אוסקר שינדלר

אוסקר שינדלר (28 באפריל 1908 – 9 באוקטובר 1974) היה תעשיין גרמני־סודטי וחבר המפלגה הנאצית, שבמהלך מלחמת העולם השנייה ניצל את קשריו, את כספו ואת מפעליו כדי להציל כ־1,200 יהודים מגירוש וממוות. סיפורו חשוב לא רק בשל מספר הניצולים, אלא גם משום שההצלה התרחשה בתוך המנגנון הנאצי עצמו: שינדלר הפך מפעלים שנועדו לשרת את כלכלת הכיבוש למרחב מוגן יחסית, והגן על עובדיו באמצעות מסמכים, שוחד, קשרים אישיים ותמרונים מול רשויות האס־אס.

דמותו אינה פשוטה. לפני המלחמה עבד עבור המודיעין הצבאי הגרמני, הצטרף למפלגה הנאצית ופעל כאיש עסקים אופורטוניסטי. דווקא על רקע זה בולט השינוי שחל בו: ככל שנחשף להשמדת יהודי קרקוב ולמציאות במחנות, הקדיש את רכושו, את מעמדו ואת חירותו להצלת בני אדם. בשנת 1993 הכיר יד ושם בו ובאשתו אמילי כחסידי אומות העולם.

ראשית חייו והקשרים שהביאו אותו לקרקוב

שינדלר נולד בצוויטאו שבמוראביה, אז בתחומי האימפריה האוסטרו־הונגרית וכיום סוויטאבי בצ'כיה, למשפחה קתולית דוברת גרמנית. אביו ניהל מפעל למכונות חקלאיות, ושינדלר רכש הכשרה מקצועית ועבד בעסק המשפחתי. בילדותו היה מיודד עם משפחתו היהודית של ד״ר פליקס קנטור; הקשר הזה היה חלק מן העולם החברתי המשותף שבו גדל, לפני שהלאומנות והרדיפה הנאצית פירקו אותו.

בשנות השלושים עבר בין עבודות ועסקים ונקלע לקשיים כלכליים. הוא הצטרף למפלגת הגרמנים הסודטים הפרו־נאצית, וב־1936 החל לעבוד עבור האבווהר, המודיעין הצבאי הגרמני. הוא אסף מידע על מסילות רכבת, מתקנים צבאיים ותנועות כוחות בצ'כוסלובקיה ובפולין. ב־1938 נעצר בידי השלטונות הצ'כוסלובקיים בחשד לריגול, אך שוחרר בעקבות הסכם מינכן. בשנת 1939 הצטרף למפלגה הנאצית, בין היתר כדי להבטיח לעצמו חוזים עסקיים.

מפעל האמייל בקרקוב

עם כיבוש פולין עבר שינדלר לקרקוב ובסוף 1939 השתלט על מפעל לייצור כלי אמייל בזבלוצ'ה. המפעל, שנודע בשם Die Deutsche Emailwarenfabrik או בקיצור DEF, הוקם על בסיס עסק שהיה בבעלות יהודית. אברהם בנקיאר, שהיה שותף ובעל ידע חשבונאי, נשאר בתפקיד מרכזי והפך לאחד האנשים שסייעו לשינדלר לנהל את המפעל.

בתחילה פעל שינדלר כאיש עסקים: הוא ייצר כלי מטבח וציוד עבור הוורמאכט, השתמש בשאריות מתכת לייצור מוצרים שנמכרו בשוק השחור, והרחיב במהירות את העסק. בתוך חודשים העסיק מאות עובדים. בשיא פעילותו העסיק המפעל כ־1,750 בני אדם, ובהם כ־1,000 יהודים. שינדלר הוסיף למפעל מרפאה, מטבח, חדר אוכל, משרדים וצרכנייה. תנאים אלה לא ביטלו את אופיו של המפעל כחלק ממערכת הכפייה הנאצית, אך הם העניקו לעובדים מזון, טיפול רפואי ומידה של הגנה שלא הייתה זמינה ליהודים רבים אחרים.

