זיגמונד פרויד

זיגמונד פרויד (6 במאי 1856 – 23 בספטמבר 1939), שנולד בשם זיגיסמונד שלמה פרויד, היה נוירולוג יהודי־אוסטרי ומייסד הפסיכואנליזה. הוא ביקש להבין כיצד זיכרונות, דחפים וקונפליקטים שאינם מצויים במודעות משפיעים על רגשות, על יחסים ועל התנהגות. מתוך עבודתו הקלינית והעיונית צמחה שיטה טיפולית חדשה, אך גם תפיסה רחבה של האדם, התרבות, הדת והיצירה.

השפעתו של פרויד חרגה בהרבה מגבולות הרפואה. גם כאשר חלקים מתורתו שנויים במחלוקת או אינם מקובלים עוד כפשוטם, מושגים שהפך לנחלת הכלל — הלא־מודע, הדחקה, פירוש חלומות, העברה, מנגנוני הגנה והמאבק בין דחפים למצפון — ממשיכים לעצב את השפה שבה בני אדם מדברים על נפשם. בחברה היהודית והישראלית ניכרת מורשתו הן דרך התפתחות הפסיכולוגיה והפסיכותרפיה והן דרך הדיון בזהות יהודית, בזיכרון, בטראומה, במשפחה ובמתח שבין מסורת למודרניות.

ילדות יהודית, לימודים וראשית הדרך הרפואית

פרויד נולד בפרייברג שבמוראביה, אז חלק מן האימפריה האוסטרית וכיום בתחומי צ'כיה, לאמליה לבית נתנזון וליעקב פרויד, סוחר צמר יהודי מגליציה. לאחר קשיים כלכליים עברה המשפחה ללייפציג וב-1860 השתקעה בווינה. אף שחיה בצמצום, המשפחה השקיעה בחינוכו של זיגמונד, והוא הצטיין בלימודיו. הוא למד רפואה באוניברסיטת וינה משנת 1873, לצד עניין בפילוסופיה, בספרות ובתורת האבולוציה של דרווין.

במהלך לימודיו עבד במעבדתו של הפיזיולוג ארנסט פון בריקה וחקר את המבנה ואת ההיסטולוגיה של מערכת העצבים. מאמרו הראשון, משנת 1877, עסק באיברי המין של הצלופחים. לאחר שקיבל את תואר הדוקטור לרפואה ב-1881 המשיך בעבודה נוירולוגית, וב-1891 פרסם את על אפזיה, מחקר שעסק בקשר שבין פגיעה מוחית לבין שפה ושיום. עבודתו בתחום המוח ומחלות העצבים העניקה לו בסיס רפואי ומדעי, שממנו יצא בהמשך אל חקר הנפש.

ב-1885 השתלם אצל הנוירולוג ז'אן־מרטן שארקו בבית החולים פיטייה־סלפטרייר בפריז. שארקו חקר היסטריה והיפנוזה, ופרויד התרשם מן האפשרות שתסמינים גופניים עשויים להיות קשורים לתהליכים נפשיים. עם שובו לווינה ב-1886 פתח מרפאה פרטית להפרעות עצבים, ובה עבר בהדרגה מן ההיפנוזה אל טיפול המבוסס על שיחה, הקשבה ופרשנות.

בין השנים 1884–1887 חקר פרויד גם את השימושים הרפואיים של קוקאין, ואף פרסם את המאמר על הקוקה. מחקר זה לא הוביל להישג המדעי שקיווה לו, והניסיון מלמד על אופייה המתפתח ולעיתים הטעוני של הרפואה בסוף המאה התשע־עשרה. תרומתו המתמשכת של פרויד לא נבעה מן הפרק הזה, אלא מן המעבר שלו למחקר קליני של חרדה, היסטריה, חלומות וקונפליקטים נפשיים.

הולדת הפסיכואנליזה: מן ההיפנוזה אל השיחה

בשיתוף עם הרופא יוזף ברויאר פרסם פרויד ב-1895 את מחקרים על היסטריה. הספר תיאר טיפול שהתבסס על כך שהמטופל מדבר על חוויותיו, זיכרונותיו ורגשותיו. המקרה של ברטה פפנהיים, שכונתה בספר “אנה או”, סייע לפרויד ולברויאר לחשוב על האפשרות ששיחה על חוויות טעונות תוכל להפחית מצוקה ולשנות תסמינים. מכאן התפתחה “התרפיה בדיבור”, עיקרון שהשפיע על כמעט כל צורות הפסיכותרפיה המאוחרות.

פרויד זנח בהדרגה את ההיפנוזה ועודד את מטופליו לומר את כל העולה על דעתם בלי צנזורה — שיטה שנודעה בשם אסוציאציות חופשיות. הוא בחן את השתיקות, את ההיסוסים, את החלומות ואת היחסים הנוצרים בין מטפל למטופל. בשנת 1896 החל להשתמש במונח “פסיכואנליזה” לתיאור השיטה הקלינית והתאוריה שנבנתה סביבה.

