אורי אבנרי

ב-1950 קנה את השבועון "העולם הזה", היה לעורכו הראשי במשך כארבעים שנה, הביא אותו לתפוצה רחבה והפך אותו לשם דבר בעיתונות בישראל. בתקופתו הפך "העולם הזה" לשבועון אנטי-ממסדי, שהתיימר לחשוף פרשיות שחיתות, תוך שימוש באמצעים של עיתונות צהובה: פרסום סנסציות, סיפורי מין, רכילות ותמונות עירום – דבר יוצא דופן בישראל של אותם ימים.

ב-1965 הקים והנהיג את תנועת "העולם הזה - כוח חדש", והיה חבר הכנסת מטעמה בכנסות השישית והשביעית. לאחר מכן היה שותף להקמת מחנה של"י, וחבר הכנסת מטעמה בכנסת התשיעית. היה שותף גם להקמת "הרשימה המתקדמת לשלום" והתנועה החוץ-פרלמנטרית "גוש שלום".

במסגרת פעילותו הפוליטית עסק בנושא זכויות האדם, נלחם נגד כפייה דתית, נגד אפליה עדתית, למען שוויון זכויות לערביי ישראל ולמען שלום והשתלבות של ישראל ב"מרחב השמי".

נולד בשם הלמוט אוסטרמן (בגרמנית: Helmut Ostermann) להילדה (חולדה) לבית אנגלשטיין ולאלפרד (אהרון), בנקאי, בעיירה בֵקום שבקרבת מינסטר, במחוז וסטפאליה שבגרמניה, כבן הזקונים מבין ארבעה ילדים למשפחה יהודית-גרמנית אמידה, וגדל בהנובר. בילדותו למד בבית הספר יחד עם רודולף אוגשטיין, לימים בעליו של השבועון המצליח "דר שפיגל". השניים חידשו את קשריהם בשנות ה-50. כעשרה חודשים לאחר עליית הנאצים לשלטון, בנובמבר 1933, עלה לארץ ישראל עם משפחתו. אביו, איבד את כל הונו בארץ בתוך שנה בעסקאות כושלות, פתח בתל אביב מכבסה שהפעלתה הייתה כרוכה בעבודה קשה ובפרנסה מועטה, ובה עבדה גם אמו.

אָחִיו ורנר, ששירת ביחידת הקומנדו 51 במסגרת הצבא הבריטי, נהרג במלחמת העולם השנייה במהלך המערכה לכיבוש אתיופיה, ולזכרו נבחר שם המשפחה אבנרי. עם הגיעו לארץ אימץ אבנרי את השם יוסף, על שם סבו, ומאוחר יותר את השם אריאל, ולבסוף בחר באורי.

עקב המצב הכלכלי הקשה עזב אבנרי את הלימודים בגיל 14, עם סיום כיתה ז' בבית הספר לבנים "אחד העם", והחל לעבוד. תחילה עבד כטכנאי רדיו, ואחר כך כפקיד במשרד עורכי דין, במשרד החקירות של דוד תדהר, במחלקת העבודה של "התאחדות בעלי התעשייה בארץ-ישראל", ובמערכת העיתון הכלכלי-רוויזיוניסטי "פלניוס". את השכלתו רכש באופן אוטודידקטי מקריאת ספרים.

לדבריו, בגיל 15 הצטרף לאצ"ל לפלוגה ז' בפיקודו של האדריכל אביאל כץ, וב-1941 עזב את הארגון. על פעילותו באצ"ל אמר: ”הפצתי כרוזים בימים שהאצ"ל חיסל המון אנשים ובעיקר ערבים. חברי הארגון שמו פצצות בשווקים, ביפו, בחיפה, ועשרות נשים וילדים נהרגו ואני תמכתי בזה, אחרת לא הייתי נשאר באצ"ל. הצטרפתי לארגון בתגובה ישירה על תליית שלמה בן-יוסף, שהוא ושניים מחבריו הטילו רימון על אוטובוס ערבי שהיו בו נשים וילדים. הרימון לא התפוצץ. אני לא יכול ולא רוצה לטעון שלא תמכתי בזה“. הוא טען כי היה זה הדבר הנכון להצטרף לארגון, כפי שהיה זה לא פחות נכון לעזוב אותו.

הוא היה מזכירו של אריה אלטמן, יושב ראש הצ"ח (ההסתדרות הציונית החדשה, שהוקמה על ידי הרוויזיוניסטים שפרשו מההסתדרות הציונית העולמית), חבר בוועדת התרבות של הצ"ח, כתב (והמשיך לכתוב גם לאחר פרישתו מהאצ"ל) בביטאון "ברית הציונים הרוויזיוניסטים" "המשקיף" ובדו-שבועון הרוויזיוניסטי של יעקב וינשל "החברה", ונשא הרצאות במועדון הצ"ח בתל אביב. יעקב יצחקי ("אלכס"), אז חבר "המחנות הלאומיים" ולימים טכנאי השידור של "קול המחתרת העברית", סיפר כי באותה תקופה הגיע לאחת ההרצאות של אבנרי יחד עם אביו, וכי גם הוא וגם אביו הוקסמו מיכולותיו של יוסף אוסטרמן הצעיר (אבנרי) לנתח את המצב הפוליטי הבינלאומי ואת מקומם של היהודים בקלחת, והוסיף כי עקב התרשמותו הרבה מכך נותר אירוע זה חרות בזיכרונו מאז.

ממאמרים שפרסם בשנות ה-40 המוקדמות בדו-שבועון "החברה", מייסודו של יעקב וינשל, ניתן ללמוד כי השקפתו בתקופה זו נטתה לשילוב בין כנעניות לפשיזם ופולקיזם. במאמריו הבהיר כי הוא שואף לעצב מחדש את "העם העברי" על ידי טיהורו מכל "המעצורים הנפשיים" המפריעים לו וסילוק כל "התסביכים הגלותיים" שבקרבו, סילוק שיוביל לדידו לשינוי מבנה הגוף הלאומי ול"תקומתו המפוארת" של "הגזע העברי העתיק והצעיר לנצח", שישליט את "האדנות העברית החדשה" במרחב כולו. במאמר שפרסם בספטמבר 1941 תחת הכותרת "התעמולה המודרנית", הבהיר כי הוא רואה את תפקידו העיקרי ביצירת תעמולה שתחדיר את המיתוס העברי לשכבות רחבות באוכלוסייה בארץ, זאת תוך שהוא מתאר ומשבח את יכולותיה של התעמולה הנאצית, הבזה ומפוררת את "הקליפות הזרות של הרכרוכיות הבורגנית הליברלית, התרבות והציוויליזציה, המחשבה והרציונליזם", להקים מחדש לתחייה את הגרמנים הקדמונים, הטבטונים, על כוחותיהם הטבעיים, שהוסיפו "עוצמה אדירה לזוהר הנאצי". הוא תבע ליישם זאת גם אל מול תושבי הארץ, כדי לעזור להם ב"מהפכה הפסיכולוגית", שמבחינתו היא שלב הכרחי ב"התחדשות הגזעית של העם העברי", שתוביל להתעוררות ההמון, ותתבטא באיבוד האינדיבידואליות של חבריו, וב"טמיעה גמורה בהמון האדיר, הרותח, חסר הגבולות", מה שיוביל לדידו לטיהור העם העברי מתסביכיו ומהמעצורים הנפשיים שדבקו בו בגלות.