לאחר הקמת גטו קרקוב נאלצו עובדיו היהודים לצעוד מדי יום מן הגטו אל המפעל ובחזרה. שינדלר השתמש בקשריו עם אנשי הצבא, עם רשויות החימוש ועם פקידים נאצים כדי לקבל עבורם אישורי עבודה. ביוני 1942 הצליח למנוע את גירושו של בנקיאר למחנה ההשמדה בלז'ץ. בהדרגה עבר מרכז הכובד של פעילותו מן הרווח העסקי אל ההגנה על עובדיו.

מפלאשוב לברינליץ: הפיכת המפעל למבצע הצלה

במרץ 1943 חוסל גטו קרקוב, ורבים מתושביו נרצחו או נשלחו למחנות. היהודים שנחשבו כשירים לעבודה רוכזו במחנה פלאשוב, בפיקודו של אמון גת. שינדלר ניצל את יחסיו עם גת ואת מעמדו העסקי כדי להקים עבור עובדיו תת־מחנה בסמוך למפעל. הוא טען כי עובדיו חיוניים לייצור, דרש להשאיר במקום נשים, ילדים ואנשים שהוגדרו בטעות כבלתי כשירים, והדף שוב ושוב ניסיונות להפריד בין משפחות או לגרש עובדים.

בשנת 1943 הוכר המפעל כמפעל חימוש. ההכרה אפשרה לשינדלר להביא אליו עובדים יהודים נוספים ולתבוע עבורם הגנה. הוא שיחד פקידים, סיפק מתנות יקרות שנרכשו בשוק השחור, והשתמש במוניטין שלו כספק עבור הצבא כדי לעכב גירושים והתערבויות של האס־אס. במקביל, לפי עדויות שנמסרו לאחר המלחמה, מסר מידע על ההשמדה לנציגי ועדת העזרה וההצלה בבודפשט. באוקטובר 1943 נסע לבודפשט והעיד בפני ישראל קסטנר ושמואל שפרינגרמן על רצח יהודים באושוויץ.

לקראת סוף 1944, כאשר הנאצים החלו לחסל את פלאשוב ולשלוח את אסיריו מערבה, הצליח שינדלר לקבל אישור להעביר את מפעלו ואת עובדיו לברינליץ שבמוראביה. הרשימה הסופית כללה 1,200 יהודים: 801 גברים ו־297 נשים, וכן עובדים נוספים שהצטרפו למהלך. הגברים נשלחו תחילה לגרוס־רוזן, והנשים נשלחו לאושוויץ. באמצעות שליחים, תשלומים וקשרים הצליח שינדלר להוציא את הנשים מאושוויץ ולהביאן לברינליץ.

גם בינואר 1945, כאשר הגיעה לברינליץ רכבת ובה יותר ממאה יהודים מורעבים וחולים ממחנה גולשוב, לא הסכים שינדלר לדחות אותם. הוא שיחד את מנהל תחנת הרכבת, קלט אותם במפעל, ואמילי שינדלר טיפלה בניצולים במרפאה מאולתרת. בברינליץ קיבלו העובדים מזון ובגדים, והאס־אס לא הורשה להיכנס ללא אישור. שינדלר הוציא את הונו על שוחד, רכישת מזון ואספקה, ואף רכש בשוק השחור מוצרים שנדרשו כדי להחזיק את העובדים בחיים. המפעל כמעט שלא ייצר תחמושת שימושית, אך עצם הגדרתו כמפעל חיוני אפשרה לו לשמש מקלט עד תום המלחמה.

אחרי המלחמה: קשר מתמשך עם הניצולים

עם התקרבות הצבא האדום נמלטו אוסקר ואמילי שינדלר מערבה. העובדים שהציל הכינו עבורו מכתב שהעיד על מעשיו וסייעו לו להימנע ממעצר כחשוד בפשעי מלחמה. לאחר המלחמה חי תקופה בבוואריה ונתמך בידי ארגוני סיוע יהודיים. בשנת 1949 עבר לארגנטינה עם קבוצה של יהודים שהציל, אך חוות הנוטריות שהקים פשטה את הרגל. הוא חזר לגרמניה ב־1957 וניסה להקים עסקים נוספים, ללא הצלחה.

