פליקס פרנקפורטר

פליקס פרנקפורטר (15 בנובמבר 1882 – 22 בפברואר 1965) היה משפטן, מרצה ואיש שירות ציבורי יהודי־אמריקאי, שכיהן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית בשנים 1939–1962. דרכו הובילה מילדות במשפחת מהגרים בלואר איסט סייד אל הפקולטה למשפטים של הרווארד, מוקדי קבלת ההחלטות בוושינגטון ואחד המוסדות החוקתיים החשובים בעולם. הוא היה היהודי השלישי שכיהן בבית המשפט העליון האמריקאי, אחרי לואי ברנדייס ובנג'מין קרדוזו.

השפעתו של פרנקפורטר חרגה מפסקי הדין שכתב. הוא חינך דורות של משפטנים, קידם צעירים מוכשרים לשירות הציבורי, היה בין מייסדי האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות, השתתף בבניית מוסדות יהודיים ארציים ופעל בזירה הדיפלומטית למען הבית הלאומי היהודי. בה בעת היה לאחד המנסחים הבולטים של תפיסת הריסון השיפוטי: האמונה שגם כאשר שופט מסתייג ממדיניות מסוימת, עליו להבחין בין דעתו האישית לבין גבולות הסמכות שהחוקה מעניקה לבית המשפט.

מווינה אל עולם המשפט האמריקאי

פרנקפורטר נולד בווינה, אז בירת האימפריה האוסטרו־הונגרית, לליאופולד ואמה פרנקפורטר, במשפחה יהודית אשכנזית ששורשיה כללו דורות של רבנים. הוא היה השלישי מבין שישה ילדים. בשנת 1894, כשהיה בן שתים־עשרה, היגרה המשפחה לארצות הברית והתיישבה בלואר איסט סייד של מנהטן, מרכז צפוף ותוסס של חיי מהגרים יהודיים.

הנער שהגיע לאמריקה בלי מעמד או קשרים צמח באמצעות מערכת החינוך הציבורית של ניו יורק. הוא למד בבית הספר הציבורי מספר 25 ובתיכון טאונסנד האריס, קרא בספריית קופר יוניון והאזין להרצאות על איגודים מקצועיים ועל הרעיונות החברתיים והפוליטיים של התקופה. בשנת 1902 סיים את לימודיו בסיטי קולג' של ניו יורק והתקבל לפי בטא קפא. לאחר מכן למד בבית הספר למשפטים של הרווארד, היה מעורכי כתב העת Harvard Law Review וסיים בשנת 1906 ראשון במחזורו, עם הישגים אקדמיים יוצאי דופן.

ב־1919 נישא למריון דנמן, בוגרת סמית קולג' ובתו של כומר קונגרגציונלי. בני הזוג נותרו נשואים עד מותו ולא היו להם ילדים.

משפטן בשירות הציבור

בשנת 1906 החל פרנקפורטר לעבוד במשרד עורכי דין בניו יורק, ובאותה שנה הצטרף לצוותו של הנרי ל' סטימסון, התובע הפדרלי במחוז הדרומי של ניו יורק. כאשר מונה סטימסון למזכיר המלחמה ב־1911, הוא הביא את פרנקפורטר לוושינגטון כיועץ משפטי בלשכה לענייני טריטוריות. העבודה העניקה לו היכרות מעשית עם משפט מנהלי, מדיניות ממשלתית והיחסים בין מוסדות השלטון.

ב־1914 הצטרף לסגל בית הספר למשפטים של הרווארד, במשרה שנוצרה בסיוע תרומה של הנדבן היהודי יעקב שיף ובהמלצת לואי ברנדייס. פרנקפורטר התמחה במשפט מנהלי, סדר דין וסמכויות מוסדות השלטון. לצד ההוראה שימש יועץ לליגה הלאומית לצרכנים ותמך בכלים משפטיים שנועדו לשפר תנאי עבודה, ובהם הגבלת שעות עבודה ושכר מינימום.

מלחמת העולם הראשונה ודיני העבודה

לאחר כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה קיבל פרנקפורטר חופשה מהרווארד ושירת בדרגת רב־סרן במערך המשפטי של צבא ארצות הברית. הוא פיקח על בתי דין צבאיים ושימש עוזר מיוחד למזכיר המלחמה ניוטון ד' בייקר. הוא גם היה יועץ לוועדת התיווך של הנשיא וודרו וילסון, שהוקמה כדי לטפל בסכסוכי עבודה שאיימו על הייצור המלחמתי.

