יעקב בודו

יעקב בודו, הידוע גם בכינויו יענקל'ה בודו, הוא שחקן, קומיקאי וזמר ישראלי מן הדמויות המזוהות והאהובות בתיאטרון הישראלי. במשך יותר משישה עשורים הופיע על במות, בקולנוע ובטלוויזיה, וגילם דמויות שנעו בין קומדיה עממית וסאטירה לבין מחזאות קלאסית ויידישקייט. סיפור חייו, מילדותו ברומניה בתקופת מלחמת העולם השנייה ועד להפיכתו לאחד מעמודי התווך של התיאטרון הישראלי, משקף גם את התמורות שעברו החברה והתרבות בישראל.

מילדות ברומניה אל הבמה הישראלית

בודו נולד ב-28 במרץ 1931 בעיירה שטפנשט שברומניה, בשם יעקב בודואגה. בילדותו דיבר יידיש. במהלך מלחמת העולם השנייה נדד עם אמו ועם שתי אחיותיו עד שהמשפחה הגיעה לבוטושאן. בתקופה זו הועסק בניקוי מוסדות, בפינוי שלג מן הכבישים ובעבודות מטבח עבור הגרמנים. חוויות הילדות הללו קדמו לקריירה הבימתית שלו, אך היידיש והזיכרון של העולם היהודי במזרח אירופה נותרו יסוד חשוב ביצירתו ובהופעותיו.

בשנת 1950 עלה בודו לישראל עם משפחתו, והמשפחה התיישבה בעפולה. לאחר כשנה התגייס לצה״ל ושירת בחטיבת גולני. אף שעדיין לא שלט היטב בעברית, ביקש להתקבל ללהקה הצבאית. הוא נבחן בתחילה ללהקת הנח״ל, ובהמשך, בשנת 1952, התקבל ללהקת פיקוד הדרום. בראשית דרכו הציג קטעים ביידיש ובעברית, והשתתף בתפקיד קטן בתוכנית הראשונה של הלהקה, קזבלנקה עולה בדרגה.

בשנת 1954, לאחר פירוק להקת פיקוד הדרום, היה בודו בין השחקנים שסייעו בהקמת להקת פיקוד הצפון. התוכנית הראשונה של הלהקה הייתה גלגוליו של מוישה וינטלטור, ובה גילם בודו את התפקיד הראשי. ההצגה זכתה להצלחה רחבה והפכה אותו לדמות מוכרת ברחבי הארץ. בכך תרם בודו גם להתפתחות מסורת הלהקות הצבאיות, שהיו באותן שנים בית ספר מרכזי לשחקנים, זמרים ובדרנים ישראלים.

כוכב של התיאטרון הישראלי

לאחר שש שנות שירות בצה״ל הצטרף בודו לתיאטרון זירה והמשיך להופיע במוישה ונטילטור, שהייתה לאחת ההצלחות הבימתיות הבולטות של התקופה. לאחר סגירת התיאטרון בשנת 1958 עבר לתיאטרון דו-רה-מי, שם כיכב במחזמר שני קוני-למל מאת אברהם גולדפדן.

בשנותיו הראשונות בתיאטרון השתתף גם בהצגות פינג׳ן מאת דן בן אמוץ וחיים חפר, שווייק במלחמת העולם השנייה ולה מנדראגולה. בשנת 1961 היה בין הראשונים שהצטרפו לתיאטרון חיפה, בהזמנת מייסדו יוסף מילוא. במשך שנים רבות גילם שם תפקידים מגוונים, ובהם באילוף הסוררת, חלום ליל קיץ, קרנפים, הרשלה מאוסטרופולי, משרתם של שני אדונים, מעגל הגיר הקווקזי, אנדורה, אופרה בגרוש, ימים של זהב, תעלולי נישואין והמתאבד.

היקף התפקידים הללו ממחיש את רוחב היריעה האמנותית של בודו. הוא לא הוגבל לדמות הקומית או ל״טיפוס״ העממי, אלא השתלב גם ברפרטואר קלאסי ובמחזות מודרניים. במקביל לעבודתו בתיאטרון חיפה הופיע במוישה ונטילטור בתיאטרון העממי של אברהם דשא פשנל, גילם את התפקיד הראשי בפישק׳ה החיגר על פי מנדלי מוכר ספרים בתיאטרון השדרה, והשתתף בהצגות מטורף על הגג וישראלי באמריקה בתיאטרון לילך.

סאטירה, מוזיקה ויידיש

בסוף שנות השישים העלה בודו מופע יחיד סאטירי בשם הצביעו בעד בודו. המופע כלל שירים מאת דן אלמגור ואפי נצר, שחלקם הופיעו גם בתקליט, והציג את יכולתו לחבר בין הומור אישי, אקטואליה, מוזיקה ופנייה ישירה לקהל. הוא הופיע גם במערכון שתיים... שתיים..., שכלל את הקטעים הטלפון הצימבורי וקריעה למילואים.

