מנחם בגין

מנחם בגין היה ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, מפקד הארגון הצבאי הלאומי בתקופת המאבק במנדט הבריטי, מייסד תנועת החרות, ממנהיגי גח״ל והליכוד, מנהיג האופוזיציה במשך שנים ארוכות, מחולל המהפך הפוליטי של 1977 וחותם הסכם השלום בין ישראל למצרים. הוא היה גם חתן פרס נובל לשלום לשנת 1978, יחד עם נשיא מצרים אנואר סאדאת, על חלקו בתהליך שהוביל להסכמי קמפ דייוויד ולשלום הראשון בין ישראל למדינה ערבית.

דמותו של בגין עומדת בצומת מרכזי של המאה היהודית והישראלית: יהדות מזרח אירופה, הציונות הרוויזיוניסטית, בית״ר, השואה, הגולאג הסובייטי, המחתרת העברית, הקמת המדינה, בניית האופוזיציה הפרלמנטרית, מאבקי הזהות של ישראל, עליית הליכוד, יחסי ישראל־מצרים, שאלת יהודה ושומרון, ביטחון לאומי, זיכרון השואה ומקומם של יהודים יוצאי ארצות האסלאם בחברה הישראלית. אהבו אותו או התנגדו לו, קשה להבין את מדינת ישראל בלי להבין את מנחם בגין: את לשונו, את רגישותו ההיסטורית, את תפיסת הכבוד הלאומי שלו, את נאמנותו לזאב ז׳בוטינסקי, את המחויבות העמוקה שלו ליהדות ואת יכולתו להפוך תנועה שנדחקה לשוליים לכוח שלטוני מרכזי.

ברסט, בית יהודי־ציוני ותנועת בית״ר

מנחם בגין נולד ב־16 באוגוסט 1913 בברסט־ליטובסק, בריסק, אז בתחום האימפריה הרוסית. הוריו היו זאב דב בגין, מזכיר הקהילה היהודית בעיר ואיש ציוני נלהב, וחסיה לבית קוסובסקי. הוא היה הצעיר משלושת ילדיהם. הבית שבו גדל שילב מסורת יהודית, ציונות, השכלה וכבוד עמוק לדמותו של בנימין זאב הרצל. שמו, מנחם, נקשר גם לשבת נחמו שבה נולד, ומילדותו גדל בתוך עולם שבו היהדות והתקווה הלאומית היו חלק מן האוויר המשפחתי.

בשנות ילדותו ונעוריו חווה בגין את התהפוכות של מזרח אירופה: מלחמת העולם הראשונה, נדודי המשפחה, חזרת ברסט לפולין, אנטישמיות, מאבקים פוליטיים וחיפוש אחר דרך יהודית חדשה. הוא למד תחילה בחדר ובבית ספר עברי־דתי תחכמוני, ולאחר מכן בגימנסיה ממשלתית. כבר בנעוריו הצטרף לתנועת נוער ציונית, ובגיל צעיר נשבה בקסמה של תנועת בית״ר לאחר ששמע את זאב ז׳בוטינסקי נואם בעירו.

בית״ר העניקה לבגין מסגרת רעיונית, משמעתית ולשונית. היא חינכה לגאווה יהודית, הדר, עבריות, הגנה עצמית, עלייה לארץ ישראל ותפיסה רוויזיוניסטית של ציונות מדינית־צבאית. בגין הצעיר לא היה רק חניך נלהב; הוא הפך במהירות למפקד, מארגן ונואם. הוא למד משפטים באוניברסיטת ורשה, סיים את לימודיו בשנת 1935, אך מעולם לא פנה לקריירה משפטית רגילה. המגרש האמיתי שלו היה התנועה הלאומית היהודית.

מנהיג בית״ר בפולין והמפגש עם ז׳בוטינסקי

בשנות השלושים עלה בגין בסולם הנהגת בית״ר. הוא היה מפקד קן בית״ר בבריסק, מפקד מחוז, קצין נציבות ובסופו של דבר נציב בית״ר בפולין, המרכז הגדול והחשוב ביותר של התנועה. הוא ארגן כינוסים, כתב מאמרים, דיבר בפני צעירים יהודים ופעל להכין אותם לעלייה, להגנה עצמית ולחיים של שליחות לאומית.