כחודש לאחר מכן פרסם מאמר נוסף בדו-שבועון, תחת הכותרת "בין יהודיות לעבריות", בו יצא נגד המיתוסים הדתיים שרווחו בעולם, ולמען המיתוסים הגזעיים-מדיניים שהחלו לצבור פופולריות בעולם החדש, כשהוא טוען כי האומות האירופיות "אינן מוצאות יותר סיפוק בפולחן הרוחני של כנסיות למיניהן ובמוסר הרכרוכיות שלהן", ועל כן הן מייצרות לעצמן מיתוס חדש, הוא המיתוס המדיני, הדומה לדידו "בכל המובנים" לאמונות המקוריות של הקולקטיבים הללו מימי העולם העתיק. היטמעותו של מיתוס זה, לטענתו, מעלה "מוסר גיבורים גאה" ומפריח את "פולחן הקורבנות העתיקים", המביאים יחדיו ליצירתה של אומה, גזע, ומנהיג לאומי "המסמל את מושג הגבורה והאחדות הלאומית". אבנרי המשיך וטען כי גם בקרב היהודים "מתעוררת הקריאה הגדולה, התמרדות הדם העברי", המתקומם נגד מעמדו כדת, ודורש את "מחיקת פרק היהדות מלוחות הפלדה של הגזע העברי" ואת היוולדותו של "הגזע העברי".

ב-1944 הוציא, כ"מנהל קומיסריון התעמולה" של מרכז הצ"ח בישראל, שני גיליונות של ירחון רעיוני פנימי בשם "במאבק", שמטרותיו המוצהרות היו להסביר את הקו המדיני של מרכז הצ"ח בארץ, לגבש את האחדות הרעיונית של התנועה על בסיס דיון חופשי בין הדעות השונות, ולהדריך את התועמלן הלאומי בכל ענפי התעמולה ובכל השטחים הרעיוניים.

ב-1946 היה מעורב בהקמת קבוצה בסגנון הכנענים, ששמה היה "ארץ-ישראל הצעירה" אך נודעה בשם "במאבק" על שם ביטאונה, שאבנרי היה עורכו. בקבוצה זו היו חברים גם עמוס אילון, מיכאל אלמז, ונחום זולוטוב, שגם אייר את כתב העת. הביטאון הופיע ארבע פעמים בלבד במהלך 1946–1947, אך הצליח לעורר הדים ביישוב. הגיליון האחרון של "במאבק", שהתפרסם ביום קבלת ההמלצה של ועדת אונסקו"פ על תוכנית החלוקה, יצא נגד התוכנית, והזהיר שזו עלולה להביא למלחמה גדולה ולשפיכות דמים בהתנגשות בקנה מידה היסטורי בין האומה העברית והאומה הערבית.

כמה שבועות לפני קבלת ההמלצה של ועדת אונסקו"פ על תוכנית החלוקה, פרסם את החוברת "מלחמה או שלום במרחב השמי", בהוצאת "המחלקה המדינית של חוגי ארץ-ישראל הצעירה", בה שרטט את תוכניתו ה"כנענית" ל"מרחב שמי" מאוחד, במסגרתו תהווה המדינה העברית כוח מהפכני שישפיע באופן חיובי על כל האזור, ויעזור בשחרור עמי האזור מנוכחותו והשפעתו של האימפריאליזם האנגלו-אמריקאי.

בפברואר 1948 פורסמה החוברת "מהתגוננות למלחמה – לקראת מלחמה כוללת: קובץ למחשבה מלחמתית", בעריכתם של אבנרי, בנימין ישראלי וד"ר שאול לוין, ובהוצאת "הליגה העברית למלחמה כוללת". בחוברת הציעו העורכים "לפורר את החזית הערבית מבפנים, להביא לכלל התנגשות מהפכנית גלויה בין המשטר הערבי הקיים לבין הכוחות הערביים החותרים לקראת התחדשות לאומית וסוציאלית, ליצור ברית לאומית ומעמדית בין כוחות ערביים אלה לבין האומה העברית החדשה, ולבנות על ברית שמית זו את ההסדר היציב שיבטיח את שלומו וחירותו של המרחב ואת מילוי מטרותינו הלאומיות". בנוסף טענו כי "אסור לנו לסתור את האידיאלים של הלאומיות הערבית", אלא "להוכיח כי אידיאלים לאומיים אלה קשורים באידיאלים הלאומיים שלנו, ולהצביע על דרך מעשית להגשמתם המשותפת", באמצעות "יצירת שכבה רחבה של ערבים אשר מעמדם האישי יהיה מותנה בניצחון עברי", ובאמצעות איחוד עתידי של המרחב השמי במסגרת קונפדרטיבית גדולה.

לטענתו של יעקב שביט, רעיונות "המרחב השמי", בהם דגל אבנרי בתקופה זו, היוו המשך ישיר לרעיונות שבהם דגל בתחילת שנות הארבעים: "העולם העברי" הפך ל"מרחב השמי", ו"התודעה הלאומית העברית" הפכה לרק נדבך אחד, אם כי מוביל ודומיננטי, בתוך "תודעה שמית" רחבה יותר. כמו כן, טען שביט, ניכרת ההשפעה של הגאופוליטיקה מבית מדרשם של פרידריך ראצל וקארל האוסהופר, מפתחי רעיון "מרחב המחיה", על סגנונו באותה תקופה. בשניהם מצא שביט את התחושה העצמית של מעצמה של התחדשות וקדמה, הרוצה להשיג שליטה מרחבית, ובעלת תודעה של "שליחות עולמית".

שירותו הצבאי ותחילת דרכו העיתונאית

עם פרוץ מלחמת העצמאות הצטרף לחי"ש של "ההגנה", ושירת בסיירת (בלשון אותם ימים – פלוגת הקומנדו) של חטיבת גבעתי – שועלי שמשון, תחת פיקודו של אריה שפק. אבנרי השתתף בעשרות קרבות, בין השאר במבצע נחשון (בכיבוש דיר מוחיסין), במבצע מכבי (בכיבוש אל קובאב), בניסיון כיבוש משטרת עיראק סווידאן, במבצע פלשת (ניסיון בלימת המצרים וניסיון כיבוש איסדוד), במבצע אנ-פאר, במערכה על נגבה, בקרבות על משלט עיבדיס, בקרבות בית עפה, במבצע מוות לפולש ובמבצע יואב (בכיבוש משלטי חוליקאת). לאחר קורס מפקדים קרביים, מונה אבנרי בנובמבר 1948 למפקד כיתה בפלוגה ג' של גדוד 54 של גבעתי (שפלוגה ב' שלו הייתה פלוגת "שועלי שמשון" בה היה חבר). הכיתה עליה פיקד הורכבה כולה מאנשי גח"ל, מתנדבים מחוץ לארץ שהשפה העברית ותנאי הארץ היו זרים להם. אבנרי נפצע קשה בבטנו ובזרועו ב-8 בדצמבר 1948 במשלט במרחק 300 מטר מהכוחות המצרים בעיראק אל-מנשייה, פציעה שהובילה לכריתת קטע ממעיו, לאשפוזו בבית חולים במשך כחמישה שבועות, ולאחר מכן, לשיכונו בבית ההבראה בגבעת ברנר.

השיר הקשור בשועלי שמשון הוא "שיר השועלים", המוכר יותר כשיר שועלי שמשון, ומזוהה בעיקר עם הביצוע של הזמרת שושנה דמארי. מילות השיר נכתבו על ידי אבנרי, והוא הולחן בידי מרדכי זעירא. על פי עדותו, כתב אבנרי את השיר בעיפרון על פיסת נייר בבת אחת ביולי 1948 לאור פנסי הג'יפ, בהיותו בכפר ג'אלדיה, כאשר ביקר, הופיע וניגן ביחידתו המלחין והפזמונאי מרדכי זעירא, שלו גם נתן את הפתק עם המילים כדי שילחינן. על פי אבנרי, לקח לזעירא שלושה חודשים כדי לכתוב את הלחן. בדיעבד, אמר אבנרי כי הוא מתבייש במילים שכתב, וסיפר כי כתב אותן זמן קצר לאחר טראומת הלחימה בקרב על גבעה 105 ליד קיבוץ נגבה, שהיה עבורו הקרב הקשה במלחמה.