הקשר של בודו לשפות ולמסורות של יהודי אירופה היה חלק בלתי נפרד מן הקריירה שלו. בשנת 1967 הוציא את התקליט Cu Bodo La Gramofon, ובו ביצועים ברומנית לשירים עבריים מצליחים. בשנת 1975 עזב את תיאטרון חיפה והקים תיאטרון מסחרי ביידיש, עמו הופיע בישראל ובחו״ל. בסוף שנות השבעים הוציא את התקליט יידישקייט, שכלל שירים ביידיש.

פעילות זו הייתה משמעותית מעבר לבידור. בתקופה שבה היידיש נדחקה לעיתים לשולי המרחב התרבותי הישראלי, בודו הביא אותה אל הבמה המרכזית ואל קהלים רחבים, בלי להפריד בין תרבות יהודית אירופית לבין הישראליות המתהווה. בשנת 1992 הצטרף לתיאטרון יידישפיל, ובמשך שנים מילא בו תפקידים ראשיים רבים. בשנת 2009 העלה במסגרת פסטיבל תיאטרונטו את הצגת היחיד לנסקי ביידיש.

קולנוע וטלוויזיה

בודו השתתף בסרטי קולנוע ישראליים רבים, ובהם אף מילה למורגנשטיין, רק לא בשבת, מוישה ונטילטור בגרסתו הקולנועית בבימוי אורי זוהר, ארבינקא, השועל בלול התרנגולות, נחצ׳ה והגנרל, פיצוץ בחצות, בדרך אל החתולים, מיליונר בצרות, מרגו שלי, כשנותנים – קח!, חמש חמש, נס בעיירה, גיא אוני, איריס ופעם הייתי, וכן בכמה הפקות זרות.

גם בטלוויזיה נעשה בודו חלק מנוף התרבות הישראלי, הן בתוכניות לילדים והן בסדרות למבוגרים. בין היתר הופיע בהילדים משכונת חיים, רחוב סומסום, פרפר נחמד, פעם אחת, הקומדי סטור, המסעדה הגדולה, ייסורי אפרים, שמש, משפחה לא בוחרים, האישה שגנבה 250 מיליון, חברות, מתיר עגונות, החברים של נאור, 70 מיליון סיבות לעושר, קופה ראשית ולבד בבית. הופעות אלה חשפו את סגנונו ואת דמותו לקהלים שלא בהכרח פקדו את התיאטרון, וחיזקו את מקומו בזיכרון התרבותי של כמה דורות.

הכרה ציבורית ומורשת מקצועית

על תרומתו לבמה ולתרבות הישראלית זכה בודו בפרס אדית וישראל פולק בשנת 1999, בפרס קרן לרנר ליידיש בשנת 2000 ובפרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים בשנת 2008. בשנת 2013 הוענק לו אות יקיר העיר תל אביב-יפו, ובשנת 2016 זכה בפרס הרשות הלאומית לתרבות היידיש.

בודו היה נשוי לאסתר עד פטירתה בשנת 2014. לזוג היו שלושה ילדים וארבעה נכדים. הוא מתגורר בתל אביב.

מדוע יעקב בודו ראוי לציון כערך חשוב במורשת

יעקב בודו ראוי להיכלל במורשת בזכות השילוב הנדיר בין קריירה ארוכה ורבת-תחומים לבין תרומה ממשית לשימור ולהנגשה של תרבות יהודית וישראלית. הוא עבר מן היידיש של ילדותו אל העברית של ישראל, השתתף בבניית מסורת הלהקות הצבאיות, היה מראשוני תיאטרון חיפה, נשא את הקומדיה העממית אל הבמות והמסכים, והחזיר את היידיש אל מרכז החיים התרבותיים באמצעות מופעים, תקליטים ותיאטרון יידיש.

הישגיו ניכרים לא רק במספר ההפקות שבהן השתתף, אלא גם בקהלים שהגיע אליהם: חיילים, משפחות, ילדים, צופי תיאטרון, דוברי יידיש וקהלים ישראליים רחבים. משום כך סיפורו מתעד פרק חשוב בתולדות הבמה הישראלית ובחיי התרבות של יהודים בישראל. מורשת (Moreshet) ו-Moreshet.com מציגים את בודו כדמות שהפכה ניסיון חיים, שפה וזיכרון תרבותי ליצירה נגישה, מצחיקה ומחברת, והשפעתה נמשכת בזיכרון של הקהל ובמקומה של היידיש בתרבות הישראלית.