בגין היה תלמידו של זאב ז׳בוטינסקי אך לא חסיד שקט. בכינוסי בית״ר התווכח איתו בנחרצות על דרכה של התנועה ועל הצורך לעבור מציונות מדינית בלבד לציונות צבאית ומעשית. ז׳בוטינסקי הסתייג לעיתים מן החריפות של תלמידו, אך זיהה בו כישרון רטורי, להט, משמעת רעיונית ויכולת הנהגה יוצאת דופן. הקשר בין השניים היה אחד מעמודי התווך בעיצוב זהותו של בגין.

בשנת 1939 נשא בגין לאישה את עליזה ארנולד, בת למשפחה רוויזיוניסטית בגליציה. עליזה הייתה לשותפת חייו, מקור כוחו והאדם הקרוב ביותר אליו לאורך דרכו הציבורית הסוערת. בני הזוג יולידו שלושה ילדים: זאב בנימין, חסיה ולאה. הקשר העמוק ביניהם יהיה לימים חלק בלתי נפרד גם מן פרישתו ותקופת הסתגרותו לאחר מותה.

מלחמת העולם השנייה, המעצר הסובייטי והגולאג

עם פלישת גרמניה לפולין בספטמבר 1939 נמלט בגין מוורשה מזרחה עם רעייתו ועם חברים מן המחנה הרוויזיוניסטי. הוא הגיע לווילנה, שם ניסה להמשיך לארגן את בית״ר ואת העלייה לארץ ישראל. אך כאשר ליטא סופחה לברית המועצות, הפך בגין, כמנהיג ציוני רוויזיוניסטי, לחשוד בעיני השלטון הסובייטי.

בספטמבר 1940 נעצר בגין בידי הנ.ק.ו.ד., נחקר בכלא לוקישקי בווילנה והורשע בפעילות ציונית שנחשבה בעיני הסובייטים אנטי־מהפכנית. הוא נידון לשמונה שנות מאסר במחנה עבודה ונשלח למחנה פצ׳ורה שבצפון רוסיה האירופית. את חוויות החקירה, ההשפלה, הכפור והעבודה הקשה תיאר מאוחר יותר בספרו בלילות לבנים. החוויה הסובייטית העמיקה בו את סלידתו מכל משטר טוטליטרי ואת אמונתו בחירות האדם והעם.

בשנת 1941, לאחר הסכם סיקורסקי־מייסקי בין ברית המועצות לממשלה הפולנית הגולה, שוחררו אסירים פולנים, ובגין הצטרף לצבא אנדרס. דרך איראן ועיראק הגיע עם הצבא הפולני לארץ ישראל בשנת 1942. בתקופה זו נודע לו כי הוריו ואחיו נרצחו בידי הנאצים לאחר כיבוש ברסט. השואה לא הייתה עבורו מושג היסטורי מופשט; היא הייתה אובדן משפחתי, לאומי ורוחני, והיא תלווה את לשונו הפוליטית ואת תפיסת אחריותו היהודית עד סוף ימיו.

ארץ ישראל, האצ״ל והכרזת המרד בבריטים

עם הגעתו לארץ ישראל חידש בגין את קשריו עם בית״ר ועם האצ״ל. הוא סירב לערוק מן הצבא הפולני ללא שחרור מסודר, אך לאחר שקיבל חופשה בלתי מוגבלת ולא חזר לשורותיו, הצטרף להנהגת האצ״ל. בדצמבר 1943 נעשה למפקד הארגון, ובפברואר 1944 הכריז על מרד גלוי בשלטון המנדט הבריטי.

בעיני בגין, מדיניות הספר הלבן של 1939, שסגרה את שערי הארץ בפני יהודים בזמן חורבן יהדות אירופה, הפכה את המשך השלטון הבריטי למכשול מוסרי והיסטורי בפני הצלת יהודים והקמת מדינה עברית. האצ״ל תחת הנהגתו תקף מתקני שלטון, משטרה וצבא בריטיים, ובהמשך היה מעורב בפעולות בולטות ובהן פיצוץ מלון המלך דוד, הפריצה לכלא עכו, תליית הסרג׳נטים הבריטים והשתתפות בכיבוש יפו.