עבודה זו הפגישה אותו עם תנאי העבודה במכרות ובתעשייה ועם מקרים שבהם תגובה שלטונית חריפה החליפה הליך משפטי הוגן. המסקנה שליוותה אותו הייתה שאי־צדק חברתי שאינו מטופל עלול להחריף עימותים, וכי שלטון החוק נבחן במיוחד כאשר הציבור דורש פתרון מהיר.

מחקר, הוראה והגנה על הליך הוגן

פרנקפורטר חיבר בין מחקר משפטי לבין בדיקה של האופן שבו מוסדות פועלים במציאות. במחקר שערך עם המשפטן רוסקו פאונד על מערכת הצדק הפלילי בקליבלנד, בחנו השניים את הקשר בין סיקור עיתונאי לבין תגובת המשטרה, התביעה ובתי המשפט. הם השוו את מספר אירועי הפשיעה בינואר 1919 להיקף המקום שהקצו להם העיתונים. בעוד שמספר האירועים עלה רק מ־345 במחצית הראשונה של החודש ל־363 במחצית השנייה, הסיקור זינק מ־925 ל־6,642 אינץ' של טורי עיתון.

הנתונים המחישו כיצד נרטיב תקשורתי על "גל פשע" עלול ליצור לחץ ציבורי לענישה מואצת ולהחליש את ההקפדה על הליך הוגן. זו הייתה תרומה מוקדמת ומשמעותית לחשיבה אמפירית על משפט: לא להסתפק בנוסח החוק, אלא לבדוק כיצד פחד ציבורי, עיתונות ומוסדות אכיפה משפיעים זה על זה.

בסוף שנות העשרים התפרסם פרנקפורטר במאבקו לבחינה מחודשת של משפטם של ניקולה סאקו וברתולומאו ונצטי, שני מהגרים ואנרכיסטים שנידונו למוות באשמת שוד ורצח. במאמר ב־The Atlantic Monthly ובספרו The Case of Sacco and Vanzetti: A Critical Analysis for Lawyers and Laymen ניתח את הראיות, את ניהול המשפט ואת השפעתם האפשרית של דעות קדומות נגד מהגרים ושל בהלת הרדיקליזם. אף שהמאבק לא מנע את הוצאתם להורג, הספר נעשה דוגמה מרכזית לתפקידו של משפטן בבחינת הגינותו של הליך פלילי.

בניית מוסדות לחירויות אזרחיות

בשנת 1920 היה פרנקפורטר בין מייסדי האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות, ה־ACLU. הקמת הארגון באה על רקע פשיטות פאלמר, שבמהלכן נעצרו חשודים ברדיקליזם פוליטי ונחשפו הפרות של זכויות עצורים. פרנקפורטר ומשפטנים אחרים תיעדו מעצרים ללא בסיס מספק, אלימות משטרתית, ניתוק עצורים מן העולם החיצון ופגיעות בהליך הוגן. פעילות משפטית זו סייעה לשחרור עצורים ולהעמדת גבולות בפני רשויות האכיפה.

בהרווארד פעל גם נגד הצעה להגביל את מספר הסטודנטים היהודים. למאבק הייתה משמעות שמעבר לקמפוס אחד: בתקופה שבה מוסדות אמריקאיים מובילים הפעילו מכסות גלויות וסמויות נגד יהודים, פרנקפורטר ניצל את מעמדו האקדמי כדי להגן על קבלה לפי כישורים ועל השתלבות יהודים בחינוך הגבוה.

ציונות ושליחות יהודית

לואי ברנדייס, השופט היהודי הראשון בבית המשפט העליון ומנהיג ציוני מרכזי בארצות הברית, עודד את פרנקפורטר להעמיק את מעורבותו בענייני העם היהודי. פרנקפורטר השתתף ב־1918 בוועידת הייסוד של הקונגרס היהודי האמריקאי בפילדלפיה, שנועדה ליצור מסגרת ארצית ודמוקרטית לייצוג קהילות יהודיות מרחבי ארצות הברית.

בשנת 1919 יצא לוועידת השלום בפריז כנציג ציוני. הוא פעל בקרבת ממשל וילסון לקידום תמיכה בהצהרת בלפור ובהקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל. במרץ אותה שנה נפגש עם האמיר פייסל, ובחילופי מכתבים רשמיים שנערכו בעקבות המפגש נדונו היחסים בין השאיפות הלאומיות הערביות לבין המפעל הציוני. ב־1920 היה חבר הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית באמריקה.

