שלמה ניצן

שלמה ניצן, שנולד בשם שלמה מינץ, הוא שחקן, זמר, בדרן, סאטיריקן ושדרן רדיו ישראלי, שפעל במשך עשרות שנים בתיאטרון, בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות. הקריירה שלו יוצאת דופן לא רק בשל רוחבה אלא גם בשל החיבור העקבי שיצר בין תרבות ישראלית מודרנית לבין עולם יהודי מסורתי שאותו הכיר מבית: סיפורים חסידיים, ניגונים, ספרות עברית, הומור יהודי וזיכרון תרבותי.

ניצן היה מיוזמי המופע איש חסיד היה, מן ההפקות החשובות בתולדות התיאטרון והמוזיקה הישראליים; הופיע בתוכניות ילדים שהיו חלק מילדותם של דורות של ישראלים; כתב במשך שנים במדור הסאטירי דבר אחר וזכה עם עמיתיו בפרס סוקולוב; הגיש פינות סאטיריות בתוכניות הבידור המרכזיות של הערוץ הראשון; ושידר במשך שנים בקול ישראל תוכניות על הזמר העברי, סיפורים יהודיים ואירועי השבוע. בתוך כל אלה שמר על קול מזוהה מאוד: חכם, אירוני, אוהב עברית, מחובר למסורת ובעל יכולת לספר סיפור כך שיהיה בו בעת ובעונה אחת מצחיק, אנושי ותרבותי.

ילדות חרדית בחיפה ועולם של מסורת

שלמה ניצן נולד בחיפה ב־22 בדצמבר 1941 בשם שלמה מינץ, יחד עם אחותו התאומה דבורה, לפנחס ולשרה מינץ. הוא גדל במשפחה חרדית; אביו ניהל חנות לכלי בית, ודודו היה בנימין מינץ, ממנהיגי פועלי אגודת ישראל ולימים שר הדואר בממשלת ישראל.

ילדותו וחינוכו הפגישו אותו מקרוב עם שפה דתית, בתי מדרש, תפילה, ניגון חסידי וסיפורי צדיקים. הוא למד בישיבת היישוב החדש בתל אביב אצל הרב יהודה קולודצקי, המשיך בישיבת הדרום ברחובות, ולאחר מכן למד כשנה וחצי בישיבת מרכז הרב בירושלים לפני גיוסו לצה״ל.

הרקע הזה נעשה בהמשך אחד הנכסים הייחודיים של יצירתו. כאשר התרבות הישראלית החילונית של שנות השישים ביקשה לגלות מחדש את העולם היהודי שממנו התרחקה בחלקה, ניצן לא נדרש ללמוד אותו מבחוץ. הוא נשא איתו זיכרונות, מנגינות, סיפורים, בדיחות וצורות דיבור מן הבית ומהישיבה. היכולת הזאת לחבר בין מסורת חיה לבין במה מודרנית תעמוד במרכז אחת התרומות החשובות ביותר שלו.

מן הישיבה אל הבמה

לאחר שירותו הצבאי פנה ניצן למשחק. הוא נמנה עם תלמידיו האחרונים של השחקן והבמאי צבי פרידלנד, מן המורים והבמאים החשובים בדור המייסדים של התיאטרון העברי. באמצע שנות השישים החל להופיע בהפקות שונות, ובהן ירח התאומים במועדון התיאטרון, חמש חמש מאת אהרן מגד בתיאטרון הוורוד והדיבוק מנווה שאנן בתיאטרון זווית.

המעבר מן הישיבה אל עולם התיאטרון לא היה אצלו מחיקה של העבר. להפך: כבר בראשית הקריירה החל לחפש דרך שבה החומרים שגדל עליהם יוכלו לחיות מחדש על במה ישראלית. החיבור הזה הבשיל בשנת 1968 למפעל שהשפיע הרבה מעבר לקריירה האישית שלו.

איש חסיד היה: גשר בין בית המדרש לבמה הישראלית

בשנת 1968 יזם ניצן את הרעיון למופע איש חסיד היה בתיאטרון בימות. דן אלמגור ערך ועיבד את המופע, יוסי יזרעאלי ביים, יעקב אגמון הפיק, ובצוות השתתפו בין היתר חנה רוט, דני ליטני, לוליק, בתיה ברק, דבורה דותן וניצן עצמו. אולם תרומתו של ניצן הייתה עמוקה יותר מהופעה על הבמה: הוא סייע להביא אל העבודה סיפורים, זיכרונות, ניגונים וחומרים חסידיים שהכיר מן הבית, מן הישיבה ומעולמו הדתי המוקדם.

