נתן שרנסקי

נתן שרנסקי הוא פעיל זכויות אדם, אסיר ציון לשעבר, מנהיג ציוני, סופר ואיש ציבור ישראלי. סיפור חייו מחבר בין כמה מן הפרקים המרכזיים בתולדות העם היהודי במחצית השנייה של המאה העשרים ובראשית המאה העשרים ואחת: מאבקם של יהודי ברית המועצות על זכותם לזהות יהודית ולעלייה, המערכה הבינלאומית נגד דיכוי פוליטי, קליטת העלייה הגדולה בישראל והמאמץ לשמור על קשר חי בין מדינת ישראל לקהילות היהודיות בעולם.

שרנסקי נכלא במשך תשע שנים לאחר שהמשטר הסובייטי האשים אותו בריגול ובבגידה. גם בכלא, בבידוד ובמהלך שביתות רעב ממושכות, הוא סירב לוותר על זהותו ועל חירותו הפנימית. לאחר שחרורו ועלייתו לישראל תרגם את מעמדו הציבורי לעשייה מעשית: הוא ייסד מפלגה שייצגה עולים מברית המועצות לשעבר, כיהן כחבר הכנסת וכשר בארבעה תחומים ממשלתיים, הנהיג במשך תשע שנים את הסוכנות היהודית ופיתח משנה כתובה על הקשר שבין חירות, דמוקרטיה, זהות לאומית ואחריות יהודית משותפת.

מילדות סובייטית להתעוררות יהודית

שרנסקי נולד ב-20 בינואר 1948 בשם אנטולי בוריסוביץ' שצ'רנסקי בעיר סטלינו שבאוקראינה הסובייטית, היא דונצק של ימינו. הוא גדל במשפחה יהודית בעולם שבו זהות יהודית גלויה הייתה כרוכה במגבלות חברתיות ומדיניות. כבר בילדותו הצטיין במתמטיקה ובשחמט; בגיל חמש עשרה זכה באליפות השחמט של עירו, ובהמשך למד מתמטיקה שימושית במכון לפיזיקה וטכנולוגיה של מוסקבה.

השחמט לא היה עבורו רק הישג אינטלקטואלי. יכולתו לנתח מהלכים, לזכור מצבים מורכבים ולתכנן קדימה נעשתה לימים כלי הישרדות. בזמן שהוחזק בבידוד שיחק משחקים שלמים נגד עצמו בדמיונו, ללא לוח וכלים, כדי לשמור על חדות מחשבתו. בשנת 1996 אף ניצח את אלוף העולם גארי קספרוב במסגרת משחק סימולטני בישראל.

לאחר לימודיו עבד במערכת מחקר ממשלתית, אך בהדרגה פנה אל היהדות, הציונות והמאבק לעלות לישראל. בשנת 1973 הגיש בקשה לאשרת יציאה ונדחה בטענה שנחשף למידע ביטחוני. מרגע זה היה ל"מסורב עלייה"—אחד מאלפי יהודים שהשלטון מנע מהם לצאת, לעיתים תוך פגיעה בתעסוקתם, במעמדם ובחייהם האישיים.

מסורב עלייה, פעיל זכויות אדם ואסיר ציון

המאבק במוסקבה והפרידה מאביטל

בשנת 1974 נישא לנטליה שטיגליץ, המוכרת בשמה העברי אביטל שרנסקי, בטקס יהודי במוסקבה. זמן קצר לאחר מכן קיבלה אביטל היתר לצאת לישראל, בעוד בעלה נותר מאחור. בני הזוג נאלצו להיפרד ימים ספורים לאחר נישואיהם, בתקווה שהפרידה תהיה קצרה; בפועל חלפו כשתים עשרה שנה עד שהתאחדו. אביטל הפכה בישראל ובעולם לפנים של המערכה לשחרורו, נפגשה עם מנהיגים וגייסה קהילות יהודיות, נבחרי ציבור ופעילי זכויות אדם. גם אמו, אידה מילגרום, ניהלה מאבק עיקש למענו מתוך ברית המועצות.

