פיטר סלרס

ריצ'רד הנרי (פיטר) סלרס (8 בספטמבר 1925 – 24 ביולי 1980) היה שחקן, קומיקאי ובדרן בריטי, בן לאב פרוטסטנטי ולאם יהודייה. במשך קצת יותר משלושה עשורים הוא עבר מן הבמה ומלהקות הבידור של תקופת המלחמה אל הרדיו, הקולנוע והטלוויזיה, ובנה לעצמו מעמד יוצא דופן של אמן בעל עשרות קולות, מבטים, מבטאים ודמויות. סלרס לא הסתפק בגילום דמות: הוא המציא לה דרך הליכה, קצב דיבור, מחוות וזהות שלמה, ולעיתים גילם כמה דמויות שונות באותו סרט.

המורשת שלו ניכרת במיוחד ביכולתו להפוך קומדיה לכלי של התבוננות אנושית וחברתית. באמצעות דמויות של אנשי סמכות מגוחכים, זרים שאינם מבינים את העולם הסובב אותם, תמימים הנחשבים לחכמים ואנשים המנסים לשמור על כבודם בתוך מצבים אבסורדיים, סלרס הרחיב את האפשרויות של משחק קומי בקולנוע. השפעתו נמשכה אצל קומיקאים ושחקנים בבריטניה, בישראל ובעולם, גם זמן רב לאחר מותו.

ילדות במשפחת וודוויל ופיתוחו של אמן רב־תחומי

סלרס נולד בסאות'סי, סמוך לפורטסמות', אנגליה, למשפחה של אמני וודוויל. אמו, אגנס דּוֹרִין “פג” סלרס לבית מרקס, הייתה יהודייה; אביו, ויליאם “ביל” סלרס, היה פרוטסטנטי. המשפחה נדדה בין אולמות ומופעים, וסלרס הועלה לבמה כבר כתינוק. ילדותו הייתה רחוקה מיציבות, אך היא העניקה לו היכרות מוקדמת עם מקצועות הבמה ועם הדרישה להחזיק קהל באמצעות קול, קצב, תנועה ותגובה מיידית.

הוא למד ב־St Aloysius' College הקתולי בצפון לונדון, ובמקביל פיתח כישרון לחיקוי ולאלתור. סלרס היה גם רקדן, נגן יוקולילי ובנג'ו ומתופף מוכשר. בתקופת נעוריו עבד מאחורי הקלעים בתיאטרון ויקטוריה פאלאס באילפרקומב, שם עבר מתפקידים של סדרן ומפעיל תאורה לעבודה על הבמה. הניסיון המעשי הזה לימד אותו כיצד מופע נבנה מן הפרטים הקטנים: כניסה, יציאה, תזמון, אביזר, מבט וקול.

שירות בזמן המלחמה והמעבר לרדיו

במלחמת העולם השנייה שירת סלרס בחיל האוויר המלכותי והשתתף בלהקת הבידור RAF Gang Show של רלף רידר. קודם לכן ניגן בלהקות נודדות במסגרת Entertainments National Service Association, שסיפקה מופעים לחיילים ולעובדי מפעלים. הוא הופיע, תופף, שר וחיקה דמויות מוכרות, ובהן קצינים ומפקדים. בתקופה זו חידד את השליטה שלו במבטאים ובדמויות סמכות, יכולת שתהפוך מאוחר יותר לכלי מרכזי ב־Dr. Strangelove.

לאחר שחרורו ב־1946 התקשה בתחילה למצוא עבודה יציבה, אך הופעותיו ברדיו ובטלוויזיה החלו לבסס את שמו. בשנת 1951 הצטרף ספייק מיליגן, הארי סקומב ומייקל בנטין ל־The Goon Show של ה־BBC. סלרס גילם בתוכנית דמויות רבות, ובהן Major Bloodnok, Bluebottle, Henry Crun ו־Hercules Grytpype-Thynne. התוכנית, ששודרה עד 1960, הגיעה בשיאה לכ־7 מיליון מאזינים ונחשבת לאחת מתוכניות הקומדיה המשפיעות בתולדות הרדיו הבריטי.

ה־Goon Show שינתה את צורת הקומדיה הקולית: היא שילבה משחקי מילים, קולות, דמויות מתחלפות, היגיון אבסורדי ועלילה שמתפרקת בכוונה. תרומתו של סלרס הייתה מרכזית, משום שהפך את הקול עצמו לדמות. הוא לא רק סיפר בדיחה; הוא יצר עולם שלם באמצעות שינוי מבטא, גיל, מעמד ואופי בתוך משפט אחד.