תרומתו הציונית לא הייתה של מנהיג המונים אלא של משפטן ואיש קשר בעל גישה למוקדי מדיניות. הוא הביא אל המאמץ הציוני את השפה החוקתית והדיפלומטית שרכש בוושינגטון, וסייע להציב את השאלה היהודית כחלק מן הדיון הבינלאומי בסדר המדיני שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

יועץ לניו דיל ומטפח של שירות ציבורי

לאחר בחירת פרנקלין ד' רוזוולט לנשיאות ב־1932 נעשה פרנקפורטר יועץ בלתי רשמי לנשיא ולממשל הניו דיל. רוזוולט הציע לו ב־1933 את תפקיד פרקליט המדינה של ארצות הברית, אך פרנקפורטר העדיף להמשיך לייעץ מבחוץ וללמד בהרווארד.

אחת מתרומותיו הבולטות הייתה איתור משפטנים צעירים ושליחתם לתפקידי מפתח בממשל. הקבוצה כונתה בהומור "הנקניקיות המאושרות של פליקס". בין האנשים שקידם לשירות הציבורי היו דין אצ'יסון, לימים מזכיר המדינה; ג'יימס לנדיס, מראשוני יושבי הראש של רשות ניירות הערך; בנג'מין כהן, ממעצבי החקיקה של הניו דיל; ופול פרוינד, שהפך למלומד חוקתי מרכזי. בדרך זו השפיע פרנקפורטר לא רק באמצעות עצות שנתן, אלא גם באמצעות בניית שכבה מקצועית של משפטנים בשירות המדינה.

שופט בבית המשפט העליון

ב־5 בינואר 1939 הודיע הנשיא רוזוולט על מינויו של פרנקפורטר למושב שהתפנה עם מותו של בנג'מין קרדוזו. ועדת המשפט של הסנאט דרשה ממנו להופיע בפניה ולהשיב לטענות נגד מועמדותו — דבר שהיה אז נדיר מאוד ובהמשך נעשה חלק שגרתי מהליכי האישור. הסנאט אישר את המינוי ב־17 בינואר, והוא החל לכהן ב־30 בינואר 1939. במשך יותר מעשרים ושלוש שנים כתב 247 חוות דעת בשם בית המשפט, 132 חוות דעת מצטרפות ו־251 דעות מיעוט.

הריסון השיפוטי כעיקרון חוקתי

פרנקפורטר הגיע לבית המשפט כאיש המחנה הפרוגרסיבי, אך מזוהה יותר מכול עם ריסון שיפוטי. בהשפעת השופט אוליבר ונדל הולמס סבר שבתי המשפט אינם אמורים להפוך את העדפותיהם החברתיות או הכלכליות לחוק חוקתי. לדעתו, האחריות העיקרית לעיצוב מדיניות נתונה למחוקקים ולנבחרי הציבור, כל עוד הם פועלים בתוך גבולות החוקה.

העמדה הזאת הייתה מורכבת ולא תמיד הובילה לתוצאות שנחשבו ליברליות. בפרשת Minersville School District v. Gobitis משנת 1940 כתב את דעת הרוב שאישרה לחייב תלמידים עדי יהוה להצדיע לדגל. כאשר בית המשפט הפך את ההלכה ב־West Virginia State Board of Education v. Barnette בשנת 1943, פרנקפורטר נותר בדעת מיעוט. הוא הדגיש כי הרקע שלו כבן למיעוט יהודי מעמיק את אהדתו למיעוטים, אך אינו מתיר לו, לשיטתו, להחליף הכרעה חקיקתית בהעדפתו האישית. שתי הפרשות מוסיפות לעמוד במרכז הדיון על הגבול שבין ריסון שיפוטי להגנת זכויות יסוד.

גם בתחום חלוקת מחוזות הבחירה הזהיר מפני כניסת בית המשפט ל"סבך הפוליטי". עמדתו התקבלה ב־Colegrove v. Green בשנת 1946, אך נדחתה ב־Baker v. Carr בשנת 1962, פסק דין שפתח את בתי המשפט הפדרליים לבחינת אי־שוויון בחלוקת מחוזות. המחלוקת עם פרנקפורטר סייעה לחדד שאלה חוקתית שממשיכה להעסיק דמוקרטיות: מתי הימנעות שיפוטית מגינה על הפרדת הרשויות, ומתי היא משאירה עוול ללא סעד.

