מרדכי אלקחי

מרדכי אלקחי (10 במרץ 1925 – 16 באפריל 1947) היה חבר האצ״ל ואחד מעולי הגרדום. הוא נולד בפתח תקווה למשפחה מעוטת אמצעים, הצטרף בצעירותו למכבי הצעיר והיה לספורטאי מצטיין, ובגיל 18 הצטרף למחתרת. בתוך שנים מעטות השתתף בפעולות נגד שלטון המנדט הבריטי, נעצר במסגרת ״ליל ההלקאות״, נשפט בבית דין צבאי והוצא להורג בכלא עכו. מותו, יחד עם מותם של דב גרונר, יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני, עורר זעזוע עמוק ביישוב היהודי ובקהילות יהודיות ברחבי העולם, והפך אותו לדמות מרכזית בזיכרון הלאומי של המאבק להקמת מדינת ישראל.

ילדות, משפחה וספורט

אלקחי נולד בי״ד באדר תרפ״ה, 10 במרץ 1925, לאורה ולאברהם אלקחי בפתח תקווה. הוריו עלו לארץ ישראל מטורקיה, והמשפחה התמודדה עם מחסור כלכלי. כבר בילדותו נדרש לסייע בפרנסת הבית, ובגיל צעיר עזב את לימודיו. לצד העבודה והאחריות המשפחתית מצא בספורט מסגרת של משמעת, חברות ושאיפה להישגים.

הוא הצטרף למכבי הצעיר והצטיין במיוחד בשחייה. בשנת 1941, כשהיה בן 16, זכה במקום הראשון בתחרות כלל-ארצית כשייצג את קבוצת מכבי אבשלום. ההישג מעיד על כוח הרצון והיכולת שהביאו אותו בהמשך גם לפעילות המחתרתית: התמדה, כושר גופני ונכונות לפעול במסגרת קבוצתית למען מטרה משותפת.

הצטרפות לאצ״ל ופעילות מחתרתית

בשלהי 1943, כשהיה בן 18, הצטרף אלקחי לאצ״ל יחד עם צעירים נוספים מפתח תקווה. לאחר שעבר אימונים והכשרה צבאית, הצטרף לחיל הקרבי של הארגון. בשעות היום המשיך לעבוד, ובלילות השתתף בפעולות המחתרת. פעילותו התקיימה בתקופה שבה היישוב היהודי נאבק במדיניות הבריטית בארץ ישראל, ובכלל זה במגבלות שהוטלו על העלייה, על ההתיישבות ועל היכולת להיערך לקראת עצמאות.

פעולתו הראשונה של אלקחי הייתה ההתקפה על מצודת המשטרה הבריטית בקלקיליה, במסגרת סדרת התקפות על מצודות טגארט. ההתקפה נכשלה לאחר שהמשטרה הבחינה בכוח התוקף ופתחה עליו אש כבדה, אך אלקחי גילה אומץ לב בחילוץ פצועים. בהמשך השתתף בחבלה ברשת הטלפונים ובמסילות ברזל, וכן בפשיטות להשגת נשק ותחמושת ממחנות בריטיים בנתניה, בתל אביב ובראש העין.

ב-23 באפריל 1946 השתתף בפשיטה על תחנת המשטרה ברמת גן, שבמהלכה נלקחה כמות גדולה של כלי נשק ותחמושת. במהלך הפעולה נהרגו שני לוחמי אצ״ל, ודב גרונר נפל בשבי. אלקחי לא ידע אז כי גרונר, שנידון מאוחר יותר למוות, יישב לצדו בתא הנידונים ויעלה עמו לגרדום.

ליל ההלקאות, המעצר והמשפט

ב-29 בדצמבר 1946 יצא אלקחי לפעולה שנודעה לימים בשם ״ליל ההלקאות״. הפעולה נועדה להלקות קצינים בריטים כנקמה על הלקאתו של בנימין קמחי, לוחם אצ״ל שנשפט על ידי בית דין צבאי בריטי. אלקחי פעל יחד עם אליעזר קשאני, יחיאל דרזנר, חיים גולובסקי ואברהם מזרחי.

ליד צומת לוד–בית דגן, סמוך לכפר וילהלמה, נתקלה מכוניתם במחסום בריטי. השוטרים פתחו באש, ואברהם מזרחי, שנהג במכונית, מת מפצעיו. אלקחי ושלושת הניצולים האחרים נתפסו כשהם נושאים שוטים. הם הועברו למחנה צבאי סמוך, שם נחקרו במשך כ-20 שעות ועברו מכות והשפלות. לאחר חמישה ימים הועברו לבית הסוהר המרכזי בירושלים.

ב-10 בפברואר 1947 הועמדו הארבעה למשפט בפני בית דין צבאי. הם סירבו להכיר בסמכותו של בית הדין ולא השתתפו למעשה בהליך. בשלב ההגנה נשא אלקחי דברים תקיפים: ״את רוחנו לא ישברו. אנו נדע למות בכבוד, כיאה לעברים״. השלושה הבוגרים יותר — אלקחי, קשאני ודרזנר — נידונו למוות בתלייה, ואילו גולובסקי, שהיה בן 17, נידון למאסר עולם משום שגילו מנע את הוצאתו להורג לפי החוק הבריטי.

