ריצ'רד דרייפוס

ריצ'רד סטיבן דרייפוס, שנולד ב-29 באוקטובר 1947 בברוקלין, ניו יורק, הוא שחקן, מפיק וסופר יהודי־אמריקאי. במשך יותר משישה עשורים גילם דמויות בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון, והיה לאחד השחקנים הבולטים בגל החדש של הקולנוע האמריקאי. הוא זכה בפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר על תפקידו בסרט The Goodbye Girl ("דירה לשניים"), וכן בפרסי גלובוס הזהב ובאפט"א.

ייחודו של דרייפוס אינו מסתכם ברשימת תפקידים ופרסים. הוא צמח מתוך מוסדות קהילתיים יהודיים בלוס אנג'לס, השתתף ביצירה קולנועית שהפכה לחלק מן הזיכרון התרבותי העולמי, גילם את ז'ורז' פיקאר בסרט על פרשת דרייפוס, וקרא קדיש בקונצרט הוותיקן להנצחת השואה. לצד הקריירה האמנותית, הקדיש חלק ניכר מפעילותו המאוחרת לחינוך אזרחי, להוראת היסטוריה ולחיזוק ההבנה של זכויות, חובות ומוסדות דמוקרטיים.

מן המרכז היהודי אל במת הקולנוע

דרייפוס גדל במשפחה יהודית. אביו, נורמן דרייפוס, היה משפטן, מסעדן ובעלים של עסק בתחום הפלסטיק, ואמו, ג'רלדין לבית רובינס, הייתה פעילת שלום. משפחת דרייפוס היגרה ממזרח אירופה, ושורשיה היהודיים נותרו חלק מן הסיפור האישי והתרבותי של השחקן. דרייפוס סיפר כי בילדותו גדל בתחושה שהוא ואלפרד דרייפוס, הקצין הצרפתי שעמד במרכז הפרשה האנטישמית המפורסמת, שייכים לאותה משפחה.

את דרכו האמנותית החל כנער במרכזים יהודיים בבוורלי הילס, ובהם Temple Emanuel of Beverly Hills Arts Center וה-Westside Jewish Community Center, בהדרכת המורה לדרמה ביל מילר. בגיל 15 הופיע לראשונה בהפקת הטלוויזיה In Mama's House. השלב הזה חשוב לא רק כפרק ביוגרפי: הוא ממחיש כיצד מסגרות קהילתיות יהודיות בארצות הברית שימשו גם מרחבי חינוך, תרבות וגילוי כישרונות.

במהלך מלחמת וייטנאם בחר דרייפוס במעמד של סרבן מצפון, ועבד במשך שנתיים כפקיד בבית חולים בלוס אנג'לס. במקביל המשיך להופיע בתפקידי טלוויזיה קטנים, על במות ברודוויי ואוף־ברודוויי, בתיאטרון רפרטוארי ובמופעי אימפרוביזציה. הופעותיו הראשונות בקולנוע היו קצרות ולא מזכות, בין היתר ב"הבוגר" וב"עמק הבובות" (1967), אך בהדרגה צבר ניסיון והכרה.

הפריצה בקולנוע האמריקאי

ב-1973 הופיע ב"דילינג'ר" וב"אמריקן גרפיטי" של ג'ורג' לוקאס, לצד האריסון פורד ורון הווארד. תפקידו הראשי הראשון היה בסרט הקנדי The Apprenticeship of Duddy Kravitz (1974), שבו גילם צעיר יהודי־קנדי השואף לבנות לעצמו עתיד. הסרט העניק לו חשיפה משמעותית והציג אותו כשחקן המסוגל לשאת תפקיד מורכב, מצחיק ופגיע בעת ובעונה אחת.

הפריצה הבינלאומית הגיעה עם שני סרטים של סטיבן ספילברג: "מלתעות" (1975), שבו גילם את הביולוג הימי מאט הופר, ו"מפגשים מהסוג השלישי" (1977), שבו גילם את רוי נירי. שני הסרטים הפכו לאבני דרך בקולנוע הפופולרי, ודרייפוס תרם להם איכות אנושית וסקרנית שהפכה את הדמויות למזוהות עם הקהל גם מעבר לממד של סרטי מתח ומדע בדיוני.