פעולות האצ״ל היו ועודן נתונות לוויכוח היסטורי ומוסרי, ובתקופתו ראו בו הבריטים מנהיג מחתרת מסוכן. אך מבחינת בגין, המאבק נועד לשבור את שלטון המנדט ולפתוח דרך לריבונות יהודית. הוא ראה עצמו ממשיך דרכו של ז׳בוטינסקי וכמי שמחויב להוציא מן הכוח אל הפועל את הזכות היהודית למדינה.

לא תהיה מלחמת אחים: הסזון ואלטלנה

אחד הפרקים החשובים ביותר בעיצוב דמותו של בגין היה החלטתו למנוע מלחמת אחים בתוך היישוב היהודי. בתקופת הסזון, כאשר ההגנה שיתפה פעולה עם הבריטים נגד האצ״ל מתוך התנגדות למרד, הורה בגין לאנשיו שלא להשיב באלימות. הוא ראה בכך אחת ההחלטות החשובות בחייו: המאבק בבריטים היה חשוב, אך מלחמה פנימית בין יהודים הייתה בעיניו אסון לאומי.

העיקרון הזה עמד שוב למבחן בפרשת אלטלנה ביוני 1948. הספינה, שנרכשה בידי האצ״ל ונשאה נשק ועולים, הגיעה לחופי ישראל זמן קצר לאחר הקמת המדינה. מחלוקת חריפה על חלוקת הנשק ועל סמכות המדינה מול האצ״ל הסתיימה בעימות צבאי עם צה״ל ובהפגזת הספינה מול חופי תל אביב. שישה־עשר אנשי אצ״ל ושלושה חיילי צה״ל נהרגו בפרשה.

בגין, שהיה על הספינה, הורה לאנשיו שלא לפתוח במלחמת אחים. לאחר האירוע נשא נאום רדיו נרגש ובו קרא להיכנע ולא להמשיך את העימות. גם יריביו החריפים ביותר לא יכלו להתעלם מן העובדה שבשעת משבר פנימי קיצוני העדיף את שלמות המדינה הצעירה על פני נקמה פוליטית או ארגונית. פרשת אלטלנה הותירה בו פצע עמוק, אך גם חיזקה את דימויו כמנהיג שמבין את גבולות הכוח הפנימי.

חרות, אופוזיציה והדרה מן הקונצנזוס

לאחר פירוק האצ״ל הקים בגין את תנועת החרות, שהייתה המשך פוליטי לזרם הרוויזיוניסטי ולמסורת האצ״ל. בבחירות הראשונות לכנסת בשנת 1949 נבחר לכנסת ועמד בראש מפלגה קטנה יחסית, שנדחקה אל שולי המערכת הפוליטית הנשלטת בידי מפא״י. דוד בן־גוריון סירב לשתף את חרות בקואליציות וטבע למעשה את מדיניות ההדרה שלה מן המרכז הפוליטי.

בגין הפך למנהיג אופוזיציה חריף, רטורי, עיקש וממושמע. הוא תקף את שלטון מפא״י, את הפטרונות הממסדית, את הקיפוח החברתי, את הסכנה בריכוז כוח מפלגתי ואת ניסיונות הדה־לגיטימציה של המחנה הרוויזיוניסטי. לאורך שנים הוצג בידי יריביו כקיצוני ומסוכן, אך הוא הקפיד לפעול מתוך הכנסת, במסגרת החוק והדמוקרטיה הפרלמנטרית.

מאבקו הפוליטי הגדול הראשון היה נגד הסכם השילומים עם גרמניה המערבית. בגין ראה בהסכם פגיעה מוסרית בזיכרון השואה וטען כי אין לקבל כסף מגרמניה זמן קצר לאחר רצח שישה מיליון יהודים. ההפגנות נגד ההסכם היו סוערות וקשות, אך הן שיקפו את עומק הפצע היהודי לאחר השואה ואת מקומו של בגין כמי שדיבר בשפה של זיכרון, כבוד וכאב לאומי.

