לי סטרסברג

לי סטרסברג (17 בנובמבר 1901 – 17 בפברואר 1982) היה מורה למשחק, במאי, מפיק ושחקן יהודי־אמריקאי, מן הדמויות המשפיעות ביותר על הכשרת שחקנים בארצות הברית במאה ה־20. הוא לא המציא לבדו את המשחק המתודי, אך פיתח פרשנות שיטתית ורבת־השפעה לרעיונותיו של קונסטנטין סטניסלבסקי והעמיד במרכזה ריכוז, אלתור, זיכרון רגשי וחיפוש אחר חיים פנימיים אמינים של הדמות. באמצעות קבוצת התיאטרון, סטודיו השחקנים והמכון הנושא את שמו, הפך סטרסברג את עבודת השחקן לתהליך ממושמע של מחקר, אימון וגילוי אישי.

השפעתו ניכרה לא רק בכיתת הלימוד. רבים מן השחקנים הבולטים בתיאטרון ובקולנוע האמריקאיים עברו בסדנאותיו, עבדו בהדרכתו או התפתחו במוסדות שהנהיג. בהם אן בנקרופט, דסטין הופמן, ג'יימס דין, מרילין מונרו, פול ניומן, ג'רלדין פייג', ג'יין פונדה, אלי וולך, אוה מארי סיינט, אלן בורסטין, אל פצ'ינו, רוברט דה נירו והארווי קייטל. מרלון ברנדו נעשה לאחד הסמלים הגדולים של המשחק המתודי, אף שמורתו המרכזית הייתה סטלה אדלר ולא סטרסברג. יחד יצרו מורים, במאים ושחקנים אלה שינוי רחב בסגנון המשחק האמריקאי: פחות הצגה חיצונית של רגש ויותר הקשבה, שתיקות, מחוות קטנות ומתח פסיכולוגי הנובע מתוך הדמות.

מגליציה אל הלואר איסט סייד

סטרסברג נולד בשם ישראל שטרסברג בבודזאנוב שבגליציה, אז חלק מן האימפריה האוסטרו־הונגרית וכיום באוקראינה. הוריו, אידה וברוך מאיר שטרסברג, השתייכו למשפחה יהודית. אביו היגר תחילה לניו יורק, עבד בתעשיית ההלבשה וחסך כסף כדי להביא אחריו את בני המשפחה. בשנת 1909 התאחדה המשפחה בלואר איסט סייד של מנהטן, מן המרכזים הגדולים של חיי המהגרים היהודים באמריקה.

המעבר מילדות יהודית בגליציה אל שכונת המהגרים הצפופה של ניו יורק היה חלק מסיפור חיים אמריקאי רחב יותר: משפחות שהגיעו ממזרח אירופה ובנו לעצמן מקום חדש באמצעות עבודה, השכלה ותרבות. סטרסברג היה תלמיד מצטיין וקורא נלהב, אך מותו של אחיו הבכור זלמון במגפת השפעת של 1918 השפיע עליו עמוקות, והוא עזב את בית הספר התיכון. לפני שהתמסר לתיאטרון עבד בין השאר כפקיד משלוחים וכמנהל חשבונות בחברה לייצור פאות.

הקשר הראשון שלו לבמה נוצר בתוך סביבת התרבות היהודית המקומית. קרוב משפחה השיג עבורו תפקיד קטן בהצגה ביידיש של מועדון הדרמה הפרוגרסיבי, ובהמשך הצטרף לחוג הדרמה של בית ההתיישבות ברחוב כריסטי. החוויה הזאת חשובה להבנת מסלולו: התיאטרון הקהילתי של ניו יורק העניק למהגר צעיר דרך אל התרבות האמריקאית, ובה בעת אפשר לו להביא עמו רגישות שנולדה בעולם יהודי רב־לשוני.

המפגש עם סטניסלבסקי והתגבשות השיטה

נקודת מפנה הגיעה כאשר התיאטרון האמנותי של מוסקבה, בהנהגת סטניסלבסקי, הופיע בארצות הברית בשנת 1923. סטרסברג התרשם מן האופן שבו כל שחקני הלהקה, גם בתפקידים קטנים, פעלו כחלק מאנסמבל והעניקו לדמויות תחושה של עבר, מחשבה וחיים פנימיים. הוא למד בבית הספר לתיאטרון של קלייר טרי מייג'ור ולאחר מכן אצל ריצ'רד בולסלבסקי ומריה אוספנסקאיה, תלמידיו של סטניסלבסקי, בתיאטרון המעבדה האמריקאי. בשנת 1925 הופיע לראשונה באופן מקצועי במחזה Processional.

סטרסברג ביקש להפוך את ההשראה שקיבל לתוכנית עבודה מעשית. שחקנים, לשיטתו, נדרשו לאמן את התודעה והדמיון כשם שהם מאמנים את הקול והגוף. תרגילי הרפיה וריכוז נועדו להפחית מתח והרגלים מלאכותיים; עבודה עם חפצים דמיוניים חידדה את החושים; אלתור סייע לבנות את חיי הדמות מעבר לטקסט; וזיכרון רגשי או חושי אפשר לשחקן לעורר תחושות אמיתיות באמצעות פרטים מחוויה אישית.