בתום המלחמה כינס אבנרי את חוויות המלחמה שלו בספר "בשדות פלשת – 1948", אליו כונסו הרשימות שכתב כחייל בפלוגת "שועלי שמשון" לפני הקרבות ולאחריהם ולעיתים תוך כדי קרב, ופורסמו במהלך המלחמה מדי שבוע בעיתון הערב של "הארץ", "יום יום", בהמשך להצעתו של ידידו בנימין תמוז שאמר לו: "תכתוב לנו מפעם לפעם". הספר זכה להצלחה חסרת תקדים, ותוך זמן קצר הודפסו עשר מהדורות. ספר זה הפך את אבנרי לחביב הקהל, ובמשך כשנה זכה לביקורות נלהבות ולגילויי חיבה. לדברי אבנרי, בעת שישב באוטובוס האזין לשני נערים שישבו מאחוריו ודיברו בהתלהבות על "בשדות פלשת", וניכר היה שהם מקנאים בגיבוריו. אחד הנערים אמר בעצב כי חבל שפספס את המלחמה בכמה חודשים. אבנרי, שכתב את הספר לדבריו לא כדי לפאר את המלחמה או לטשטש את זוועותיה, הבין כי המסר שלו לא הובן והחליט לכתוב את הספר "הצד השני של המטבע", שהוא ספר אנטי מלחמתי המתאר את הצדדים המכוערים של המלחמה ובו ביקורת קשה על הפוליטיקאים. תוך זמן קצר הפך אבנרי מחביב הקהל ליעד לביקורת ולהסתה. פרסום הספר נאסר אחרי הופעת המהדורה הראשונה, אך הוא יצא שוב ב-1976 וב-1990.

כבר בתחילת שנות ה-40 פרסם אבנרי מאמרים בדו-שבועון הרוויזיוניסטי "החברה", בביטאון הציונים הכלליים, "הבוקר", ובביטאון ברית הציונים הרוויזיוניסטים, "המשקיף". כמו כן, עבד גם בשבועון "עולם האשה" ובמערכת העיתון הכלכלי-רוויזיוניסטי "פלניוס". בעת ששהה בבית ההבראה בגבעת ברנר, הציע לו עורך עיתון "הארץ" גרשום שוקן לעבוד בעיתונו לכשישתחרר ככותב מאמרי המערכת הראשיים של עיתונו, כששוקן כבר הכיר את כתיבתו של אבנרי מפרסומיו בעיתון הערב של "הארץ" בימי המלחמה. עוד לפני המלחמה כתב לשוקן וביקש להתקבל לעבודה אצלו בעיתון "הארץ", על רקע התקופה בה "הארץ" היה אחד משלושת העיתונים החשובים ביישוב, לצד "דבר" ו"הבוקר", והיחיד מביניהם שלא היה ביטאון מפלגתי, אך הדבר לא הבשיל. לכן, לא העז אבנרי לסרב להצעת שוקן להגשים את חלומו. אבנרי היה לכתב בעיתון במשך כשנה (1949–1950), שהייתה רוויה בחיכוכים בינו לבין עורכו הראשי, עד שלבסוף נפרדו דרכיהם. לפי אבנרי, טרם עזיבתו את "הארץ" תכנן שוקן להוציא שבועון שאמור היה להיקרא "פנים". התכנון היה שאבנרי יעבוד עם צלם המערכת פול גולדמן, ויכין כתבות לדוגמה בתור "פיילוט". אבנרי וגולדמן אכן הכינו שורה של כתבות לדוגמה, אך העיתון לא יצא לאור.

בשנת 1950 נטל אבנרי את הכסף שקיבל מאגף השיקום של משרד הביטחון בעקבות פציעתו בקרב, ואת ההכנסות מספרו "בשדות פלשת – 1948", ורכש יחד עם חברו לשועלי שמשון (ולימים יריבו) שלום כהן שבועון דל תפוצה בשם "העולם הזה". ברכישה השתתף גם נחום איתן (אשר מכר את חלקו בעיתון בסוף שנות החמישים). "העולם הזה" בעריכת אבנרי וכהן הגיע לתפוצה רחבה והפך לשם דבר בעיתונות הישראלית, וסיסמתו הייתה "בלי מורא, בלי משוא פנים". השבועון הופיע בעריכת אבנרי במשך כ-40 שנה. בסוף שנות השמונים ירדה תפוצתו, ובשנת 1990 מכר אותו אבנרי בסכום של כמיליון דולר לאיש העסקים אריה גנגר, מקורבו של אריאל שרון, שהציב את רפי גינת כעורך השבועון. זמן קצר לאחר מכן משך גנגר את ידיו מהעיתון, והעביר את השליטה בעיתון לגינת. בימיו האחרונים נמכר העיתון ל"מוניטין", נערך בידי רינו צרור (שהחל את דרכו ב"העולם הזה"), אשר שינה את שמו ל"שישי", והוא צורף כמוסף שבועי לעיתון "גלובס", וב-1993 נסגר סופית. ארכיון "העולם הזה", ובו מאות אלפי תצלומים ותשלילים, שמור בארכיון עיתון "ידיעות אחרונות".

אורי אבנרי הפך את "העולם הזה" לעיתון לוחם וחוקר שחושף פרשיות שחיתות, תוך הגברת תפוצתו באמצעים של עיתונות צהובה: פרסום סנסציות (שערוריות), סיפורי מין, רכילות וצילומי עירום - דבר יוצא דופן בישראל של אותם ימים.

באמצעות "העולם הזה" ניהל אבנרי מאבק בשלושה מישורים:

אבנרי אף חידש מילים וביטויים בשפה העברית, כגון ח"כ, בליין, מחזמר, יומון, חללית, מילה שהגה בשנת 1953 כאשר תרגם עבור עיתונו "העולם הזה" מאמר של ורנר פון בראון על המסע העתידי בחלל, שהיה אז עדיין בחזקת מדע בדיוני, וכן "כְּתַבְלָב" (כינוי לעיתונאי לא-אובייקטיבי המתחנף לבעלי-כוח). לדברי ההיסטוריון תום שגב, אבנרי המציא את המונח "פוסט-ציונות".

בראשית שנות ה-50 היה "העולם הזה" בין הראשונים שהעלו לדיון את שאלת קיפוח עולי ארצות המזרח בישראל, בכתבת תחקיר ב-1950 תחת הכותרת "ישראל – מדינה אשכנזית?", ובשורת כתבות ב-1953 תחת הכותרת הבוטה "דופקים את השחורים" (ביטוי שהפך מאז למטבע לשון, גם שלא בהקשר העדתי) מפרי עטו של שלום כהן.

בשנת 1959 החל "העולם הזה" לצאת בפורמט של שני שערים – שער קדמי, שכלל בעיקרו סנסציות פוליטיות, ושער אחורי, שהוקדש לסיפורי מין (בעיקר בקרב דתיים או חיילים), וסיפורי רכילות בעלי אופי חצי-פורנוגרפי. הסיפורים היו מלווים בכותרות מרעישות כדוגמת: "הווידוי המזעזע של תלמידת תיכון דתית בת 15: 'כך הודחתי לזנות'", מלווה בצילום של נערה חצי עירומה שמלבן שחור מכסה את עיניה.

מאפיינים אלה של השבועון הביאו ליחס אמביוולנטי כלפיו מצד הציבור הישראלי. למרבית הציבור היה השבועון בבחינת מוקצה מחמת מיאוס, ורבים אחרים ראו בו מקור למידע חשוב שהעיתונות הממוסדת העדיפה להסתירו. בממסד ובעיתונות נהגו שלא לקרוא לשבועון בשמו, אלא לכנותו בשם "השבועון המסוים".

