי שלה.

מדוע בט מידלר ראויה לציון כערך חשוב במורשת

בט מידלר ראויה להיכלל בארכיון מורשת (Moreshet) משום שהקריירה שלה מגלמת פרק עשיר בסיפור היהודי־אמריקאי: בת למשפחה יהודית קטנה בהוואי שהגיעה לברודוויי, למסכי הקולנוע ולבמות הקונצרטים הגדולות, תוך שמירה על אישיות בימתית עצמאית ונוכחות ציבורית מזוהה. עבודתה בכנר על הגג, גילום בלה אבצוג והופעותיה במסגרת יהודית מציבים נקודות קשר ברורות בין הישגיה האמנותיים לבין התרבות והזיכרון היהודיים.

הכללתה ב־Moreshet.com נשענת גם על השפעה רחבה ומדידה: שירים שנותרו בשימוש תרבותי במשך עשרות שנים; שתי הופעות דרמטיות שהביאו לה מועמדויות לאוסקר; דמויות קומיות וקולנועיות שעברו מדור לדור; חזרה עטורת טוני לברודוויי; וסיוע ממשי לשכונות ניו יורק באמצעות גנים, פארקים וחינוך סביבתי. מורשתה מוכיחה כי השפעה תרבותית יכולה להתקיים לצד בניית מוסדות ומרחבים המיטיבים עם חיי היומיום. משום כך סיפורה שייך הן למורשת היהודית והן לסיפור הרחב יותר של אמנות, קהילה ואחריות אזרחית.