עם הקראת פסק הדין קמו הארבעה ושרו את ״התקווה״. הם הועברו בחזרה לבית הסוהר המרכזי בירושלים, שם הצטרפו לדב גרונר. בקשות חנינה הועברו לנציב העליון מטעם מוסדות ואישים ביישוב, ועיריית פתח תקווה ארגנה עצומה להצלת בניה. אולם אלקחי וחבריו פרסמו פנייה שבה ביקשו להפסיק את בקשות החנינה, שאותן ראו כביטוי להשפלה לאומית ול״מורשת הגלות״. מבחינתם, מעמדם היה מעמד של לוחמי מלחמה, והעמידה בפני גזר הדין הייתה חלק מהמאבק על כבודו ועל עצמאותו של העם היהודי בארץ ישראל.

ההוצאה להורג והקבורה בצפת

ב-15 באפריל 1947 הועברו אלקחי, גרונר, דרזנר וקשאני בחשאי מבית הסוהר המרכזי בירושלים לכלא עכו. בשעות המוקדמות של 16 באפריל, כ״ו בניסן תש״ז, הועלו הארבעה לגרדום ללא הודעה מוקדמת וללא אפשרות להיפרד ממשפחותיהם. בקשתם שרב יגיע אליהם לפני מותם לא נענתה. כל אחד מהם עלה לגרדום כש״התקווה״ בפיו; מן התאים הצטרפו אסירי הכלא היהודים לשירה. אלקחי נתלה שני, והוא היה בן 22.

השלטונות הבריטיים הובילו את גופות הארבעה בשיירה של טנקים ומכוניות משוריינות לצפת. הם לא הודיעו למשפחות או לחברה קדישא, ולא כיבדו את בקשת הנידונים להיקבר בראש פינה, סמוך לקברו של שלמה בן-יוסף, עולה הגרדום הראשון. הידיעה על ההוצאות להורג שודרה בשעה שבע בבוקר, ובעקבותיה הוטל עוצר ברחבי הארץ. למרות העוצר והגשם הכבד הגיעו מאות יהודים לבית העלמין בצפת, והארבעה נקברו לצד חללי מאורעות תרפ״ט–תרצ״ט.

ההוצאות להורג עוררו זעזוע עמוק ביישוב היהודי. קהילות יהודיות ברחבי העולם גינו אותן, ובארצות הברית אף נערכו אספות זיכרון בהשתתפות כמרים. במשך חודשים הוצבה שמירה בריטית על הקברים כדי למנוע מאנשי האצ״ל להוציא את הגופות ולהעבירן לראש פינה, כפי שביקשו הנידונים.

הנצחה וזיכרון

שמו של מרדכי אלקחי הונצח ברחובות בתל אביב–יפו, בירושלים ובבאר שבע. בבית העלמין היהודי העתיק בצפת הוקמה אנדרטה לשבעת עולי הגרדום. בשנת 1982 הנפיק דואר ישראל גיליון מזכרת שכותרתו ״הרוגי מלכות בדור התקומה״, ובו בול שהוקדש לזכרו של אלקחי. דיוקנו עוצב בידי רות בקמן-מלכא, וגיליון הבולים עוצב בידי אריה גלזר.

הנצחתו אינה נשענת רק על סיפור מותו, אלא גם על מסלול חייו: נער ממשפחה ענייה שהפסיק את לימודיו כדי לסייע בבית, ספורטאי מצטיין, עובד ולוחם מחתרת. בכך הוא מייצג דור צעיר ביישוב שנשא על כתפיו אחריות אישית, משפחתית ולאומית בתקופה של מאבק ושל אי-ודאות.

מדוע מרדכי אלקחי ראוי לציון כערך חשוב במורשת

מרדכי אלקחי ראוי להיכלל במורשת (Moreshet) משום שסיפורו מחבר בין חיי היומיום של היישוב היהודי לבין המאבק המדיני והצבאי שהוביל לעצמאות ישראל. הוא לא היה רק סמל שנוצר לאחר מותו: בחייו הקצרים עבד לפרנסת משפחתו, הצטיין בספורט, הצטרף לאצ״ל, השתתף בפעולות מחתרת וסיכן את חייו פעם אחר פעם. בחירתו לעמוד בבית הדין הבריטי ולעלות לגרדום בשירת ״התקווה״ נעשתה לאחד מדימויי הגבורה המכוננים בזיכרון הישראלי.

הנצחתו ברחובות, באנדרטה ובבול דואר מלמדת כיצד דמותו נטמעה במרחב הציבורי ובסיפור הלאומי. לצד דב גרונר, יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני, הוא מסמל את המחיר האנושי של המאבק בתקופת המנדט ואת האופן שבו זיכרון אישי נעשה לחלק מהמורשת הקולקטיבית. עבור Moreshet.com, תיעוד חייו מאפשר לשמר לא רק את רגע ההוצאה להורג, אלא גם את הרקע החברתי, את הפעילות המחתרתית ואת הקשרים בין ספורט, קהילה, אחריות אישית וריבונות יהודית.