מטרת העבודה לא הייתה שהשחקן ישחזר את חייו הפרטיים על הבמה, אלא שיעמוד באופן אמין בתנאים הדמיוניים של המחזה. סטרסברג עודד את תלמידיו לחקור את עברה של הדמות, את מניעיה, סביבתה, תנועתה והרגליה, ולשאול מה התרחש בחייה עוד לפני עליית המסך. בכך העניק לשחקן אחריות יצירתית מרכזית: לא רק לבצע את הוראות הבמאי, אלא לבנות אדם שלם מתוך הטקסט.

קבוצת התיאטרון: אמנות כאנסמבל

בשנת 1931 ייסד סטרסברג עם הרולד קלורמן ושריל קרופורד את קבוצת התיאטרון (Group Theatre). הלהקה ביקשה ליצור תיאטרון אמריקאי רציני, חברתי ושיתופי, בניגוד למערכת מסחרית שהתבססה לעיתים קרובות על כוכבים והפקות קצרות מועד. חבריה כללו שחקנים, במאים ומחזאים שעתידים היו לעצב את הבמה והקולנוע בארצות הברית, ובהם סטלה אדלר, סנפורד מייזנר, איליה קאזאן, ג'ון גרפילד, רוברט לואיס וקליפורד אודטס.

סטרסברג היה במאי ומדריך מרכזי בשנותיה הראשונות של הקבוצה. הוא ביים הפקות כגון Success Story, Men in White, Case of Clyde Griffiths ו־Johnny Johnson. הקבוצה הפיקה גם יצירות שנעשו לחלק מרכזי מן הדרמה האמריקאית של תקופת השפל הגדול, ובהן Awake and Sing!, Paradise Lost ו־Golden Boy. עבודתה חיברה בין משחק אנסמבל, שאלות מוסריות וחברתיות וקולותיהם של יוצרים בני מהגרים, ובכללם יהודים רבים ששינו את פני התיאטרון האמריקאי.

סטרסברג פרש מתפקידו בקבוצה בשנת 1937, אך המעבדה האמנותית שנוצרה בה המשיכה להשפיע על עבודתו ועל עמיתיו. אדלר, מייזנר וסטרסברג פיתחו בהמשך דרכי הוראה שונות מתוך המפגש עם סטניסלבסקי. ההבדלים ביניהם נעשו לחלק מן העושר של מסורת המשחק האמריקאית, ולא למסלול יחיד שניתן לייחס לאדם אחד.

סטודיו השחקנים והכשרת דורות של אמנים

סטודיו השחקנים נוסד בניו יורק בשנת 1947 בידי איליה קאזאן, שריל קרופורד ורוברט לואיס כסדנה ללא מטרות רווח לשחקנים מקצועיים. סטרסברג קיבל את הנהגתו האמנותית בשנת 1951 והיה לדמות המזוהה ביותר עם המוסד במשך כשלושה עשורים. הסטודיו הציע מרחב מוגן יחסית מלחצי האודישנים וההפקות המסחריות, שבו יכלו שחקנים לנסות, להיכשל, לקבל משוב ולהעמיק במלאכתם.

הקבלה לסטודיו הייתה תחרותית ביותר, אך מעמדו לא נבע רק מן היוקרה. סטרסברג דרש מחבריו להתייחס למשחק כמקצוע שיש ללמוד כל החיים. העבודה נערכה מול עמיתים, והדיון התמקד בבעיות מעשיות: האם הפעולה ברורה, האם השחקן באמת מגיב לשותפו, האם הרגש צומח מן הסצנה, והאם הדמות ממשיכה להתקיים גם ברגעים שבהם אינה מדברת. הגישה סייעה להעמיד דור של שחקנים שהביא לבמה ולמסך אינטימיות ועומק פסיכולוגי חדשים.

ההשפעה הייתה לעיתים אישית מאוד. אל פצ'ינו תיאר את הסטודיו ואת סטרסברג כנקודת מפנה שאפשרה לו להקדיש את חייו למשחק. ג'יין פונדה סיפרה כי הכרתו של סטרסברג בכישרונה סייעה לה להבין שמשחק עשוי להיות ייעודה. מרילין מונרו למדה עמו ברצינות בתקופה שבה ביקשה להרחיב את יכולותיה מעבר לדימוי הכוכבת שנוצר סביבה; היא נעשתה מקורבת למשפחת סטרסברג, והוא נשא את ההספד בהלווייתה בשנת 1962.

מוסדות שנועדו להמשיך את העבודה

בשנת 1966 היה סטרסברג מעורב בהקמת Actors Studio West בלוס אנג'לס. בסוף שנות ה־60 ובראשית שנות ה־70 הקים עם רעייתו אנה את מכון לי סטרסברג לתיאטרון ולקולנוע, שפעל בניו יורק ובלוס אנג'לס. המכון נועד להעביר את עקרונות השיטה במסגרת מסודרת ולהכשיר שחקנים לתיאטרון, לקולנוע ולטלוויזיה.