שוויון גזעי והזדמנויות במערכת המשפט

פרנקפורטר התנגד להפרדה גזעית והצטרף לפסק הדין פה אחד ב־Brown v. Board of Education משנת 1954, שקבע כי הפרדה בבתי הספר הציבוריים אינה חוקתית. בדיון על יישום ההחלטה הציע את הביטוי "במהירות שקולה ככל האפשר" — all deliberate speed — שנכלל בפסק הדין המשלים מ־1955. הנוסחה נועדה לאפשר יישום מוסדי מסודר, אך בפועל שימשה חלק מן הרשויות לעיכוב האינטגרציה; עובדה זו ממחישה כיצד לניסוח שיפוטי יכולות להיות תוצאות שונות מן הכוונה המשפטית שעמדה מאחוריו.

בשנת 1948 שכר פרנקפורטר את ויליאם תדיאוס קולמן הבן, האפרו־אמריקאי הראשון ששימש מתמחה של שופט בבית המשפט העליון. קולמן נעשה לימים עורך דין בולט בתחום זכויות האזרח ומזכיר התחבורה של ארצות הברית. המינוי פתח דלת מקצועית חשובה במוסד שבו התמחות משפטית משמשת מסלול מרכזי להשפעה ולהנהגה.

כתיבה, פרישה ומורשת מחקרית

לצד מאות חוות הדעת השיפוטיות שלו פרסם פרנקפורטר מחקרים וספרים שהשפיעו על לימודי המשפט והממשל, ובהם The Business of the Supreme Court, שנכתב עם ג'יימס לנדיס ועסק בהתפתחות מערכת המשפט הפדרלית; Mr. Justice Holmes and the Supreme Court; המחקר על סאקו וונצטי; וספר הזיכרונות Felix Frankfurter Reminisces. כתביו מציגים משפט לא כמערכת מופשטת בלבד, אלא כמוסד שפעולתו תלויה בהיסטוריה, במינהל ובבני האדם שמפעילים אותו.

פרנקפורטר פרש מבית המשפט ב־28 באוגוסט 1962 לאחר שלקה בשבץ, ואת מקומו תפס השופט ארתור גולדברג. בשנת 1963 העניק לו הנשיא ג'ון פ' קנדי את מדליית החירות הנשיאותית. הוא נפטר מאי־ספיקת לב בוושינגטון ב־22 בפברואר 1965, בגיל 82, ונקבר בבית הקברות מאונט אוברן בקיימברידג', מסצ'וסטס.

אוספים נרחבים של כתביו, התכתבויותיו ורשומות עבודתו נשמרים בספריית הקונגרס ובאוניברסיטת הרווארד ופתוחים למחקר. הם מאפשרים לחוקרים לבחון מקרוב את התפתחות המשפט החוקתי האמריקאי, את ממשל הניו דיל, את הציונות האמריקאית ואת דרכם של יהודים למוקדי ההשפעה בארצות הברית.

מדוע פליקס פרנקפורטר ראוי לציון כערך חשוב במורשת

פליקס פרנקפורטר ראוי למקום מרכזי בארכיון מורשת (Moreshet) משום שסיפורו מחבר בין חוויית ההגירה היהודית לבין בניית מוסדות דמוקרטיים רבי־השפעה. הוא עבר משכונת מהגרים יהודית אל בית המשפט העליון, סייע להדוף מגבלות על קבלת יהודים להרווארד, השתתף בהקמת הקונגרס היהודי האמריקאי ופעל בוועידת השלום בפריז למען הכרה מדינית בבית לאומי יהודי.

מורשתו חשובה גם בשל המוסדות והרעיונות שהותיר אחריו: הקמת ה־ACLU, מחקר חלוצי על השפעת התקשורת על המשפט הפלילי, הכשרת משפטנים לשירות הציבורי, השתתפות בפסק הדין שביטל את ההפרדה הגזעית בבתי הספר וכתיבה שעדיין מעצבת את הוויכוח על סמכותם הראויה של שופטים. הצגת חייו ב־Moreshet.com מאירה את תרומתו של משפטן יהודי לא רק להתקדמותם של יהודי ארצות הברית ולתנועה הציונית, אלא גם לדיון האנושי הרחב בשלטון החוק, בזכויות מיעוטים ובאחריותם של מוסדות דמוקרטיים.