הניצולים, שנודעו לימים בשם “יהודי שינדלר”, לא שכחו אותו. כאשר שמעו על מצבו הכלכלי הקשה הזמינו אותו לישראל וסייעו לו לאורך שנים. שינדלר הגיע לישראל לראשונה ב־1962, התקבל בידי מאות ניצולים, וחלק את זמנו בין ירושלים לפרנקפורט. הוא ביקש להיקבר בירושלים, ובמותו נקבר בבית הקברות הקתולי בהר ציון. קברו הפך למקום שבו ניצולים, בני משפחותיהם ומבקרים מכל העולם מניחים אבנים לזכרו.

הכרה, הנצחה והשפעה על זיכרון השואה

ב־1962 ניטע עץ לכבודו בשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם. לאחר דיונים חוזרים הכירו יד ושם באוסקר ובאמילי שינדלר כחסידי אומות העולם ב־1993. ההכרה ביטאה את המשקל שניתן למעשיו להצלת יהודים, גם לנוכח עברו כחבר המפלגה הנאצית וכאיש מודיעין גרמני.

סיפור ההצלה קיבל תפוצה עולמית בזכות ספרו של תומאס קנילי, רשימת שינדלר, שראה אור ב־1982, ובזכות סרטו של סטיבן ספילברג משנת 1993. הסרט, שזכה בשבעה פרסי אוסקר, הפגיש מיליוני צופים עם שמותיהם, פחדיהם והישרדותם של יהודי שינדלר. לצד היצירה הקולנועית נותרו גם מקורות חומריים: המפעל בקרקוב הפך למוזיאון, אתר המפעל בברינליץ נשמר כאתר זיכרון, ומסמכים, רשימות ותצלומים הקשורים לשינדלר ולניצולים משמשים מוסדות שואה ומחקר.

המסר המרכזי של חייו אינו שדמותו הייתה נטולת סתירות, אלא שבמציאות של רצח ממוסד בחר אדם בעל כוח מוגבל להשתמש במעמדו כדי להגן על אחרים. הוא לא ביטל את מכונת ההשמדה ולא יכול היה להציל את כולם, אך הציל כ־1,200 בני אדם מסוימים, בשמותיהם ובחייהם. בכך הפכו החלטות עסקיות, קשרים אישיים וסיכון עצמי למעשים שהשפיעו על דורות של משפחות יהודיות.

מדוע אוסקר שינדלר ראוי לציון כערך חשוב במורשת

אוסקר שינדלר ראוי להיכלל בארכיון משום שמעשיו נגעו ישירות בתולדותיהם של כ־1,200 יהודים ובמשפחות שהקימו לאחר המלחמה. הוא הפך את מפעליו למקומות שבהם עובדים יהודים קיבלו הגנה, מזון וטיפול, השקיע את הונו בהצלתם, והמשיך לשמור על קשר עם ניצוליו גם לאחר שאיבד את עסקיו. מורשתו קשורה אפוא לא רק לסיפור אישי, אלא להמשכיותם של חיים יהודיים שנגדעו אצל רבים אחרים.

הסיפור מתעד גם את כוחם של הניצולים עצמם: הם העידו לטובתו, הזמינו אותו לישראל, תמכו בו ושמרו את זכרו. בזכות עדויותיהם הפך המפעל, הרשימה והקבר בירושלים לחלק מן המרחב הישראלי והיהודי של זיכרון השואה. עבור מורשת (Moreshet) ועבור Moreshet.com, זהו ערך חשוב משום שהוא מחבר בין הצלת חיים, עדות היסטורית, זיכרון יהודי והשפעה תרבותית עולמית. חייו מזכירים כי גם בתקופה שבה מוסדות שלטון הפכו את הרצח למדיניות, מעשים ממשיים של הגנה יכלו לשנות את גורלן של משפחות שלמות.