שרנסקי עבד כמתורגמן וכאיש קשר עבור הפיזיקאי ומתנגד המשטר אנדריי סחרוב. הוא הצטרף לקבוצת הלסינקי במוסקבה, שהוקמה ב-1976 כדי לתעד אם ברית המועצות מקיימת את התחייבויותיה בתחום זכויות האדם לפי הסכמי הלסינקי. יכולתו לדבר עם עיתונאים ודיפלומטים זרים הפכה אותו לדובר מרכזי של מסורבי העלייה ושל אסירי ציון. בכך חיבר בין תביעה יהודית מסוימת—הזכות לעלות לישראל—לבין השפה האוניברסלית של חופש תנועה, חופש מצפון וזכויות אדם.

המעצר, המשפט וההתנגדות מבפנים

ב-15 במרץ 1977 עצר אותו הקג"ב. בין האישומים נגדו הייתה הטענה שהעביר למערב רשימה של יותר מ-1,300 מסורבי עלייה, ובהם אנשים שלטענת השלטונות ידעו סודות מדינה. ביולי 1978 הורשע בבגידה ובריגול למען ארצות הברית, לצד הסתה ותעמולה אנטי-סובייטית, ונידון לשלוש עשרה שנות מאסר ועבודת כפייה. ממשלת ארצות הברית ופעילי זכויות אדם דחו את האשמות הריגול, והמקרה נעשה מוקד למחאה בינלאומית.

שרנסקי הוחזק בכלא לפורטובו ולאחר מכן בבתי כלא ובמחנות עבודה, לרבות כלא צ'יסטופול ומחנה פרם 35. הוא עבר תקופות ארוכות בבידוד, בריאותו הידרדרה ומכתביו הוחרמו. במחאה על תנאי כליאתו ועל ניתוקו ממשפחתו הוא שבת רעב במצטבר קרוב למאתיים ימים והוזן בכפייה פעמים רבות.

בספרו האוטוביוגרפי לא אירא רע תיאר כיצד זהותו היהודית אפשרה לו להבחין בין כליאה גופנית לבין שעבוד רוחני. הוא סירב לומר את הדברים שהשלטון דרש ממנו לומר, המשיך לעמוד על זכותו להתכתב ולהחזיק בספר תהילים קטן, והשתמש בהומור ובשחמט מדומיין כדי להגן על עצמאות מחשבתו. עמידתו הפכה אותו לא רק לסמל יהודי, אלא גם לדמות מוכרת במאבק העולמי נגד משטרים טוטליטריים.

השחרור והעלייה לישראל

המערכה לשחרור שרנסקי חיברה בין מאמציה של אביטל, פעילות יהודית עממית במדינות רבות ולחץ דיפלומטי מצד ישראל וארצות הברית. הכנסת דרשה רשמית את שחרורו, ושמו נשמע בהפגנות ובבתי כנסת ברחבי העולם. המאבק המחיש את כוחן של קהילות יהודיות לפעול יחד למען יהודי יחיד, ובאמצעותו למען ציבור שלם שנאסרה עליו היציאה.

ב-11 בפברואר 1986 שוחרר שרנסקי במסגרת חילופי אסירים בין מזרח למערב. החילופים נערכו בגשר גליניקה שבין מזרח גרמניה למערב ברלין. הוא שוחרר לפני אנשי המודיעין שנכללו בעסקה, כדי להדגיש את ההבחנה בינו, אסיר פוליטי שהואשם בריגול, לבינם. לפי הסיפור המזוהה עמו, כשנצטווה לחצות את הגשר בקו ישר, הלך בזיגזג כמחווה אחרונה של אי-ציות לשלטון הסובייטי.

בצדו המערבי של הגשר קיבל דרכון ישראלי. עם הגיעו לישראל התאחד עם אביטל וזכה לקבלת פנים ממלכתית בנמל התעופה בן-גוריון. הוא ביקש להיקרא בשמו העברי, נתן, שם שבו דבק בעת מאסרו. המעבר מאנטולי שצ'רנסקי, אסיר סובייטי, לנתן שרנסקי, אזרח ישראלי, ביטא עבור רבים מיהודי ברית המועצות את השבת הזכות לבחור בזהות, בשם ובמולדת.