הקמת המוסדות הייתה הישג מרכזי בפני עצמו. היא הפכה ידע שעבר עד אז בחזרות ובסדנאות מצומצמות למסורת הוראה שניתן היה להמשיך מדור לדור. שמו של סטרסברג נותר קשור למערכת תרגילים, לשפה מקצועית ולתפיסה שלפיה כישרון אינו תחליף לאימון. תלמידיו ותלמידי תלמידיו נשאו את הרעיונות הללו לבתי ספר, לבמות ולאולפני קולנוע ברחבי העולם.

במאי, מפיק ושחקן

אף שסטרסברג נודע בראש ובראשונה כמורה, הוא צבר ניסיון רחב בעבודת במה. לצד הפקותיו עם קבוצת התיאטרון ביים בברודוויי את The Fifth Column, Clash by Night, The Big Knife והפקה מחודשת של Peer Gynt. הוא היה שותף להפקת The Country Girl, ובמסגרת סטודיו השחקנים ביים והפיק את החידוש ל־Three Sisters. הפקת Strange Interlude של הסטודיו הביאה לו ולשותפיו מועמדות לפרס טוני כמפיקי מחזה.

כשחקן קולנוע הופיע סטרסברג במספר מצומצם יחסית של תפקידים, אך אחד מהם נעשה בלתי נשכח. אל פצ'ינו הציע לו לגלם את היימן רות' ב־הסנדק חלק שני משנת 1974. סטרסברג עיצב את איש העסקים והמאפיונר היהודי המבוגר באיפוק, בשקט ובדיוק שאיימו יותר מהתפרצות גלויה. ההופעה העניקה לו מועמדות לפרס האוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר; הפרס הוענק באותה שנה לרוברט דה נירו על גילומו של ויטו קורליאונה הצעיר באותו סרט.

בהמשך הופיע בין השאר ב־The Cassandra Crossing, בסרט הטלוויזיה The Last Tenant, ב־...And Justice for All לצד פצ'ינו, ב־Boardwalk, ב־Going in Style לצד ג'ורג' ברנס וארט קרני, ובסרט הטלוויזיה Skokie. תפקידיו המאוחרים המחישו כי שיטת ההוראה שלו לא הייתה תיאוריה מופשטת בלבד: הוא עצמו ידע ליצור דמות באמצעות קצב, הקשבה, מחשבה ומחוות חסכוניות.

משפחה, מוות והנצחה

סטרסברג נישא לראשונה לנורה קרקאום בשנת 1926; היא נפטרה בשנת 1929. אשתו השנייה הייתה השחקנית והמורה למשחק פאולה סטרסברג, שעמה גידל את השחקנית סוזן סטרסברג ואת המורה והבמאי ג'ון סטרסברג. לאחר מותה של פאולה מסרטן בשנת 1966 נישא לאנה מזרחי, יהודייה ילידת ונצואלה, ולשניים נולדו אדם ודיוויד.

לי סטרסברג נפטר מהתקף לב בניו יורק ב־17 בפברואר 1982, בגיל שמונים. הוא נטמן בבית הקברות וסטצ'סטר הילס בהייסטינגס־און־הדסון שבמדינת ניו יורק. זמן קצר לפני מותו נמסר לו כי נבחר להיכל התהילה של התיאטרון האמריקאי. בשנת 2012 תרמה משפחתו את ארכיונו לספריית הקונגרס; מאות הקופסאות של תכתובות, הערות חזרה, תצלומים, כרזות ורישומי במה מאפשרות לחוקרים לעקוב אחר התפתחותה של אחת ממסורות המשחק המשפיעות במאה ה־20.

מדוע לי סטרסברג ראוי לציון כערך חשוב במורשת

סטרסברג ראוי למקום מרכזי בארכיון מורשת (Moreshet) משום שסיפורו מחבר בין הגירה יהודית, תרבות יידיש, חינוך ואמנות אמריקאית בעלת השפעה עולמית. ילד שנולד בגליציה והגיע ללואר איסט סייד בנה מוסדות שסייעו לשחקנים להתייחס לעבודתם כמלאכה אינטלקטואלית, רגשית וממושמעת. הוא תרם לעיצובו של תיאטרון שבו בני מהגרים ויוצרים יהודים מילאו תפקיד מרכזי, והכשיר אמנים שהופעותיהם נעשו לחלק מן הזיכרון התרבותי של מיליוני בני אדם.

חשיבותו אינה מסתכמת ברשימת תלמידים מפורסמים. סטרסברג יצר מסגרת מקצועית, שפה של אימון ומוסדות שהעבירו ידע בין דורות. באמצעות סטודיו השחקנים והמכון הנושא את שמו השפיע על האופן שבו שחקנים חוקרים דמות, מקשיבים זה לזה ומעניקים אמינות לחוויה אנושית מדומיינת. הצגת מורשתו ב־Moreshet.com מדגישה תרומה יהודית־אמריקאית שחצתה גבולות: מן הבמה היידית הקהילתית ועד למרכזי התיאטרון והקולנוע המשפיעים בעולם.