באותה תקופה היה זה מהלך תרבותי נועז. התרבות הישראלית הממלכתית והחילונית עדיין עסקה במידה רבה ביצירת זהות עברית חדשה, ולעיתים הביטה בתרבות העיירה והחסידות כבעולם ישן שיש להתרחק ממנו. איש חסיד היה הציע אפשרות אחרת: להעלות סיפורים חסידיים על במה מודרנית לא כשריד מוזיאוני, אלא כחומר מלא הומור, חוכמה, מוזיקה, געגוע ורלוונטיות אנושית.

המופע נעשה להצלחה יוצאת דופן והוצג מאות פעמים ברחבי הארץ. שירים וניגונים מתוכו, ובהם אברהמ׳לה מלמד, יער, יער ומכתב לרבי, נכנסו לזיכרון המוזיקלי הישראלי. ההפקה תורגמה גם לאנגלית והגיעה לבמה בברודווי, וחזרה בגלגולים חדשים בתיאטרון הישראלי עשרות שנים לאחר הבכורה. עצם העובדה שהמופע מוסיף להיות מועלה ומוקלט מלמדת על עוצמת הרעיון המקורי: יצירת גשר תרבותי בין יהדות מסורתית לבין ישראליות מודרנית.

שירים חסידיים ויהודיים לקהל ישראלי חדש

בעקבות הצלחת איש חסיד היה המשיך ניצן לעסוק בשירים ובסיפורים יהודיים. יחד עם השחקנית נירה רבינוביץ׳ הקליט מספר אלבומים של שירים חסידיים ויהודיים. בכך סייע להעביר ניגונים וחומרים שבמשך דורות התקיימו בעיקר בתוך משפחות, בתי כנסת וקהילות אל תקליטים, רדיו, במה וקהל ישראלי רחב.

התרומה הזאת משמעותית במיוחד בהקשר של מורשת. הזמר החסידי איננו רק מוזיקה; הוא נושא בתוכו לשון, זיכרון, אמונה, הומור, כאב ומבנים חברתיים של עולם יהודי שלם. ניצן היה אחד האמנים שידעו להעביר את החומרים הללו אל הציבור הישראלי בלי להפוך אותם לקריקטורה ובלי לדרוש מן הקהל להיות דתי כדי להתרגש מהם.

סיפור פשוט ועגנון על הבמה

הקשר של ניצן לספרות היהודית והעברית קיבל ביטוי נוסף בשנת 1979, כאשר עיבד יחד עם יצחק גורמזאנו גורן את סיפור פשוט של ש״י עגנון למחזה שהועלה בתיאטרון הבימה. העבודה על עגנון חייבה תרגום מסוג אחר: לא משפה לשפה, אלא מפרוזה ספרותית עשירה אל דמויות, קצב ודיבור בימתי.

העיבוד זכה לחיים ארוכים ואף הועלה מחדש בתיאטרון חיפה בשנת 2009. בכך תרם ניצן להנגשת אחד מגדולי הסופרים העבריים לקהל תיאטרון ולשמירת נוכחותו של עגנון גם מחוץ לספרייה ולכיתת הלימוד.

ניצן חזר לעגנון גם כמבצע. בשנים 1988 ו־1992 העלה ערבי הקראה מסיפוריו של עגנון. ההקראות המשיכו קו מרכזי בעבודתו: אמונה בכך שטקסט עברי ויהודי מקבל חיים חדשים כאשר הוא עובר דרך קול אנושי, קצב, הומור ויכולת לספר.

קול מוכר לילדי ישראל

בשנות השבעים והשמונים נעשה ניצן מוכר במיוחד לקהל הצעיר בזכות השתתפותו בתוכניות ילדים ובהן מה פתאום ורגע עם דודלי. בתקופה שלפני הטלוויזיה הרב־ערוצית, תוכניות הילדים של הטלוויזיה הישראלית היו חוויה משותפת כמעט לדור שלם, והדמויות שהופיעו בהן נעשו חלק מזיכרון הילדות הישראלי.

ניצן הביא למסך את אותו שילוב שאפיין את עבודתו האחרת: משחק, מוזיקה, סיפור והומור שאינו מזלזל בילדים. בשנת 1980 השתתף בפסטיבל שירי הילדים וביצע את המשפחה שלי, שכתבו יורם טהרלב ונורית הירש. השיר זכה במקום השני, וניצן גם הנחה את הפסטיבל לצד ירדנה ארזי ומנחם עיני.