מהמאבק לעלייה אל קליטת העולים בישראל

הגעתו לישראל לא סיימה את מחויבותו ליהודי ברית המועצות. בשנת 1988 עמד בראש הפורום הציוני, מסגרת שאיגדה פעילי עלייה ומסורבי עלייה לשעבר וסייעה לעולים להשתלב בחברה הישראלית. עם התפרקות ברית המועצות ועלייתם של מאות אלפי יהודים ובני משפחותיהם, התברר כי עצם פתיחת השערים אינה מספיקה: העולים נזקקו לדיור, תעסוקה, הכרה בהשכלה, שירותים בשפתם וייצוג מול הממסד.

בשנת 1995 ייסד שרנסקי עם יולי אדלשטיין את מפלגת ישראל בעלייה. בבחירות 1996 זכתה המפלגה בשבעה מושבים בכנסת—הישג שהעניק לעולים מברית המועצות לשעבר כוח פוליטי עצמאי והכניס את צורכיהם אל מרכז סדר היום הלאומי. פעילות המפלגה עסקה לא רק בחלוקת משאבים, אלא גם בתחושת השייכות של ציבור גדול שהביא עמו ניסיון מקצועי, תרבות וזיכרון של מאבק יהודי.

חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל

שרנסקי כיהן בכנסת בשנים 1996–2003 ושוב במשך כמה חודשים ב-2006. בשנים 1996–1999 היה שר התעשייה והמסחר. אחד הצעדים המעשיים המזוהים עם כהונתו היה הרחבת חובת סימון המחירים על מוצרים: תיקון הצו בשנת 1998 ביטל את רוב הפטורים שהוענקו לבתי עסק. עבור הצרכן הישראלי הייתה זו דרך פשוטה אך משמעותית לשפר שקיפות ולאפשר השוואת מחירים.

לאחר בחירות 1999, שבהן זכתה ישראל בעלייה בשישה מושבים, כיהן כשר הפנים עד יולי 2000. משרד הפנים היה חשוב במיוחד לציבור העולים משום שהוא טיפל באזרחות, במעמד אישי, ברישום ובסוגיות הנוגעות להכרה ביהדות. בשנים 2001–2003 כיהן כסגן ראש הממשלה וכשר הבינוי והשיכון, תפקיד בעל השפעה ישירה על משפחות עולים ועל פיתוח יישובים ותשתיות דיור.

לאחר שמפלגתו הצטמצמה לשני מושבים בבחירות 2003, התמזגה ישראל בעלייה בליכוד. שרנסקי מונה לשר לענייני ירושלים, התפוצות והמאבק באנטישמיות וכיהן עד 2005. הוא התפטר מן הממשלה על רקע התנגדותו לתוכנית ההתנתקות. בשנת 2006 שב לכנסת ברשימת הליכוד, אך בנובמבר אותה שנה פרש מן הכנסת ומן הפוליטיקה הפרלמנטרית.

חשיבותה של דרכו הפוליטית אינה מסתכמת במספר התפקידים שמילא. הוא סייע להפוך ציבור מהגרים חדש לכוח אזרחי מאורגן, והראה כי מי שהגיעו מברית המועצות אינם רק אוכלוסייה הזקוקה לקליטה, אלא שותפים בעיצוב החברה והמדינה.

הנהגת הסוכנות היהודית והקשר בין ישראל לתפוצות

לאחר פרישתו מן הכנסת עמד שרנסקי בראש מכון אדלסון למחקרים אסטרטגיים במרכז שלם. ביוני 2009 נבחר ליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית לארץ ישראל, וכיהן בתפקיד עד אוגוסט 2018. בתקופה זו עסק הארגון בעלייה, בחיזוק הזהות היהודית, בשליחות חינוכית ובחיבור בין ישראל לקהילות בעולם.