בשיאו, באמצע שנות ה-60, הגיע השבועון לתפוצה שעלתה על 25,000 עותקים, מה שהעמיד אותו כשבועון השני בתפוצתו – אחרי "דבר השבוע"; ומאחר שחלק ניכר מתפוצתו של "דבר השבוע" נכפה על העובדים על ידי הממסד ההסתדרותי של מפא"י, הרי שתפוצתו האפקטיבית של "העולם הזה" נחשבת כגדולה אף יותר. השבועון היה פופולרי בעיקר בקרב האליטות החברתיות בישראל, כולל תושבי הערים הגדולות, פוליטיקאים ופקידי ממשל (שבדקו אם הושמצו בו, ולעיתים אף הדליפו לו אינפורמציה על מנת לנגח בה את יריביהם), ואפילו בקרב צעירים תושבי קיבוצים.

עיתונאי "העולם הזה" אהרן בכר אמר ב-1968: "אין אולי עיתון בארץ שחיוב ושלילה מתרוצצים בו בצורה כל-כך קיצונית. "העולם הזה" מילא תפקיד ציבורי ראשון במעלה בשבירת קשר השתיקה סביב נושאים שהשלטון החליט כי השתיקה יפה להם, אך אותה שעה עצמה מילא תפקיד לא קטן בגיבוש הווי חברתי מסוים ובהפיכת רחוב דיזנגוף לסמל של ישראל... הוא המציא סגנון עיתונאי חדש, מקורי ותוסס, אך הפך ברבות הימים לשבועון הכתוב בחלקו בשפת נערות מספרה".

תחילת מעורבותו הפוליטית לאחר קום המדינה

בשנת 1951 התחוללה שביתת הימאים, שלוותה באירועים אלימים ובהפעלת המשטרה, פלוגות הפועל וצה"ל (באמצעות ניסיון לגייס את מנהיגי השובתים לשירות מילואים) לשם שבירת השביתה. "העולם הזה" סיקר בהרחבה את השביתה, העלה אותה לראש הנושאים שעסק בהם ותמך במאבק השובתים. אבנרי עצמו חתם, לצד יצחק שדה, חיים גורי, חיים חפר, אבא קובנר ואחרים על עצומת תמיכה בימאים השובתים תחת הכותרת "קריאת אחים לימאים", ובה התביעה להכיר בנציגות הנבחרת של הימאים ובדרישתם להתנתק ממועצת פועלי חיפה ולהקים איגוד ימאים עצמאי, אבנרי אף נעצר, לצד בומבה צור, על הדבקת כרוזים של העצומה על גבי קירות קולנוע מוגרבי בתל אביב, ונקנס בסכום סמלי של לירה ישראלית אחת.

בשנת 1953 היה אבנרי שותף להקמת הוועד למען גולי אבו גוש, יחד עם עמוס קינן, ר' בנימין, ערי ז'בוטינסקי, ראובן גרינברג ואחרים, שנועד לעזור להשיב חלק מתושבי הכפר שגורשו ממנו במהלך מלחמת העצמאות, למרות עזרתם ללוחמים הציונים.

באותה שנה הותקפו באישון לילה עורכי "העולם הזה", אבנרי ושלום כהן, על ידי ארבעה אלמונים ביציאתם ממערכת העיתון, שברו לאבנרי שתיים מאצבעות ידו הימנית, ופגעו בכהן בראשו, זאת כשנה לאחר הטלת פצצה במערכת העיתון, שיוחסה מאוחר יותר ל"מחתרת צריפין". אבנרי העריך אז שהיה קשר בין תקיפתו ובין הביקורת שמתח העיתון על טבח קיביה, ובמכתב לפנחס לבון קבע כי מאחורי התקיפה עמד הש"ב. לפי ספרם של יוסי מלמן ודן רביב, "מרגלים לא מושלמים", הרקע להתנפלות היה קשור למשפחת דיין, וזאת בשל "קשרים מסוימים שנוצרו למורת רוחם של בני המשפחה בין יעל דיין לעורך הראשי".

בהמשך אותה שנה, כתב מעל דפי שבועונו מכתב פתוח לראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, ובתוכו הפציר בו להכיר באופן רשמי וממלכתי ביוצאי האצ"ל ולח"י, בנכיהם ובנופליהם, ולהעניק ליוצאי מחתרות אלה הנצחה וזכויות שוות לאלו של יוצאי "ההגנה", בטענו כי בגבורתם ובתרומתם היו שווים לאנשי "ההגנה", וכי יהיה זה סיום הולם לסכסוך הפנימי, ויאפשר ליצור מסורת שלמה, רצופה ואחידה של לחימה עברית הכוללת את כולם.

בשנת 1954, במהלך "משפט קסטנר", פרסם "העולם הזה" כתבות ומאמרים מאת אורי אבנרי, ששיקפו את אמונתו של אבנרי כי המשפט מוכיח שהשלטון במדינת ישראל נמצא בידי עסקנים ולא בידי אלה שהיו ראויים לו באמת: אנשי "דור תש"ח", שהקיזו דמם בשדות הקרב של מלחמת העצמאות. "העולם הזה" הפך בעת המשפט לשופרו של שמואל תמיר, סניגורו של הנאשם, מלכיאל גרינוולד, וידידו של אבנרי באותם ימים, ידידות שהפכה ברבות השנים לאיבה הדדית.

בשנת 1955 ניהלו אבנרי ו"העולם הזה" מערכה נגד שלטונו הסמכותי של ראש עיריית חיפה אבא חושי, שאותו האשים העיתון בהטלת אימה ובמעשי שחיתות, בסדרת כתבות בה כונתה חיפה בשבועון בשם "חושיסטאן", זמן קצר לאחר מכן הונחו לבנות חבלה במערכת העיתון, שהתגלו לפני שאירע דבר, ופוצץ בית הדפוס בו נדפס העיתון. אבנרי קשר בין פעילותו העיתונאית וחשיפותיו של "העולם הזה" לבין ניסיונות החבלה נגדו, והאשים את הש"ב ושלטון מפא"י באחריות למעשה.

"העולם הזה" צבר פופולריות רבה בישראל וזכה לתפוצה גבוהה באותה תקופה, על אף היותו כלי ביטוי אנטי ממסדי קיצוני. השבועון היה לצנינים בעיני הממסד של מפא"י באותם הימים, וכונה בפיהם "השבועון המסוים". ראש הש"ב, איסר הראל, שחשש כי השבועון מהווה מקור להסתה חתרנית, החליט לממן בשנת 1956 מתקציב שירותי הביטחון הוצאה לאור של שבועון מתחרה, בשם "רימון", הראל קיווה ששבועון זה יגרום לנטישת קוראים של "העולם הזה" ונדידתם ל"רימון", אך "רימון" לא שרד יותר משנתיים.