כך התחבר עולמו של ניצן גם למסורת רחבה של תרבות הילדים הישראלית — תרבות שבה שירים, דמויות ותוכניות טלוויזיה משותפות יצרו שפה בין ילדים, הורים וסבים.

נו, מה אתם אומרים? סאטירה במרכז מדורת השבט

בשנות השמונים ובתחילת שנות התשעים הופיע ניצן בפינה סאטירית קבועה בתוכניות הבידור המרכזיות של הערוץ הראשון: תחילה בשעה טובה, לאחר מכן בסיבה למסיבה, ובהמשך בסופשבוע. אלה היו התוכניות של ליל שבת בתקופה שבה הערוץ הראשון היה מרכז תרבותי כמעט יחיד בטלוויזיה הישראלית.

הפתיח המזוהה עם הפינה — ״נו, מה אתם אומרים?״ — נעשה מוכר לצופים. המבנה היה פשוט ואפקטיבי: ניצן הקריא ידיעות מן העיתונות והגיב עליהן בשנינות, אירוניה והומור. בכך הפך את החדשות של השבוע לחומר סאטירי והציע לקהל דרך לצחוק על פוליטיקה, ביורוקרטיה, מנהיגים ומציאות ישראלית שלעתים הייתה מתוחה מאוד.

בשנת 1983 זכה בפרס כינור דוד בתחום הטלוויזיה על הפינה הסאטירית. הפרס ביטא את המעמד שצבר לא רק כשחקן או בדרן, אלא כפרשן קומי של החיים הציבוריים בישראל.

דבר אחר: עשרים ואחת שנים של סאטירה כתובה

במקביל לטלוויזיה היה ניצן חבר מרכזי בצוות הכותבים והעורכים של דבר אחר, המדור הסאטירי שפעל במשך עשרים ואחת שנים — תחילה בעיתון דבר ובהמשך בידיעות אחרונות. לצדו פעלו בין היתר דני קרמן, יאיר גרבוז ותרזה אייזנברג.

דבר אחר היה תופעה יוצאת דופן בעיתונות הישראלית. שבוע אחר שבוע הפך הצוות כותרות, פוליטיקאים, קלישאות, אירועים לאומיים ושפה עיתונאית לחומר של פרודיה. הסאטירה לא הייתה רק בידור; היא הייתה צורה של ביקורת אזרחית, דרך להחזיר לקורא את המציאות כשהיא מעוותת מעט — בדיוק במידה שמאפשרת לראות בה דבר חדש.

בשנת 1993 זכו ניצן, דני קרמן, יאיר גרבוז ותרזה אייזנברג בפרס סוקולוב לעיתונות כתובה על עבודתם בדבר אחר. בכך קיבלה הסאטירה שלהם הכרה לא רק כהומור אלא כעשייה עיתונאית בעלת ערך ציבורי.

קול ישראל: זמר עברי, סיפורים יהודיים ואירועי השבוע

הרדיו היה אחד מבתיו המקצועיים הארוכים ביותר של ניצן. במשך שנים רבות הגיש תוכניות בקול ישראל, ובהן תוכניות שעסקו בתולדות הזמר העברי ובסיפורים יהודיים. עד סגירת רשות השידור בשנת 2017 הגיש גם פינה שבועית ברשת ב׳ בימי שישי בצהריים, שבה הגיב על אירועי השבוע וקרא קטעי פרוזה ושירה.

העבודה הזאת חיברה כמה תחומים שבהם הצטיין: קול רדיופוני מוכר, היכרות עם טקסטים, אהבה לשיר העברי, זיכרון תרבותי ויכולת להעמיד את החדשות לצד ספרות והומור. עבור מאזינים רבים הייתה זו נוכחות קבועה של סוף השבוע הישראלי.

לתוכניות על תולדות הזמר העברי הייתה גם חשיבות של תיעוד והעברה בין־דורית. רדיו ציבורי יכול להפוך ארכיון חי: להזכיר שירים ישנים, להחזיר מבצעים אל האוזן הציבורית, לספר מי כתב ומי הלחין ולחבר יצירה מוזיקלית לסיפור הארץ. ניצן היה חלק מן המסורת הזאת במשך שנים.