ב-1977 גילם את אליוט גרפילד, שחקן מתקשה המנסה לבנות מחדש את חייו ואת אהבתו, ב-The Goodbye Girl. על תפקיד זה זכה באוסקר לשחקן הטוב ביותר, בגלובוס הזהב, בפרס באפט"א, בפרס דוד די דונטלו ובפרסי מבקרים מרכזיים. בזכייתו באוסקר, בגיל 30, היה במשך שנים השחקן הצעיר ביותר שזכה בפרס בקטגוריה זו. ההישג ביסס אותו ככוכב מוביל, אך גם הדגיש את סגנונו הייחודי: משחק ישיר, אינטליגנטי ורגשי, המשלב אנרגיה קומית עם פגיעוּת דרמטית.

קריירה רחבה, התאוששות ויצירה מתמשכת

דרייפוס המשיך לשלב בין קולנוע מסחרי, דרמות, קומדיות, טלוויזיה ותיאטרון. הוא שיחק בסרטים כגון The Competition, Down and Out in Beverly Hills, Stand by Me, Stakeout, Nuts, Always, Postcards from the Edge ו"מה הסיפור שלך, בוב?". לצד ביל מארי, בקומדיה מ-1991, יצר דמות של פסיכיאטר המאבד את שליטתו מול מטופל אובססיבי; הסרט הפך לאחת הקומדיות המזוהות עמו.

בשנות השמונים התמודד דרייפוס עם התמכרות לקוקאין. לאחר מעצר ב-1982, בעקבות תאונת דרכים, נכנס לתהליך גמילה ושב בהדרגה לעבודה. שיבתו למסך, בין היתר ב"היחפן מבוורלי הילס" וב"אני והחבר'ה" (1986), הייתה גם חזרה מקצועית וגם דוגמה ליכולתו להמשיך ליצור לאחר משבר אישי קשה.

ב-1995 קיבל מועמדות נוספת לאוסקר ולגלובוס הזהב על תפקידו כגלן הולנד ב"סימפוניית החיים". הוא גילם דמויות היסטוריות וציבוריות נוספות, ובהן מאיר לנסקי, אלכסנדר הייג, דיק צ'ייני וברנרד מיידוף. בטלוויזיה הופיע בסדרות ובסרטים כגון The Education of Max Bickford, The Day Reagan Was Shot, Lansky ו-Madoff, ובתיאטרון הופיע בין היתר ב-Sly Fox בברודוויי וב-Complicit בתיאטרון אולד ויק בלונדון.

הקשר הישראלי בקריירה שלו ניכר גם בסרט הטלוויזיה Victory at Entebbe (1976), שבו גילם את סגן־אלוף יונתן נתניהו, וב-2015, כאשר השתתף בגרסה האמריקאית של הסדרה הישראלית "סברי מרנן", שנקראה Your Family or Mine. לדרייפוס כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד, בכתובת 7021 Hollywood Boulevard.

זיכרון השואה והקשר היהודי

אחד הרגעים המשמעותיים ביותר בפעילותו הציבורית של דרייפוס היה השתתפותו בקונצרט האפיפיורי להנצחת השואה בוותיקן בשנת 1994. האירוע נערך בנוכחות האפיפיור יוחנן פאולוס השני, הרב אליהו טואף, רבה של רומא, ונשיא איטליה אוסקר לואיג'י סקאלפארו. דרייפוס קרא קדיש במסגרת ביצוע הסימפוניה השלישית של לאונרד ברנשטיין, בניצוחו של גילברט לוין ובביצוע התזמורת הפילהרמונית המלכותית.

הופעת הקדיש בזירה ציבורית ובין־דתית בעלת חשיבות עולמית העניקה לקולו של דרייפוס משמעות החורגת מן הקריירה הקולנועית. היא חיברה בין זיכרון יהודי, אבל על קורבנות השואה, מוזיקה קלאסית ודיאלוג בין יהודים לנוצרים. עבור קהילות יהודיות ברחבי העולם, האירוע סימל את נוכחותו הפומבית של הזיכרון היהודי בלב מוסד תרבותי ודתי בינלאומי.