תנועת הפעולה השמית

בשנת 1956, על רקע מלחמת סיני, הקים ביחד עם נתן ילין-מור, בועז עברון, עמוס קינן ואחרים את "הפעולה השמית" (שבתחילה דבק בה השם "מחתרת קפה הרלינגר", על שם בית הקפה בו נפגשו חבריה), תנועה רעיונית שדגלה בהשתלבות מדינית של מדינת ישראל עם שכנותיה הערביות ב"מרחב השמי". ב-1957 פרסם אבנרי בעיתונו תוכנית שלום, ברוח התנועה, בשם "איחוד הירדן", בה קרא להקים מדינה פלסטינית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, שתקיים קשרי פדרציה עם מדינת ישראל. ב-1958 פרסמה התנועה מניפסט בן למעלה ממאה סעיפים, המסכם את תפיסת עולמה בשם "המנשר העברי – עקרונות הפעולה השמית". התנועה האמינה כי במרחב המזרח-תיכוני קיים לאום/גזע משותף, הוא הלאום/גזע השמי, תחתיו קיימות תתי-קבוצות כמו הלאומים העברי והערבי. מבחינתם על הלאום השמי להתאחד במסגרת קונפדרטיבית. התנועה שאפה לכך שישראל תצטרף ל"מדינות הבלתי-מזדהות", ותשתף פעולה עם ג'ווהרלל נהרו ויוסיפ ברוז טיטו הבלתי-מזדהים ("הנייטרלים"), בהם ראתה את עמודי התווך של העולם הנייטרלי, במאבק כנגד האימפריאליזם המערבי והסובייטי. התנועה הכירה עקרונית בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים, והאמינה שעל ישראל לנקוט מיד ביוזמה פעילה לפתרון חלקי של בעיית הפליטים, תוך התחשבות ב"שיקולים הביטחוניים" של ישראל. התנועה קראה לבטל את כל החוקים והמנהגים המפלים כלפי המיעוט הערבי במדינה (כולל הממשל הצבאי), לבטל את "חוק השבות", ולהקים מדינה פלסטינית ברצועת עזה והגדה המערבית, שתהיה קשורה בפדרציה עם מדינת ישראל, ובכך תהווה למעשה איחוד של ארץ ישראל הדו-לאומית בגבולותיה ההיסטוריים.

עם פרוץ "אירועי ואדי סאליב", הביעו אבנרי ו"הפעולה השמית" תמיכה בדוד בן הרוש, טענו שמעצרו לא היה מוצדק, ותבעו לשחררו. הם הבהירו כי אם יישאר במעצר והדרך היחידה לשחררו תהיה באמצעות היבחרותו לכנסת, יהיו מוכנים להעמידו בראשות רשימתם בבחירות לכנסת הרביעית. "הפעולה השמית" שאפה לרוץ בבחירות לכנסת הרביעית במסגרת חזית משותפת עם תנועות נוספות, ולשם כך פנתה למספר תנועות, כגון "המשטר החדש" של שמואל תמיר וערי ז'בוטינסקי, המפלגה הלאומית הספרדית בראשות שלמה כהן-צידון, תנועת ליכוד יוצאי צפון אפריקה של דוד בן הרוש ותנועת הכוח השלישי של עו"ד מרדכי שטיין, אך כל ניסיונותיה לאיחוד עם תנועות נוספות עלו בתוהו, ולכן החליטו חבריה שלא לרוץ בבחירות.

ב-1960 הקימו חברי "הפעולה השמית" את "הועד הישראלי למען אלג'יריה חופשית" (בו היו חברים גם חברי הכנסת משה סנה ותופיק טובי, שלמה כהן-צידון ואחרים), שתמך באנשי החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה (FLN) בלחימתם בכיבוש הצרפתי של הארץ במסגרת מלחמת העצמאות של אלג'יריה, הביע התנגדות מוחלטת לקו הרשמי של ממשלת ישראל, שתמכה בצרפת והתנגדה לעצמאות אלג'יריה, וטען כי זהו אינטרס ישראלי כמו גם אינטרס יהודי-אלג'יראי לתמוך במאבק ה-FLN.

ב-1963 היו שותפים אבנרי ו"הפעולה השמית", לצד מק"י, אל-ארד וחוגים נוספים, להקמת "הועד היהודי-ערבי לביטול הממשל הצבאי", שיחד עם מפ"ם, מק"י, אחדות העבודה, המפלגה הליברלית וחירות, ניסה לשנות את המדיניות הקיימת כלפי אזרחי ישראל הערבים. "הפעולה השמית" הוציאה דו-שבועון בשם "אתגר", שעורכו היה נתן ילין-מור, ויצא בין השנים 1960 ל-1968.

בשנת 1965, בתגובה לחקיקת חוק איסור לשון הרע, ומתוך מחשבה כי האפשרות היחידה לפרסם מאמרים וכתבות בשבועון "העולם הזה" באופן חופשי, ולהמשיך בקיומו לאחר חקיקת החוק, היא להפוך את עורכיו לחברי כנסת, כך שיזכו בחסינות פרלמנטרית, הקים יחד עם עורך המשנה שלום כהן, אמנון זכרוני ואחרים, רשימה בשם "העולם הזה - כוח חדש", שרצה בבחירות לכנסת השישית עם מצע בעל שמונה עקרונות: הבטחת חופש הפרט בישראל, שחרור מכפייה דתית בישראל, שבירת השעבוד למנגנון, חיסול האפליה העדתית, שוויון זכויות לערביי ישראל, מבצע שלום ישראלי במרחב, החזרת העצמאות המדינית לישראל, ומתן חסינות לדוברי אמת. בבחירות נבחר אבנרי לכנסת לבדו.

במליאה הראשונה של הכנסת השישית היה אבנרי בין 11 חברי הכנסת שהחליטו להימנע בהצבעה על בחירתו של קדיש לוז ליושב ראש הכנסת, משום שחשב שיש למנוע מצב בו שלוש המשרות הייצוגיות החשובות במדינה – נשיא המדינה, ראש הממשלה ויו"ר הכנסת, מרוכזות בידי מפלגה אחת (במקרה הזה מפא"י), והציע למנות במקומו חבר כנסת ערבי.

נוסף על חברותו בכנסת, כיהן בכנסת השישית בוועדת הכלכלה ובוועדת השירותים הציבוריים.

כחבר הכנסת המשיך להיאבק נגד חוק איסור לשון הרע, נגד כפייה דתית ולמען תחבורה ציבורית בשבת, למען גיוס בני ישיבות, לביטול חוק השבות (בתבעו לבטל את ההענקה האוטומטית של אזרחות לכל מהגר יהודי לארץ, ואת האפליה הקיימת בגינה לדידו במדיניות ההתאזרחות בין אנשים מדתות, מוצאים ועדות שונות), למען מדיניות שלום ישראלית, נגד השחיתות ומכירת המשחקים בכדורגל בישראל (תוך תביעתו להקים משרד ספורט בישראל שידאג להשליט סדר בנושא), למען פירוק קופות החולים בישראל, הלאמתן, והנהגת ביטוח בריאות ממלכתי חינם, ולפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני.

אבנרי תמך במלחמת ששת הימים, ומיד עם סיומה הציע להגשים את חזונו מימיו בתנועת "הפעולה השמית" – להקים מדינה פלסטינית עצמאית בשטחים הכבושים של רצועת עזה והגדה המערבית, שתהיה קשורה בקשרי פדרציה עם מדינת ישראל. בהצעתו הוא ראה את הדרך היחידה שגם תשמור על אחדותה של הארץ וגם תשיג את השלום, ודרך טובה יותר מדרך "החזרת השטחים", שתהפוך את ישראל מחדש ל"מדינת גטו", כלשונו, ומדרך "סיפוח השטחים", שתהפוך את ישראל ל"מדינה דו-לאומית בה יהיה תוך דור אחד רוב ערבי". לצד זאת, הצביע בעד סיפוח מזרח ירושלים לישראל. אבנרי יצא נגד ההתנחלות בשטחים שנכבשו, שלדעתו היא "הכרזת מלחמה על העולם הערבי ועל העם הפלסטיני", והוסיף וטען כי יוזמות התנחלות של בודדים (דוגמת עליית משה לוינגר וחבריו לחברון בערב פסח 1968) הן ניסיון לקבוע עובדות בשטח ולאלץ את הממשלה להשלים עם סיפוח השטחים.

בדצמבר היה שותף, לצד אישים כנתן ילין-מור, עמוס קינן, אהרן כהן, פעילים ערבים ממזרח ירושלים, ואחרים, להקמת "התנועה למען פדרציה ישראלית-פלסטינית" ששאפה לממש את החזון בו החזיק אבנרי בדבר הקמת מדינה פלסטינית בשטחי רצועת עזה והגדה המערבית, שתהיה בקשרי פדרציה עם מדינת ישראל, את ירושלים המאוחדת ראו חברי הקבוצה כחלק אינטגרלי ממדינת ישראל, שיש להשאיר תחת ריבונותה גם במקרה של יצירת פדרציה ישראלית-פלסטינית, תוך הענקת שוויון זכויות לערביי העיר. ברוח זו, הציע אבנרי להחליף את המנון מדינת ישראל, "התקווה", ב"ירושלים של זהב".