הפריצה בקולנוע הבריטי

סלרס החל להופיע בקולנוע בשנות החמישים, וביסס את מעמדו בסרטים כמו The Ladykillers, The Mouse That Roared ו־I'm All Right Jack. ב־The Ladykillers (1955) שיחק לצד אלק גינס, שהיה עבורו מודל מקצועי חשוב. ב־The Mouse That Roared גילם שלוש דמויות שונות, ובהן הדוכסית הגדולה, ראש הממשלה והחקלאי התמים שנשלח להוביל פלישה לארצות הברית.

ב־I'm All Right Jack (1959) גילם את פרד קייט, נציג איגוד מקצועי המוצג באופן סאטירי. לשם הכנת התפקיד צפה בסרטונים של אנשי איגודים, והופעתו זיכתה אותו בפרס באפט"א לשחקן הבריטי הטוב ביותר. הסרט המחיש את יכולתו להשתמש בקומדיה כדי לבחון מוסדות, היררכיות ופערים בין שפה רשמית להתנהגות אנושית.

באותה תקופה המשיך סלרס לעבוד גם במוזיקה. אלבומיו The Best of Sellers ו־Songs for Swingin' Sellers, שהופקו בידי ג'ורג' מרטין, שילבו שירים קומיים, מערכונים ודמויות קוליות והגיעו למקום השלישי במצעד האלבומים הבריטי. שיתוף הפעולה עם סופיה לורן הוליד גם את השיר Goodness Gracious Me, שהגיע למקום הרביעי במצעד הסינגלים הבריטי.

קלוזו, קובריק והיכולת להפוך אדם למסכה

הכרה בינלאומית רחבה הגיעה עם דמותו של המפקח ז'אק קלוזו בסדרת סרטי The Pink Panther. אף שקלוזו הופיע בתסריט, סלרס עיצב את הדמות במידה רבה בעצמו: המבטא הצרפתי המוגזם, השפם, המעיל, התנועות והאמונה הבלתי מעורערת שהוא הבלש הטוב בעולם. הקומדיה נבעה לא רק מנפילותיו ומטעויותיו, אלא מן הפער בין כבודו העצמי לבין האופן שבו העולם ראה אותו. בזכות הפער הזה נעשה קלוזו לדמות אנושית, ולא רק לקריקטורה.

השותפות עם הבמאי בלייק אדוארדס הולידה כמה מן הרגעים המזוהים ביותר עם סלרס, ובהם A Shot in the Dark, The Return of the Pink Panther ו־The Pink Panther Strikes Again. הסרטים הפכו את הקומדיה הפיזית למערכת מדויקת של תזמון, מבטים, אביזרים ותנועה, והחזירו את סלרס למעמד של כוכב קולנוע מרכזי באמצע שנות השבעים.

ב־Dr. Strangelove or: How I Learned to Stop Worrying and Love the Bomb (1964) הגיע כישרונו הרב־דמויתי לשיא. סלרס גילם שלוש דמויות שונות: את נשיא ארצות הברית מרקין מאפלי, את קפטן ליונל מנדרייק מחיל האוויר המלכותי ואת דוקטור סטריינג'לאב, מדען הטילים הגרמני לשעבר. שלוש הדמויות מייצגות סגנונות שונים של סמכות, פחד ושליטה, וסלרס העניק לכל אחת קול, קצב וגוף נפרדים. על הופעותיו בסרט היה מועמד לפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר.

עבודתו עם סטנלי קובריק נמשכה ב־Lolita (1962), שבה גילם את קלייר קווילטי. תפקיד זה הדגים את הצד הדרמטי והמאיים יותר של כישרונו: דמותו משתנה ללא הרף, אך בכל שינוי נשמרת תחושה של אדם המנסה להסתיר את עצמו מאחורי הופעה אחרת.

מקומדיה קולנית לדרמה מעודנת

סלרס לא היה רק שחקן של פארסה. ב־The Party (1968) גילם את הרונדי ו' בקשי, שחקן הודי המוזמן בטעות למסיבה הוליוודית ומנסה לשמור על נימוס וכבוד בתוך שרשרת של אי־הבנות. ב־Being There (1979), סרטו האחרון הגדול, גילם את צ'אנס, גנן תמים ומבודד שהיכרותו היחידה עם העולם היא דרך הטלוויזיה. אחרים מפרשים את המשפטים הפשוטים שלו כחוכמה עמוקה, והוא נעשה בעיני בעלי כוח לדמות בעלת סמכות.

הופעתו ב־Being There הייתה הישג של איפוק. במקום להסתמך על מבטאים, תחפושות ותנועות ראוותניות, סלרס השתמש בקצב דיבור שטוח, בהליכה מדויקת ובמבט כמעט ריק כדי לחשוף את התמימות ואת ההשלכות שהיא מעוררת סביבו. על תפקיד זה זכה, בין השאר, בפרסי גלובוס הזהב, National Board of Review וחוג מבקרי הקולנוע של ניו יורק, והיה מועמד בפעם השנייה לאוסקר לשחקן הטוב ביותר.