כהונתו העניקה לתפקיד ממד סמלי מיוחד: מי שנאבק על זכותו של יהודי אחד לצאת מברית המועצות עמד כעת בראש אחד המוסדות המרכזיים האחראים לעלייה ולשותפות בין העם היהודי למדינת ישראל. ניסיונו האישי אפשר לו לדבר עם עולים ועם יהודי התפוצות לא רק כאיש ממסד, אלא כאדם שחי את משמעותה המעשית של סולידריות יהודית בינלאומית.

לאחר סיום כהונתו הציע להקים "מועצת העם היהודי" שתשלב נציגים מישראל ומהתפוצות ותפעל כגוף וולונטרי ומייעץ. ההצעה המשיכה רעיון מרכזי בעבודתו: מדינת ישראל היא מוקד חייו הלאומיים של העם היהודי, אך עתידו דורש שיחה ושותפות עם יהודים החיים מחוץ לה.

בשנת 2019 נעשה יושב ראש המכון לחקר אנטישמיות ומדיניות גלובלית, ISGAP. פעילותו בתחום נשענת גם על "מבחן שלושת ה-D" שפיתח לזיהוי מצבים שבהם ביקורת על ישראל חוצה את הגבול לאנטישמיות: דמוניזציה, מוסר כפול ושלילת הלגיטימיות של המדינה היהודית. המבחן השפיע על השיח הציבורי והמדיני סביב צורותיה המשתנות של האנטישמיות.

ספרים ורעיונות: חירות, זהות ודמוקרטיה

שרנסקי הרחיב את השפעתו באמצעות ספרים שבהם הפך את ניסיונו האישי למסגרת רעיונית. ספר הזיכרונות לא אירא רע, שראה אור באנגלית ב-1988, מתאר את חקירתו, משפטו ומאסרו, ואת השיטות שבאמצעותן שמר על תחושת חירות בתוך מדינת משטרה. הספר זכה בפרס הספר היהודי הלאומי לביוגרפיה והפך לעדות מרכזית על מסורבי העלייה ועל הדיסידנטים הסובייטים.

בספר יתרון הדמוקרטיה: על כוחו של החופש לגבור על הרודנות והטרור, שכתב עם רון דרמר, הבחין בין "חברות חופשיות" לבין "חברות פחד". את ההבחנה המחיש באמצעות "מבחן כיכר העיר": אם אדם יכול לעמוד בכיכר ציבורית, להביע את דעתו ולשוב לביתו בלי לחשוש ממעצר או מפגיעה, הוא חי בחברה חופשית. זהו ניסוח נגיש לרעיון פוליטי עמוק—דמוקרטיה אינה מסתכמת בבחירות, אלא תלויה ביכולתו של אדם להתנגד לשלטון בגלוי.

הספר עורר עניין רב בארצות הברית. הנשיא ג'ורג' ו' בוש המליץ עליו בפומבי וראה בו ביטוי לגישה שלפיה חירות וזכויות אדם צריכות להיות מרכיב מרכזי במדיניות חוץ. השפעה זו הביאה את רעיונותיו של אסיר ציון לשעבר אל דיונים ברמות הגבוהות ביותר של הממשל האמריקני.

בבזכות הזהות: תפקידה החיוני בהגנה על הדמוקרטיה טען שרנסקי שזהות לאומית, דתית וקהילתית אינה חייבת לעמוד בסתירה לחירות. לשיטתו, זהות בטוחה יכולה להעניק לאדם שייכות ואחריות, כל עוד היא מתקיימת במסגרת המכבדת את זכויות הזולת. בספר לא לבד: בכלא, בפוליטיקה ובין בני עמי, שכתב עם ההיסטוריון גיל טרוי וראה אור בעברית ב-2023, חזר אל חייו דרך המתח והחיבור שבין חירות אישית, זהות יהודית ותחושת שותפות עם העם היהודי.