לקראת הבחירות לכנסת השביעית בשנת 1969, שקלו אבנרי ומפלגתו להתמודד במסגרת רשימה משותפת עם מק"י בראשות שמואל מיקוניס ומשה סנה, "ברית השמאל הציוני סוציאליסטי" של יעקב ריפתין, "רשימת השלום" בראשות גדי יציב ונתן ילין-מור, אנשי "שי"ח" כגון רן כהן ויוסי אמיתי, ופרופסורים, אנשי רוח ואחרים כגון יהושע בר-הלל ועמוס קינן. בסופו של דבר הוחלט נגד ריצה משותפת, כיוון שאבנרי וחבריו הסתייגו מחבירה משותפת עם מפלגות שמאל ומפלגות קומוניסטיות, חבירה שלדעתם הייתה פוגעת בזהותה העצמית של המפלגה כמפלגה ש"אינה ימין ואינה שמאל", קושרת אותה באופן מובהק לחוגים קומוניסטים, ומבריחה בוחרים פוטנציאליים. בבחירות נבחר אבנרי שוב, כשהפעם זכתה רשימתו בשני מנדטים; במנדט השני זכה עורך המשנה שלום כהן.

נוסף על חברותו בכנסת, כיהן אבנרי בכנסת השביעית בוועדת הכלכלה ובוועדת הפנים. באותה קדנציה קרע חברו לסיעה, שלום כהן, את תעודת הזהות שלו במחאה על החלטת הממשלה להמשיך בציון סעיף הלאום בתעודת הזהות. בדיון שלאחר המעשה, בו הוצאה הודעת גינוי חריפה על מעשהו של חברו לסיעה, היה אבנרי לחבר הכנסת הראשון בתולדותיה של הכנסת שהוצא בכוח מן המליאה על ידי הסדרנים, זאת לאחר קריאות ביניים חוזרות ונשנות שלו שהפריעו להודעת הגינוי, וסירובו לצאת מן האולם לאחר שנדרש לעשות כן. בהיותו חבר הכנסת השביעית, הודה בריאיון עמו לשבועון הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב כי התנסה בסוגים שונים של סמים, "מחשיש ועד LSD".

אבנרי המשיך לתבוע מהממשלה לחתור לשלום, במיוחד עם המצרים ועם הפלסטינים, תוך שלילת אש"ף ופת"ח. באפריל 1970 ביקר אבנרי בחריפות את ראש הממשלה גולדה מאיר, על שסירבה לבקשתו של יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית לשעבר, נחום גולדמן, לאפשר לו להיענות להזמנתו של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר להיפגש עמו בקהיר בניסיון להניע יוזמת שלום עם ישראל. אבנרי טען כי הממשלה והנצים בישראל עשו הכל כדי לפוצץ את פגישת גולדמן-נאצר, ולרצוח את היוזמה הזו, מאחר שהממשלה הכירה ברצינותה. עוד הטיח בכנסת כי חברי הממשלה רוצים רק בסיפוח ולא בשלום, וכי חשוב להם יותר השלום בין חברי הקואליציה מנחם בגין וגולדה מאיר, מאשר בין ישראל ומצרים. חודשיים לאחר מכן קרא לממשלה לאמץ את תוכנית רוג'רס השנייה לשלום בין ישראל ומצרים. כשבוע מכניסתה לתוקף של שביתת הנשק בין ישראל למצרים, בתום מלחמת ההתשה, כחלק מתוכנית רוג'רס, תבע מהממשלה שלא לנסות להיתלות בהזזת טילי נ"מ מצד המצרים כדי להכשיל את השיחות לשלום, שממילא לא רצתה ישראל להיכנס אליהן. לאחר שסאדאת העביר לשליח האו"ם, גונאר יארינג, ב-1971, מסמך בו פירט את תנאי השלום המצריים, קרא אבנרי לממשלה להיכנס למשא ומתן עם מצרים.

אבנרי המשיך להיאבק בכנסת למען הפרדת הדת מהמדינה ולמען הכרה ביהדות הרפורמית כעדה דתית בעלת זכויות מלאות, שגיוריה מוכרים באופן מלא בישראל, כמו גם למען הנהגת נישואין וגירושין אזרחיים בישראל וגיוס בני ישיבות ובנות דתיות לצה"ל. בנוסף ניסה לקדם הצעת חוק לביטול העונש על יחסים הומוסקסואליים מרצון בין בגירים (שעמד על עשר שנות מאסר) והאיסור על הפלות, הצעתו לביטול העונש על יחסים הומוסקסואליים מרצון בין בגירים נדחתה במליאה ברוב של 35 מול 15. כמו כן, ניסה להיאבק למען איכות הסביבה, בתבעו להקים משרד להגנה על הסביבה, שיוכל לעכב תהליכים ומעשים המביאים לידי פגיעה בסביבה, תוך דאגה לטוהר הים והאוויר, והגנה על בריאות הציבור. בנוסף היה שותף להפגנות, לתהלוכות השיבה ולתביעה להשיב את עקורי איקרית ובירעם לכפריהם.

במהלך חברותם בכנסת, התערערו יחסי החברות הוותיקים בין אבנרי לשלום כהן, בעיקר סביב שני נושאים – כהן האשים את אבנרי בניהול דיקטטורי וברצונו לרכז בידיו את כל הסמכויות בתנועה, בסיעה ובשבועון, ולהיות הפוסק האחרון בכל שאלה ושאלה, ואבנרי האשים את כהן בסירוב לקיים את הסכם הרוטציה אליו התחייב לפני הבחירות, ולפנות את מקומו בכנסת לטובת עוזרו הפרלמנטרי, מזכיר הסיעה והמועמד מס' 3 ברשימת "העולם הזה", עו"ד אמנון זכרוני. בתום מאבק במרכז התנועה, בו זכה אבנרי לתמיכה, ביטול מדורו של כהן בשבועון, סולחה קצרת מועד, והמשך המאבק ביניהם, החליט כהן לעזוב לבסוף את המפלגה ב-4 בינואר 1972 ולהקים סיעת יחיד. כמו גם להוציא באותה שנה ספר נגד אבנרי, מתוך מטרה "לחשוף את פרצופו האמיתי".

מר"י והפעילות החוץ-פרלמנטרית

ב-3 ביולי 1973, במהלך כהונתה בכנסת השביעית, שינתה סיעתו של אבנרי את שמה למר"י (ראשי תיבות של מחנה רדיקלי ישראלי). לקראת הבחירות להסתדרות ב-1973 התאחדה מר"י עם "חזית השמאל", שהורכבה מאק"י של אסתר וילנסקה ופלג מחברי שי"ח תל אביב, מתוך כוונה לרוץ יחדיו גם בבחירות לכנסת השמינית, אולם הרשימה לא זכתה להישגים בבחירות להסתדרות, ולכן החליטו הצדדים לא להמשיך את ההתקשרות הזו גם בריצה לכנסת. מר"י רצה לבדה בבחירות לכנסת השמינית, אך לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה, ואבנרי נותר מחוץ לכנסת.

מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, עדיין כחבר הכנסת השביעית, תבע אבנרי הקמת ועדת חקירה, שתחקור את המחדלים הביטחוניים והפוליטיים במלחמה, כמו כן תבע את פיטוריו של שר הביטחון משה דיין.