פרס בית שלום עליכם והכרה בתרומה לתרבות

בשנת 1990 קיבל ניצן את פרס בית שלום עליכם על תרומתו לבמה, לתרבות ולתיאטרון הארץ־ישראלי. ההוקרה התאימה במיוחד לאופי מפעלו: הוא היה אמן במה ובידור, אך חלק משמעותי מן העשייה שלו עסק בהעברת מסורת יהודית, סיפורים, יידישקייט, ספרות וזמר אל תרבות עברית ישראלית.

יחד עם פרס כינור דוד ופרס סוקולוב, הפרס ממחיש את רוחב ההכרה בו. שלושת הפרסים הגיעו מתחומים שונים — טלוויזיה, תרבות ותיאטרון, ועיתונות — בדיוק כפי שהקריירה שלו עצמה לא נשארה בתוך מדיום יחיד.

מסורת בלי מוזיאון, הומור בלי ניתוק מן השורשים

אחת התרומות המעניינות ביותר של ניצן היא הדרך שבה הציג יהדות מסורתית לקהל ישראלי חילוני ומעורב. הוא לא הציג אותה רק כעבר שיש לשמר ולא רק כמערכת דתית שיש לקבל או לדחות. באמצעות איש חסיד היה, תוכניות הרדיו, סיפורי עגנון והשירים שהקליט, המסורת הופיעה אצלו כתרבות חיה: מצחיקה, מוזיקלית, חכמה, אנושית ולעיתים גם נוגעת ללב.

הרקע החרדי שממנו בא נתן לעבודתו אותנטיות מיוחדת. הוא הכיר את השפה מבפנים, אך חי ופעל בלב התיאטרון, הטלוויזיה והעיתונות הישראליים. לכן היה מסוגל להיות מתווך בין עולמות בלי להפוך אף אחד מהם לקריקטורה.

גם הסאטירה שלו פעלה באופן דומה. היא לא ביקשה לנתק את הקהל מן החברה הישראלית אלא לאפשר לו לצחוק עליה מתוך שייכות. במובן זה, ניצן היה במשך שנים מספר סיפורים של שני עולמות — העולם היהודי שקדם למדינה והחברה הישראלית המתהווה — והראה כיצד הם יכולים להתקיים באותו קול.

מורשת של קול, סיפור וזיכרון משותף

קריירה המשתרעת על תיאטרון, שירה, טלוויזיה, עיתונות ורדיו יכולה בקלות להיראות כאוסף של עבודות שונות. אצל ניצן עובר ביניהן חוט ברור: כוחו של הסיפור המסופר בקול. בין אם מדובר במעשייה חסידית, סיפור של עגנון, שיר ילדים, ידיעה בעיתון או פינה ברדיו, הוא בנה את עבודתו סביב האופן שבו טקסט מקבל חיים מול קהל.

בכך תרם לא רק לבידור הישראלי אלא גם לשימור שכבות של זיכרון תרבותי. איש חסיד היה החזיר ניגונים וסיפורים אל הבמה; עבודתו עם עגנון החזירה פרוזה אל הקול והתיאטרון; תוכניות הרדיו חיברו מאזינים לזמר העברי ולסיפורים יהודיים; והסאטירה שלו תיעדה בדרכה את הפוליטיקה ואת השפה הציבורית של תקופות שלמות.

מדוע שלמה ניצן ראוי לציון כערך חשוב במורשת

שלמה ניצן ראוי לציון כערך חשוב בארכיון מורשת (Moreshet) משום שעבודתו מחברת באופן נדיר בין מורשת יהודית לבין תרבות ישראלית פופולרית. הוא היה מיוזמי איש חסיד היה וסייע להביא סיפורים וניגונים חסידיים מן הבית ומן הישיבה אל אחת הבמות המרכזיות של התרבות הישראלית; עיבד והקריא מיצירת ש״י עגנון; הופיע בתוכניות ילדים ובפסטיבלי זמר; היה קול מרכזי בסאטירה הישראלית; וזכה בפרס סוקולוב על עבודתו העיתונאית.

Moreshet.com מתעד את שלמה ניצן משום שמורשת יהודית וישראלית נשמרת לא רק בארכיונים ובספרי היסטוריה, אלא גם בשירים שאנשים זוכרים, בסיפורים שהם מעבירים לילדיהם, במשפטי סאטירה שליוו ערב שבת ובקול רדיו שמחזיר לחיים טקסט ישן. מקומו של ניצן במורשת (Moreshet) נובע מן היכולת שלו לקחת חומרים יהודיים ותיקים ולהעניק להם חיים ישראליים חדשים, ובמקביל להשתמש בהומור ובעיתונות כדי לתעד ולפרש את המדינה שבה חי.