הוקרה והפיכת הפרסים לעשייה

ההוקרה שקיבל שרנסקי משקפת את היקף השפעתו בישראל ובעולם. הקונגרס האמריקני העניק לנתן ולאביטל שרנסקי את מדליית הזהב של הקונגרס בעקבות מאבקם למען החירות. בשנת 2006 העניק לו הנשיא ג'ורג' ו' בוש את מדליית החירות הנשיאותית; הוא היה הישראלי הראשון שקיבל אותה ונמנה עם המעטים שקיבלו את שני העיטורים האמריקניים הבכירים הללו.

בשנת 2018 הוענק לו פרס ישראל בתחום העלייה והקליטה, כהכרה במפעל חיים שחיבר בין פתיחת שערי ברית המועצות לבין השתלבות העולים במדינת ישראל. בשנת 2019 קיבל את פרס שומר ציון, ובשנת 2020 זכה בפרס בראשית על מאבקו המתמשך למען זכויות האדם. את כספי פרס בראשית, בסך מיליון דולר, הקדיש לארגונים שסייעו לאוכלוסיות שנפגעו במהלך מגפת הקורונה—מהלך שהפך אות הוקרה ציבורי לסיוע מעשי. בשנת 2024 קיבל את פרס בוני ציון בקטגוריית אות הוקרה מיוחד.

חיים אישיים, זיכרון וארכיון

נתן ואביטל שרנסקי בנו את חייהם בירושלים לאחר יותר מעשור של הפרדה כפויה. להם שתי בנות, רחל וחנה. השותפות ביניהם היא חלק בלתי נפרד מן הסיפור הציבורי: עמידתו בכלא והמערכה הבינלאומית שניהלה אביטל הוכיחו כיצד נאמנות אישית יכולה להניע מאבק יהודי ועולמי.

שרנסקי הפקיד את ארכיונו האישי בספרייה הלאומית של ישראל. כך נשמרים מכתביו, מסמכיו ותיעוד פעילותו כחומר מחקר לדורות הבאים. לארכיון זה חשיבות החורגת מסיפורו של אדם יחיד: הוא מתעד את מאבק יהדות ברית המועצות, את רשת הסולידריות היהודית שסייעה לה ואת המעבר ממאבק לעלייה אל השתתפות מלאה בבניין החברה הישראלית.

מדוע נתן שרנסקי ראוי לציון כערך חשוב במורשת

נתן שרנסקי ראוי למקום מרכזי בארכיון מורשת (Moreshet) משום שחייו ממחישים כיצד זהות יהודית יכולה להפוך ממטרה לדיכוי למקור של חירות, אחריות ומנהיגות. הוא סייע להשמיע את קולם של מסורבי העלייה, עמד מול מערכת כליאה סובייטית בלי לוותר על שמו ועל שייכותו, והפך את מאבקו הפרטי לחלק מן המערכה שאפשרה ליהודים רבים לצאת לחופשי ולבנות חיים בישראל.

השפעתו נמשכה הרבה מעבר ליום שחרורו. באמצעות הפורום הציוני וישראל בעלייה הוא סייע לעולים להפוך לשותפים פוליטיים ואזרחיים; כחבר ממשלה טיפל בתחומים שנגעו בחיי היומיום שלהם ושל כלל אזרחי ישראל; וכיושב ראש הסוכנות היהודית פעל לחיבור בין ישראל לתפוצות. ספריו העניקו לקוראים ולמנהיגים בעולם שפה פשוטה ורבת עוצמה להבנת משטרי פחד, חירות אישית והיחסים שבין זהות לדמוקרטיה.

עבור Moreshet.com, מורשתו חשובה במיוחד מפני שהיא קושרת בין ערבות יהודית לבין זכויות אדם אוניברסליות. היא מזכירה כי שחרורו של אסיר אחד יכול להיות תוצאה של פעולה משותפת של משפחה, קהילות ומדינות—וכי אותו אסיר יכול להפוך לאחר מכן למנהיג המשפיע על קליטת עולים, על מוסדות העם היהודי ועל השיח העולמי בדבר חירות. זהו סיפור יהודי וישראלי מובהק, ובה בעת עדות אנושית רחבה לכוחה של חירות פנימית לעמוד מול עריצות.