ב-1900 הופיע ספרו המרכזי פשר החלומות. פרויד טען שחלומות אינם אוסף אקראי של תמונות, אלא דרך שבה משאלות, פחדים וקונפליקטים מודחקים מקבלים ביטוי עקיף. בספרים פסיכופתולוגיה של חיי היומיום והבדיחה ויחסה ללא־מודע הרחיב את הטענה שגם פליטות פה, שכחות, טעויות והומור עשויים לחשוף מתחים שאינם מודעים לאדם עצמו.

מפת הנפש ומושגים ששינו את השיח

פרויד הציע כמה מודלים להבנת הנפש. במודל הטופוגרפי הבחין בין מודע, קדם־מודע ולא־מודע. במודל המבני, שפיתח במיוחד בהאני והסתם משנת 1923, תיאר יחסים מתוחים בין הסתמי או איד, מקור הדחפים והמשאלות; האני או אגו, המנסה לתווך בין המציאות לבין הכוחות הפנימיים; והאני העליון, המייצג איסורים, ערכים ומצפון.

בספריו ובמאמריו עסק גם בהתפתחות הילד, במיניות, בחרדה, בנרקיסיזם, באבל ובמלנכוליה, בתוקפנות ובמנגנוני ההגנה של האני. מושגים כגון תסביך אדיפוס, הדחקה, העברה ו”פליטה פרוידיאנית” נכנסו לא רק לכתיבה הפסיכולוגית אלא גם לספרות, לקולנוע, לאמנות, לחינוך ולשפה היומיומית.

לאחר מלחמת העולם הראשונה התייחס פרויד לטראומה ולתוקפנות, ובמעבר לעקרון העונג משנת 1920 הציע כי לצד דחף החיים, ארוס, פועל באדם גם כוח הרסני או דחף מוות. בתרבות בלא נחת בחן את המחיר הנפשי של החיים בחברה ואת המתח שבין תשוקות היחיד לבין דרישות התרבות. רעיונות אלה השפיעו על הפילוסופיה, על התאוריה הביקורתית ועל מחשבת החברה במאה העשרים.

ממרפאה וינאית לתנועה בינלאומית

ב-1902 החל פרויד לכנס בווינה קבוצת רופאים ואנשי רוח לדיונים שבועיים, שנודעה בשם “החברה הפסיכולוגית של יום רביעי”. ב-1908 היא נעשתה החברה הפסיכואנליטית הווינאית. פרויד היה גם ממייסדי המסגרת הבינלאומית של הפסיכואנליזה, של כתבי עת מקצועיים ושל הקונגרסים שהפיצו את השיטה באירופה ובארצות הברית.

בין תלמידיו ועמיתיו היו קרל גוסטב יונג, אלפרד אדלר, שנדור פרנצי, קרל אברהם, ארנסט ג'ונס ואוטו ראנק. חלקם פיתחו שיטות עצמאיות, אך עצם הוויכוחים ביניהם תרם להתרחבות התחום. ב-1909 נסע פרויד לארצות הברית והרצה באוניברסיטת קלארק. הביקור העניק לפסיכואנליזה חשיפה ציבורית ואקדמית רחבה בצפון אמריקה וסייע לה להפוך מתנועה וינאית מצומצמת לשיח בינלאומי.

מוסדות פסיכואנליטיים, מרפאות ומכוני הכשרה קמו בהמשך בברלין, בלונדון, בניו יורק, בפריז, בבודפשט, בירושלים ובמקומות נוספים. גם אם הפסיכואנליזה איבדה במשך השנים את מעמדה המרכזי בחלקים מן הפסיכיאטריה, היא הותירה חותם עמוק על הכשרת מטפלים, על טיפול בילדים ובמשפחות ועל התפתחותן של גישות פסיכודינמיות חדשות.

זהות יהודית, ציונות והמפגש עם ארץ ישראל

פרויד היה אתאיסט, אך לא הסתיר את השתייכותו לעם היהודי. בהקדמה למהדורה העברית של טוטם וטאבו כתב שהוא מנוכר לדת אבותיו, “כמו לכל דת אחרת”, אך חש את עצמו יהודי ואינו מבקש לשנות זאת. יהדותו הייתה עבורו זהות היסטורית, תרבותית ומשפחתית, גם כאשר דחה אמונה דתית.

הוא חשש שיהדותו ושל יהדות רבים מתלמידיו יגרמו לאקדמיה האירופית להכתיר את הפסיכואנליזה “מדע יהודי” ולדחותה מטעמים אנטישמיים. בספרו האחרון, משה האיש ואמונת הייחוד, שפורסם ב-1939, השתמש בדמות משה כדי לבחון את מקורות המונותאיזם, את כוחו של זיכרון קולקטיבי ואת היחסים בין אשמה, חוק וזהות.