לאחר אי היבחרותו לכנסת, אייש אבנרי את מקומו כחבר בוועד הפועל של ההסתדרות מטעם סיעת מר"י, לצד חברו לסיעה יעקב ריפתין. הוא תבע לשנות את אופייה של ההסתדרות, ממוסד של עסקנים מקצועיים שמכהנים שנים רבות וללא הגבלה בהנהגתה, למוסד של נציגים ישירים של העובדים עצמם ממקומות העבודה, הוא תבע להפוך את ההסתדרות מגוף פסיבי, המשרת את רצונותיה של הממשלה, לגוף אקטיבי שיתעמת עם הממשלה ויישא את "החזון והמאבק לחברה חדשה", ינסח מדיניות שלום ומדיניות חברתית, ויילחם בממשלה כדי שזו תהפוך למדיניות הממשלה.

ב-1974 היה אבנרי שותף, לצד עמוס קינן, יוסי אמיתי, מתי פלד, יעקב ארנון, מאיר פעיל, דוד שחם, אליהו אלישר ואחרים להקמת "המועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני", ששמה לה למטרה "להשפיע על ממשלת רבין" לנקוט יוזמות מדיניות מול הפלסטינים, על בסיס הכרה הדדית של ישראל באש"ף ובישות הפלסטינית, ושל אש"ף והפלסטינים בישראל, הקמת מדינה פלסטינית, לצד מדינת ישראל, ברצועת עזה ובגדה המערבית, עם שינויי גבולות שיוסכמו על שני הצדדים, הפיכת ירושלים המאוחדת לבירה משותפת של שתי המדינות, כשהמקומות הקדושים ינוהלו באורח אוטונומי, ופתרון בעיית הפליטים הפלסטינים בהשבתם למדינת פלסטין, וקליטת מספר מוסכם על הצדדים בישראל. באותה עת קיימו אבנרי וחלק מאנשי המועצה מגעים עם סעיד חמאמי ועיסאם סרטאווי, תוך יידוע ראש הממשלה יצחק רבין.

ב-1976 הגיש יחד עם עוד שמונה מחבריו למועצה תביעת דיבה נגד "ועד העדה הספרדית בירושלים" על שפרסם גילוי דעת נגדם בו נאמר שחברי המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני הם אנטי-ציונים. בעדותו אמר אבנרי כי הוא רואה את המועצה כזרם העיקרי בציונות, וכממשיכת דרכם של הרצל, ארלוזורוב ובן-גוריון. אבנרי וחבריו זכו במשפט, וקיבלו פיצויים.

ב-19 במרץ 1974 הותקף ונפצע אבנרי על ידי אדם כבן 21 בעל הפרעה נפשית, שתקף אותו באגרופים כשבוע קודם לכן ברחוב, אך לא פצע אותו. לאחר שנתפס בניסיונו השני, לא הועמד לדין והועבר לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. ב-18 בדצמבר 1975 ערך בו שוב אותו אדם, אליהו גלילי, ניסיון התנקשות, כשדקר אותו באמצעות סכין בבטנו, בפניו, ברגלו ובחזהו. גלילי נתפס לאחר ניסיון ההתנקשות, ונשלח שוב לאשפוז כפוי בבית חולים פסיכיאטרי. אבנרי, שנפצע באורח בינוני, טען כי המשטרה ובית המשפט הסתירו את מניעיו ושולחיו האמיתיים של המתנקש שהגיע לדלת ביתו זאת אף על פי שהמתנקש טען בפניו שהוא עושה זאת מאחר שלדעתו אבנרי השתיל מכשיר האזנה בראשו. האדריכל נחום זולוטוב, ששהה באותה העת במשרדו שבבניין בו התגורר אבנרי ברחוב בן-יהודה, היה האדם שתפס את המתנקש. המבקר הראשון בבית החולים לאחר ניסיון ההתנקשות היה רחבעם זאבי ששכנע את אבנרי לשאת נשק שאותו נשא במשך כ-15 שנה.

אבנרי תקף באופן חריף את ניסיון ההתנחלות בסבסטיה, טען כי ניסיון זה מהווה התגרות גלויה בממשלה ובדמוקרטיה בישראל, ותבע מראש הממשלה שלא להסתפק בפינוי המתנחלים מהאזור, אלא גם למצות עמם את הדין הפלילי ולבלום ניסיונות עתידיים מסוג זה.

על אף נטייתו האנטי-ממסדית, כאשר נודע לאבנרי על פרשת חשבון הדולרים של יצחק רבין, הוא החליט שלא לפרסמה מחשש לפגיעה בשלטון השמאל בישראל ולעליית הליכוד. הוא פנה לרבין להזהירו שיסגור את החשבון. בסופו של דבר פורסמה הפרשה בעיתון "הארץ".

לקראת הבחירות לכנסת התשיעית ב-1977, היו אבנרי וסיעתו שותפים, לצד הסוציאליסטים העצמאיים בראשות לובה אליאב, מוקד בראשות מאיר פעיל, פלג מהפנתרים השחורים בראשות סעדיה מרציאנו, ברית השמאל בראשות יעקב ריפתין, אנשי "המועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני", ויחידים נוספים, להקמת מחנה של"י. אבנרי הוצב במקום השלישי ברשימת המפלגה לכנסת, וכיהן בכנסת התשיעית החל משנת 1979, אז החליף את לובה אליאב לפי הסכם רוטציה. נוסף על חברותו בכנסת, היה חבר גם בוועדת החינוך.

במהלך חברותו בכנסת התשיעית הצביע בעד הסכם השלום בין ישראל למצרים, ואמר כי תהליך זה, שכלל בתוכו הבטחה מצד ישראל לאוטונומיה לפלסטינים, יוביל להקמת מדינה פלסטינית שתחיה בשלום עם ישראל. הוא קרא לאש"ף להשתתף בהפיכת האוטונומיה לשלב בהקמת המדינה הפלסטינית, תוך כדי שאמר כי הוא מבין את הזעם של העם הפלסטיני על אי-שיתופו במשא ומתן ועל החרמת הנהגתו המוכרת.

הוא גינה בחריפות את המתקת עונשו של סגן דניאל פינטו, מי שעינה ורצח בחניקה ארבעה כפריים לבנוניים והשליך את גופותיהם לבאר מים במהלך "מבצע ליטני" הורשע ונגזרו עליו 8 שנות מאסר, ועונשו קוצר על ידי הרמטכ"ל רפאל איתן משמונה שנים לשנתיים בלבד. אבנרי וסיעתו טענו כי מעשה זה גורם לערעור קיומו של עיקרון "טוהר הנשק" בצה"ל ובקרב כוחות הביטחון האחרים, וכי במעשה זה יצר הרמטכ"ל סטנדרטים חדשים של מסמוס העונש המרתיע על פשעי מלחמה הכרוכים ברצח. בנוסף הגישו הצעת אי-אמון בממשלה על מעשה זה, כיוון שאף אחד מהממונים עליו בדרג האזרחי, חברי הממשלה, לא הגיב על המעשה. כמו כן, תבע אבנרי את פיטורי הרמטכ"ל, הן בשל המעשה עצמו, הן בשל הגרסה השקרית שנתן בריאיון לעיתונות בנוגע למעשיו האמיתיים של החייל, והן בשל כך שהפעיל את הצנזורה הצבאית כדי למנוע את פרסום מעשיו האמיתיים של החייל לציבור.

אבנרי התנגד ל"חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל" שנחקק בכנסת התשיעית, בקריאה הראשונה תבע להסיר את הצעת החוק מעל לסדר היום, בהדגישו כי הוא בעד ירושלים כבירת ישראל, אבל לא בכל חלקיה, כיוון ש"הסטטוס קוו המדיני הנוכחי מוליך למלחמת נצח עם העולם בכלל, והעולם המוסלמי בפרט", ובקריאה הסופית תבע להגביל את הבירה לירושלים המערבית, תוך קביעת ניהול אוטונומי של המקומות הקדושים לשלוש הדתות במזרחה.