מן חרות לגח״ל ולליכוד

בשנת 1965 הוביל בגין את חרות לאיחוד עם המפלגה הליברלית במסגרת גח״ל. צעד זה היה חלק ממאמץ ארוך להפוך את הימין הישראלי מכוח מחתרתי־אידאולוגי מבודד לחלופה שלטונית רחבה. בשנת 1967, ערב מלחמת ששת הימים, הצטרף גח״ל לממשלת האחדות הלאומית ובגין נעשה לראשונה שר בממשלת ישראל, בתפקיד שר בלי תיק.

הצטרפותו לממשלה סימנה את שבירת החרם הפוליטי הארוך על בגין ועל חרות. לאחר מלחמת ששת הימים התחדדה מחלוקתו עם ממשלת גולדה מאיר סביב שאלות נסיגה, תוכנית רוג׳רס ועתיד יהודה ושומרון. בשנת 1970 פרש גח״ל מן הממשלה, ובגין חזר לאופוזיציה.

בשנת 1973 היה בגין ממובילי הקמת הליכוד, איחוד של גח״ל עם כוחות פוליטיים נוספים. הליכוד הפך בהדרגה לבית פוליטי רחב לימין הישראלי, לציבור מסורתי, לדתיים לאומיים, לרבים מיוצאי ארצות האסלאם ולמי שראו במפא״י ובמערך סמל של שלטון ותיק, ריכוזי ומנוכר. בגין נתן למחנה הזה שפה של כבוד, מסורת, ציונות, דמוקרטיה וחירות.

המהפך של 1977 ועליית הליכוד לשלטון

ב־17 במאי 1977 התרחש המהפך. הליכוד בראשות מנחם בגין ניצח בבחירות לכנסת התשיעית והפך לראשונה את מפלגות תנועת העבודה מן מפלגות השלטון לאופוזיציה. זה היה אחד הרגעים המכוננים בדמוקרטיה הישראלית: חילופי שלטון מלאים, לאחר כמעט שלושה עשורים של הגמוניה פוליטית של מפא״י והמערך.

המהפך לא היה רק אירוע מפלגתי. הוא ביטא שינוי חברתי עמוק: עליית קולות מן הפריפריה, מעיירות הפיתוח, מן הציבור המסורתי, מן המזרחים, מן הדתיים ומן הימין הרוויזיוניסטי. רבים ראו בבגין מנהיג שהעניק להם כבוד לאחר שנים של תחושת הדרה. לשונו, שהייתה ספוגה תנ״ך, היסטוריה יהודית, נימוס פרלמנטרי ורגש, דיברה אל ציבור רחב שהרגיש כי לראשונה הוא מיוצג בלב השלטון.

כראש ממשלה הרכיב בגין ממשלה שכללה את הליכוד, מפלגות דתיות ובהמשך גם את ד״ש. הוא פתח תקופה חדשה במדיניות ישראל: כלכלה ליברלית יותר, שינוי סדרי עדיפויות חברתיים, חיזוק ההתיישבות ביהודה ושומרון, הכרה גדולה יותר במגזר הדתי והחרדי, ובמקביל פתיחה נועזת לתהליך שלום עם מצרים.

קמפ דייוויד, השלום עם מצרים ופרס נובל לשלום

הישגו המדיני הגדול ביותר של בגין היה הסכם השלום עם מצרים. ביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים אנואר סאדאת בירושלים בשנת 1977 פתח תהליך דרמטי. בגין, סאדאת ונשיא ארצות הברית ג׳ימי קרטר ניהלו משא ומתן קשה שהגיע לשיאו בהסכמי קמפ דייוויד בשנת 1978 ובהסכם השלום בין ישראל למצרים בשנת 1979.

ההסכם חייב את ישראל לסגת מכל חצי האי סיני, לפנות יישובים ישראליים, ובהם ימית, ולהשיב למצרים שטח שנכבש במלחמת ששת הימים. עבור בגין, שגדל על תפיסת ארץ ישראל השלמה והנהיג מחנה לאומי, הייתה זו הכרעה קשה ביותר. הוא הבחין בין סיני לבין יהודה ושומרון, וקיבל את עקרון השלום עם מצרים כצעד אסטרטגי והיסטורי ראשון במעלה.