יחסו לציונות היה מורכב. הוא הסתייג מהיבטים של התנועה ומהאפשרות לפתור את שאלת היהודים באמצעות מדינה בארץ ישראל, ובמקביל גילה סולידריות עם יהודי ארץ ישראל. הוא נמנה עם חברי הדירקטוריון הראשונים של האוניברסיטה העברית בירושלים ואף ויתר על תמלוגים מאחד מספריו שתורגם לעברית. בכך השתתף, גם ממרחק, במפעל אינטלקטואלי יהודי שהפך למוסד מרכזי בחיי ישראל.

הקשר בין פרויד לבין התרבות היהודית ניכר גם באופן שבו התמודדו קוראיו העבריים עם כתביו. ספריו תורגמו שוב ושוב לעברית, נלמדו באוניברסיטאות ובמכוני הכשרה, והשפיעו על השיח הישראלי על חינוך, משפחה, טראומה, יצירה, דת וזהות. רחובות, כיכר בירושלים, בול דואר ומוזיאונים בישראל ובעולם מנציחים את שמו.

גלות, נאציזם ושנותיו האחרונות

עליית הנאצים הפכה את פרויד ואת הפסיכואנליזה ליעדים של רדיפה. בשנת 1933 נשרפו ספריו בפומבי בגרמניה. לאחר סיפוח אוסטריה ב-1938 נחקרה בתו אנה בידי הגסטפו, ומשפחת פרויד נאלצה לעזוב את וינה. בעזרת מארי בונפרטה, ארנסט ג'ונס, גורמים דיפלומטיים ואחרים, עבר פרויד דרך פריז והגיע ללונדון ב-4 ביוני 1938.

הבית ברחוב מארספילד גארדנס 20 בהמפסטד, שבו חי עם בתו אנה, הפך לימים למוזיאון פרויד. שם המשיך לעבוד ככל שבריאותו אפשרה. פרויד מת בלונדון ב-23 בספטמבר 1939, לאחר שנים של מחלה קשה. אפרו נטמן בקולומבריום של גולדרס גרין בכלי יווני עתיק שקיבל ממארי בונפרטה; לאחר מותה ב-1951 הונח גם אפרה של מרתה באותו כד.

סיפורו של פרויד בגלות משקף פרק מרכזי בתולדות יהודי אירופה: איש רוח יהודי שהשפיע על העולם, נרדף בשל זהותו ובשל רעיונותיו, ונאלץ להקים מחדש את ביתו ואת עבודתו בלונדון. ארבע מאחיותיו נרצחו בשואה, ואובדן זה מוסיף ממד אישי כואב למורשתו ולזיכרון משפחתו.

מורשת בעולם, בישראל ובתרבות היהודית

הפסיכואנליזה של פרויד אינה עוד האסכולה היחידה או הדומיננטית בפסיכולוגיה, וחלק מההשערות המקוריות שלו אינן עומדות במבחני המחקר המודרני. אולם חשיבותו ההיסטורית אינה תלויה בכך שכל טענה שלו התקבלה. הוא הציב את חיי הנפש, את היחסים הטיפוליים ואת סיפורו האישי של המטופל במרכז הדיון הרפואי והתרבותי.

הוא השפיע על פסיכולוגיית הילד, על טיפול בטראומה, על הספרות והאמנות, על חקר הדת והמיתוס ועל מחשבת החברה. בתו אנה פרויד המשיכה את עבודתו ופיתחה את פסיכולוגיית האגו ואת הפסיכולוגיה של הילד. ממשיכיו ומבקריו — בהם יונג, אדלר, הורני, קליין, לאקאן ואריק פרום — הרחיבו, תיקנו או דחו חלקים מתורתו, ובכך הפכו אותה לנקודת מוצא לפולמוסים פוריים.

מדוע זיגמונד פרויד ראוי לציון כערך חשוב במורשת

זיגמונד פרויד ראוי למקום מרכזי בארכיון מורשת (Moreshet) משום שפעל בנקודת המפגש שבין רפואה, מדע, יהדות ותרבות. הוא יצר שיטה קלינית שהפכה את השיחה עם המטופל לכלי יסודי בטיפול הנפשי, ניסח מודלים חדשים להבנת האדם והשפיע על דורות של רופאים, פסיכולוגים, סופרים, אמנים ואנשי רוח.

מורשתו חשובה במיוחד לחיי היהודים והישראלים: הוא נשא זהות יהודית חילונית מובהקת, תמך במוסד האקדמי שהיה לאוניברסיטה העברית, הותיר חותם עמוק על השפה העברית ועל לימודי הפסיכולוגיה בישראל, והפך את שאלות הזיכרון, האשמה, החוק, המשפחה והזהות לחלק מן השיחה התרבותית היהודית המודרנית. ב־Moreshet.com נשמר מקומו לא רק כאבי הפסיכואנליזה, אלא כאחד ההוגים היהודים שהשפיעו על האופן שבו העולם המודרני מבין את האדם.