לקראת הבחירות לכנסת העשירית ב-1981 הוצב במקום ה-97 הסמלי ברשימת "מחנה של"י" לכנסת. המפלגה לא עברה את אחוז החסימה.

במהלך עשר שנות חברותו בכנסת היה לאחד מחברי הכנסת הפעלתנים ביותר אי פעם במשכן, כמעט ולא החמיץ ישיבות מליאה, נאם כאלף נאומים והגיש מאות הצעות חוק.

אבנרי התנגד למבצע שלום הגליל מראשיתו, וכבר בימים הראשונים של המלחמה היה שותף להקמת "הוועד נגד המלחמה בלבנון", שקרא לנסיגת צה"ל מכל שטחי לבנון לאלתר וללא כל תנאי, לשלום ישראלי-פלסטיני שבמרכזו הקמת מדינה פלסטינית בצד ישראל, ובמשא ומתן בין ישראל לאש"ף על בסיס הכרה הדדית.

הפגישה עם ערפאת

ב-3 ביולי 1982, כחודש בתוך מבצע שלום הגליל, עורר אבנרי סערה כאשר נפגש עם יאסר ערפאת בחלקה המערבי של ביירות הנצורה (יחד עם ענת סרגוסטי, צלמת עיתונות צעירה ב"העולם הזה" באותם ימים, ושרית ישי, אז כתבת השבועון). הייתה זו הפעם השנייה בלבד בה נפגש המנהיג הפלסטיני עם ישראלים (זאת לאחר שכשנתיים קודם לכן נפגש עם חברי הכנסת תופיק טובי וצ'ארלי ביטון), והפעם הראשונה בה נתן ריאיון לכלי תקשורת ישראלי, שפורסם ב"העולם הזה". בריאיון דיבר ערפאת על הצורך בסיום הכיבוש הישראלי בשטחים, להכרה הדדית, של ישראל באש"ף כארגונו היציג של העם הפלסטיני, ושל אש"ף בישראל, ולהקמת מדינה פלסטינית בשטחים. עצם הפגישה עוררה נגד אבנרי גל של גינויים מסיעות וחברי כנסת שונים, ודרישה לנקיטת אמצעים משפטיים נגדו, בין השאר מצד השר יצחק מודעי, סגן שר האוצר חיים קופמן, מפלגת העבודה וחברת הכנסת גאולה כהן.

בתום חקירה הודיע היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, שאין עילה משפטית להעמידו לדין. בעקבות כך, ובעקבות פגישה נוספת שערך אבנרי, לצד חבריו למועצה יעקב ארנון ומתי פלד, עם ערפאת ואנשי אש"ף נוספים בתוניס, החלו אישים מהמערכת הפוליטית להעלות את הרעיון לחקיקת חוק שיאסור מפגשים מסוג זה עם אנשי אש"ף, גם אם אין בהם כוונה לפגוע בביטחון המדינה, מה שהוביל, כארבע שנים מאוחר יותר, לתיקון לפקודת מניעת טרור שהוסיף את סעיף 4(ח), שאסר לקיים, בישראל או מחוצה לה, מפגש עם נציג של ארגון טרור, במה שנודע בשם "חוק המפגשים". מאז נפגש אבנרי עם ערפאת עוד פעמים רבות. לטענת מתנגדיו של אבנרי, מאז הוא הפך ל"חסיד של ערפאת", ויש שטענו שאף באופן עיוור. אבנרי עצמו ושותפיו לפעילות הפוליטית הכחישו בתוקף טענות אלה. אבנרי אמר כי אינו "חסיד" של ערפאת, אלא פטריוט ישראלי המכיר בכך שכדי להבטיח את עתידה על מדינת ישראל לדבר עם בני העם הפלסטיני באמצעות המנהיגות שהפלסטינים רואים בה את מנהיגותם.

הרשימה המתקדמת לשלום

ב-1983 האשים מתי פלד את חברו להנהלת מחנה של"י, רן כהן, שהשתתף במבצע שלום הגליל כסגן מפקד אגד בעוצבת האש, פיקד על שמונה גדודי ארטילריה שכיתרו את ביירות, ושהיה ממותחי הביקורת המרכזיים במפלגה עליו, על אבנרי ועל ארנון על פגישתם עם ערפאת ועוזריו, בביצוע "פשעים נגד האנושות בביירות", בריאיון שהעניק פלד למוסף השבועי של "על המשמר", "חותם". בריאיון אמר כי הגיע למסקנה ש"אין מקום לשבת בתנועה אחת עם מפקד בכיר שביצע פשעים נגד האנושות", וכי "רן כהן פיקד על הארטילריה שהרסה בתי פלסטינים בלבנון - מטרות אזרחיות". צעד זה היווה למעשה את אקורד הסיום של מחנה של"י, המפולג ממילא בתוכו בין אגף "מתון" שהורכב רובו ככולו מאנשי "מפלגת מוקד" לשעבר, ואגף "רדיקלי" יותר שהורכב מאבנרי, פלד, ארנון, יוסי אמיתי, חיים ברעם ואחרים.

עם הפילוג השתתף האגף הרדיקלי הפורש ממחנה של"י, לצד פעיל "הוועד לסולידריות עם אוניברסיטת ביר זית" יהודה נאמן, פעיל "יש גבול" אורי רם, פעיל "שלום עכשיו" אנדרה יפה, ואחרים, בהקמת קבוצת "אלטרנטיבה".

בשנת 1984 השתתף אבנרי, יחד עם שותפיו הפוליטיים ל"אלטרנטיבה", "התנועה המתקדמת" מנצרת (שחבריה פרשו מ"החזית הדמוקרטית", שהביאה לבחירתו של תאופיק זיאד לראשות העיר, ב-1981, וגרפו הצלחה בריצה עצמאית בבחירות לרשות המקומית בנצרת ב-1983), ועוד כמה חוגים שונים (בהם "אל אנצאר" מאום אל-פחם, שפרשה מבני הכפר, ומצפן, שחברה חיים הנגבי היה למזכיר המפלגה) ויחידים נוספים, בהקמת הרשימה המתקדמת לשלום – מפלגה משותפת ליהודים וערבים שמצעהּ קרא לשוויון מוחלט בין אזרחי ישראל ולסיום הכיבוש. אבנרי לא ביקש להיבחר לכנסת מטעם מפלגה זו, אלא תמך בבחירתם של עו"ד מוחמד מיעארי ומתי פלד לייצג אותה בכנסת, והיה חבר פעיל בהנהלת הרשימה המתקדמת בכל תקופת קיומה. הוא הוצב במקום ה-120 הסמלי ברשימתה לכנסת.

ב-1986 הוציא לאור את ספרו "My Friend, the Enemy", שנכתב להזמנת הוצאה לאור אנגלית, המתאר את פגישותיו עם נציגי אש"ף לאורך השנים. הספר יצא במהדורתו העברית כשלוש שנים מאוחר יותר, ב-1989, בשם "אויבי, אחי" בתרגומו של עמנואל לוטם ובהוצאת ביתן.

אבנרי התנגד נחרצות לגירוש פעילי החמאס ללבנון בידי ממשלת ישראל העשרים וחמש בראשות יצחק רבין בדצמבר 1992. בכנס של "שלום עכשיו" בו השתתף תבע להקים אוהל מחאה מול משרד ראש הממשלה כנגד הצעד הזה. משלא נענו אנשי "שלום עכשיו" לקריאתו, הקים יחד עם פעילים יהודים וערבים את "הועד היהודי-ערבי נגד הגירוש", ובמסגרת פעילותו שהו אבנרי, אשתו רחל, ופעילים אחרים במשך 45 יום באוהל מחאה מול משרדו של ראש הממשלה בירושלים.

לאחר שהוסכם בין יצחק רבין לבין נשיא א