השלום עם מצרים שינה את מצבה האסטרטגי של ישראל. המדינה הערבית הגדולה והחזקה ביותר הכירה בישראל, הגבול הדרומי הפך מגבול מלחמה לגבול שלום, והאיום של מלחמה כוללת בנוסח 1948, 1967 ו־1973 השתנה באופן עמוק. על חלקם בהסכם קיבלו בגין וסאדאת את פרס נובל לשלום לשנת 1978. בגין, מפקד המחתרת לשעבר, הפך בעיני העולם למדינאי המסוגל לשלב עמידה לאומית עם החלטת שלום היסטורית.

ביטחון לאומי, דוקטרינת בגין והכור בעיראק

תפיסת הביטחון של בגין הושפעה מן השואה, מחוויית חוסר האונים היהודי ומאמונתו כי מדינת ישראל חייבת למנוע מאויביה יכולת השמדה. בשנת 1981 אישר את תקיפת הכור הגרעיני אוסיראק בעיראק, במבצע אופרה. ישראל ספגה גינויים בין־לאומיים, אך בגין הסביר כי לא יאפשר לאויב המצהיר על עוינותו לישראל לפתח נשק השמדה המוני.

מן ההחלטה הזאת נולדה מה שכונה לימים דוקטרינת בגין: ישראל לא תאפשר לאויביה לפתח נשק גרעיני או נשק להשמדה המונית שיאיים על קיומה. הדוקטרינה הזאת נעשתה חלק חשוב מן החשיבה הביטחונית הישראלית לדורות, גם כאשר אופני יישומה והשלכותיה נותרו נושא לדיון מדיני וביטחוני.

בגין ראה בביטחון לאומי לא רק עניין צבאי אלא לקח היסטורי. מבחינתו, השואה לימדה כי איומים על העם היהודי אינם תמיד רטוריקה ריקה, וכי ריבונות יהודית נמדדת ביכולת לפעול בזמן. תפיסה זו עמדה מאחורי רבות מהחלטותיו, מן המחתרת ועד ראשות הממשלה.

לבנון, כאב ציבורי ופרישת בגין

בשנת 1982 אישרה ממשלת בגין את מבצע שלום הגליל בלבנון, שנועד להרחיק את אש״ף מגבול הצפון לאחר שנים של ירי, חדירות ופיגועים. המבצע התפתח למלחמת לבנון הראשונה, הגיע עד ביירות ושינה את מעמדה של ישראל בלבנון ובאזור. המלחמה עוררה תמיכה בתחילתה אך בהמשך עוררה מחלוקת עמוקה, ביקורת ציבורית ומחאה רחבה.

הטבח בסברה ושתילה, שבוצע בידי מיליציות פלנגיסטיות נוצריות במחנות הפליטים הפלסטיניים לאחר כניסת צה״ל לביירות, זעזע את ישראל ואת העולם. ועדת כהן קבעה אחריות עקיפה של ישראל והמליצה על הדחת שר הביטחון אריאל שרון מתפקידו. האירועים העמיקו את הביקורת הציבורית והכבידו מאוד על בגין.

מות רעייתו עליזה בנובמבר 1982 היה מכה אישית קשה. לצד כאב המלחמה, האבדות, הביקורת והסתבכותה של ישראל בלבנון, הלך בגין והסתגר. בספטמבר 1983 הודיע כי אינו יכול עוד והחליט לפרוש מראשות הממשלה. הוא העביר את התפקיד ליצחק שמיר ונסוג מן החיים הציבוריים כמעט לחלוטין.

שנות הסתגרות, מוות וקבורה בהר הזיתים

לאחר פרישתו חי בגין בעיקר בהסתגרות בירושלים ובהמשך בתל אביב. הוא כמעט שלא התראיין ולא השתתף באירועים ציבוריים. הוא קרא הרבה, עקב אחר חדשות, שמר קשר עם בני משפחתו ומקורביו, אך נותר רחוק מן הזירה שהייתה מרכז חייו במשך עשרות שנים. ההסתגרות הזאת הוסיפה לדמותו ממד טרגי ומסתורי.