שיטת משחק והשפעה על דורות של קומיקאים

סלרס תיאר את עבודתו כתהליך שהתחיל בקול. לאחר שמצא כיצד הדמות נשמעת, עבד על המראה, על האיפור ועל ההליכה, עד שהדמות נעשתה בעיניו אדם ממשי. השיטה הזאת הפכה אותו לאחד משחקני האופי המזוהים ביותר של המאה העשרים. הוא יכול היה לעבור בתוך אותה יצירה בין נשיא, קצין, מדען, בלש, זר, נוכל או אדם תמים, בלי שהצופה יאבד את ההבדל ביניהם.

השפעתו ניכרת אצל אנשי מונטי פייתון, פיטר קוק, סטיבן מנגן, מייק מאיירס, רוב בריידון, סשה ברון כהן, ויל פרל, קונאן או'בריאן ורבים אחרים. דמויותיו קלוזו והונדי בקשי השפיעו גם על דמויות מאוחרות יותר כמו מיסטר בין וג'וני אינגליש. בארצות הברית, קומיקאים ובהם אדי מרפי ורובין ויליאמס ראו ביכולתו לגלם דמויות רבות באותה יצירה מקור השראה ישיר.

גם The Goon Show הותיר חותם רחב. רוחו האנרכית השפיעה על קומדיית הרדיו והטלוויזיה הבריטית, על חבורות כמו מונטי פייתון ועל יוצרים של קומדיה אלטרנטיבית. בכך פעל סלרס בשני ערוצים משלימים: הוא הרחיב את גבולות משחק הדמות בקולנוע, וסייע להפוך את הקול, ההקלטה והאבסורד לחומרי גלם מרכזיים של קומדיה מודרנית.

מוזיקה, טלוויזיה והמשך החיים של יצירתו

לצד הקולנוע והרדיו הקליט סלרס שירים, מערכונים וגרסאות קומיות לשירי הביטלס, ובהם Help!, She Loves You ו־A Hard Day's Night. הוא הופיע גם בטלוויזיה ובפרסומות, ולעיתים ניצל את הפורמט הקצר כדי להחליף דמויות ומבטאים במהירות. ב־1978 הופיע ב־The Muppet Show כשהוא מחליף דמויות ותלבושות במקום להופיע “כעצמו”, והיה מועמד על ההופעה לפרס אמי.

סלרס נפטר מהתקף לב בלונדון ב־24 ביולי 1980, בגיל 54, ונקבר בקרמטוריום גולדרס גרין. לאחר מותו נמשכה נוכחותו בתרבות הפופולרית באמצעות הקרנות מחודשות, ביוגרפיות, הסרט הביוגרפי של HBO משנת 2004, ומחקר מתמשך על עבודתו. גם סרטים שהושלמו או נערכו לאחר מותו, ובהם Trail of the Pink Panther, שמרו את דמותו של קלוזו בתודעה הציבורית.

מדוע פיטר סלרס ראוי לציון כערך חשוב במורשת

פיטר סלרס ראוי להיכלל במורשת משום שיצירתו מתעדת פרק מרכזי בתרבות היהודית־בריטית ובתרבות הבידור הבינלאומית. בן לאם יהודייה ולאב פרוטסטנטי, הוא צמח בתוך מסורת של במה, חיקוי והומור, והפך את הניסיון הזה לשפה אמנותית שהגיעה למיליוני אנשים. אין צורך לייחס לו פעילות ציבורית או פילנתרופית שלא תועדה כדי להבין את משמעות הקשר שלו למורשת היהודית: עצם נוכחותו של יוצר ממוצא יהודי במרכז הקומדיה הבריטית, והאופן שבו הומור, זהות ויכולת לעטות דמויות נפגשו בעבודתו, הם חלק מן הסיפור התרבותי של יהודי אירופה והעולם המערבי.

הישגיו הקולנועיים, תרומתו ל־The Goon Show, דמותו של קלוזו, שלוש הדמויות ב־Dr. Strangelove והאיפוק הדרמטי ב־Being There השפיעו על יוצרים ועל קהלים הרבה מעבר לבריטניה. הכללתו ב־מורשת (Moreshet) וב־Moreshet.com מאפשרת לראות את פיטר סלרס לא רק ככוכב מצחיק, אלא כאמן שעיצב את האופן שבו תרבות מודרנית מספרת על סמכות, על זרות, על כבוד ועל האבסורד האנושי.