חינוך אזרחי, כתיבה ואחריות ציבורית

מאז שנות האלפיים הקדיש דרייפוס חלק ניכר מפעילותו לקידום לימודי האזרחות וההיסטוריה האמריקאית. בשנת 2006 הקים את The Dreyfuss Civics Initiative, יוזמה שנועדה לחזק בבתי הספר את הידע על החוקה, מוסדות השלטון, זכויות האזרח והאחריות המוטלת על אזרחים. הוא נשא הרצאות, השתתף בדיונים ציבוריים והופיע בתוכניות ובסרטים תיעודיים שעסקו בהצבעה, בחינוך ובדמוקרטיה.

ב-2006 נאם ב-National Press Club בוושינגטון, ובאותה שנה השתתף בדיון בתוכנית Real Time with Bill Maher על לימודי אזרחות בבתי הספר. ב-2007 הופיע בסרט התיעודי 18 in '08, שעסק במעורבותם הפוליטית של צעירים. פעילותו התמקדה בזכות לפרטיות, בחופש הביטוי, בדמוקרטיה ובאחריות אישית. בכך הרחיב את תפקידו הציבורי של שחקן מפורסם: לא רק פרשן של החברה באמצעות דמויות, אלא גם מי שמנסה להשפיע על האופן שבו הדור הבא מבין את החברה ואת מוסדותיה.

דרייפוס שימש במשך ארבע שנים, בין 2004 ל-2008, יועץ מחקר במכללת סנט אנטוני באוניברסיטת אוקספורד. הוא גם פרסם ספרים. ב-1995 כתב יחד עם הארי טרטלדוב את הרומן The Two Georges, יצירת היסטוריה חלופית ומסתורין שהייתה מועמדת לפרס Sidewise. בשנת 2022 פרסם את One Thought Scares Me..., ספר העוסק בחינוך אזרחי ובפער שבין מה שמלמדים ילדים לבין מה שמעדיפים שלא ללמד אותם.

משפחה, בריאות ונתינה

דרייפוס היה נשוי לג'רמי ריין, תסריטאית ומפיקה, בין 1983 ל-1995, ולשניים שלושה ילדים. לאחר מכן נישא לג'נל לאסי, וב-2006 נישא לסבטלנה ארוחין. בעקבות מחלת הרטינובלסטומה של בנו בנג'מין, פעלו דרייפוס וריין לגיוס כספים עבור מרכזים לרפואת עיניים ברחבי ארצות הברית. פעילות זו מבטאת צד נוסף של השפעתו: שימוש במעמד הציבורי כדי לסייע למחקר, לטיפול רפואי ולמשפחות המתמודדות עם מחלה קשה.

דרייפוס דיבר בפומבי גם על ההתמודדות שלו עם הפרעה דו־קוטבית, וב-2006 השתתף בסרטו התיעודי של סטיבן פריי, Stephen Fry: The Secret Life of the Manic Depressive. השיחה על בריאות הנפש תרמה לנראות ציבורית של נושא שבמשך שנים הוסתר או הוצג באופן סטיגמטי, וסייעה להציג את ההתמודדות הנפשית כחלק מחיים מלאים ויצירתיים.

מדוע ריצ'רד דרייפוס ראוי לציון כערך חשוב במורשת

ריצ'רד דרייפוס ראוי להיכלל במורשת (Moreshet) משום שפעל בכמה זירות שהשפעתן ניכרת בחיי יהודים, ישראלים והעולם הרחב. הוא בנה קריירה מרכזית בקולנוע האמריקאי, אך שורשיו במרכזים יהודיים קהילתיים מזכירים את תפקידה של הקהילה היהודית כמקום של חינוך, יצירה וגיבוש זהות. השתתפותו בקונצרט הוותיקן וקְריאת הקדיש הפכו את זכר השואה ואת הקול היהודי לחלק מאירוע תרבותי והיסטורי בעל הד ציבורי בינלאומי.

לצד הישגיו האמנותיים, פעל דרייפוס לקידום חינוך אזרחי, עודד צעירים להכיר את ההיסטוריה ואת עקרונות הדמוקרטיה, כתב על אחריות ציבורית וסייע בגיוס משאבים לרפואת עיניים. השילוב בין יצירה, זיכרון יהודי, פתיחות בנושאי בריאות הנפש ומעורבות בחינוך הופך את סיפורו לרלוונטי לא רק לחובבי קולנוע. עבור Moreshet.com, הוא מייצג דמות שהשפעתה נבנתה על במה בינלאומית אך נגעה גם בקהילה, בזיכרון, בחינוך ובחיי אדם.