בגין נפטר בתל אביב ב־9 במרץ 1992, בגיל 78. בהתאם לרצונו לא נקבר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, אלא בהר הזיתים בירושלים, לצד רעייתו עליזה, ובקרבת אנשי המחתרות מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, שהתאבדו בכלא הבריטי ערב הוצאתם להורג כדי לא לעלות לגרדום. בחירה זו ביטאה את נאמנותו העמוקה ללוחמי המחתרת, לזיכרון היהודי ולסמליות של ירושלים.

הלווייתו משכה רבבות. גם מי שחלקו עליו הכירו בכך שמנחם בגין היה דמות מכוננת בתולדות ישראל: מנהיג שיצא מן המחתרת, עמד עשרות שנים באופוזיציה, הביא את הימין לשלטון, עשה שלום עם מצרים, ונותר עד יומו האחרון קשור בשפה, בכאב ובתקווה של ההיסטוריה היהודית.

מורשת של כבוד, דמוקרטיה ויריבות פוליטית

מורשתו של בגין רחבה ומורכבת. הוא היה איש מחתרת שהפך לפרלמנטר, מנהיג אופוזיציה שהקפיד על כללי הדמוקרטיה, לאומן רוויזיוניסטי שחתם על שלום היסטורי, איש ימין שהעניק קול וכבוד לציבורים מודרים, ונואם שהחזיר לשיח הישראלי שפה של יהדות, היסטוריה, הדר וחירות.

השפעתו ניכרת במערכת הפוליטית הישראלית עד היום. הליכוד, המהפך, תפיסת הימין הממלכתי, יחסי הדת והמדינה, שיח הכבוד כלפי עדות המזרח, יחס ישראל לשואה, התפיסה הביטחונית ביחס לנשק השמדה המונית והזיכרון של המחתרות — כל אלה קשורים בשמו. בגין לא היה מנהיג של פשרה פשוטה, אך היה מנהיג של הכרעות גדולות.

גם חולשות תקופתו הן חלק מן התמונה: האינפלציה, מלחמת לבנון, מחלוקות על ההתנחלויות, שאלת הפעלת הכוח והקיטוב הפוליטי. אך דווקא משום כך הוא חשוב להבנה היסטורית: חייו אינם סיפור חד־ממדי של ניצחון או כישלון, אלא סיפור של אדם שהביא עמו ממזרח אירופה תפיסת עולם שלמה, והטביע אותה בעיצוב מדינת ישראל.

מדוע מנחם בגין ראוי לציון כערך חשוב במורשת

מנחם בגין ראוי לציון כערך חשוב בארכיון מורשת (Moreshet) מפני שהוא מן הדמויות שעיצבו את דרכה של מדינת ישראל מן המחתרת אל הדמוקרטיה, מן האופוזיציה אל השלטון, ומן המאבק הלאומי אל הסכם שלום היסטורי. הוא היה מנהיג בית״ר, אסיר גולאג, מפקד אצ״ל, מייסד חרות, ראש האופוזיציה, מקים הליכוד, ראש הממשלה שהוביל את המהפך, וראש הממשלה שחתם על השלום עם מצרים.

Moreshet.com מתעד את בגין משום שמורשת יהודית וישראלית אינה יכולה להסתפק בסיפור אחד של הקמת המדינה. היא חייבת לכלול גם את הזרם הרוויזיוניסטי, את זיכרון המחתרות, את מאבקי האופוזיציה, את עליית קהילות שנדחקו לשוליים, את ההכרעות הביטחוניות והמדיניות, ואת היכולת של מנהיג לאומי להפוך יריבות עמוקה לשלום. מקומו של מנחם בגין במורשת (Moreshet) נובע מן השילוב הנדיר בין נאמנות היסטורית, כוח רטורי, עמידה דמוקרטית, רגישות יהודית עמוקה והכרעות מדיניות שעיצבו את ישראל לדורות.