ויקטור אמיל פראנקל

ויקטור אמיל פראנקל (26 במרץ 1905 – 2 בספטמבר 1997) היה נוירולוג ופסיכיאטר יהודי־וינאי, מייסד הלוגותרפיה ושיטת הניתוח האקזיסטנציאליסטי. הוא זכור במיוחד בזכות ספרו האדם מחפש משמעות, שבו שילב את עדותו כאסיר במחנות הריכוז הנאציים עם תפיסה פסיכותרפית שלפיה הרצון העמוק ביותר של האדם הוא למצוא משמעות לחייו. בכך העניק לחוויית השואה מקום מרכזי בתולדות הפסיכיאטריה, אך גם נזהר שלא לצמצם את חיי האדם לסבלו.

פראנקל הציע שהאדם אינו רק אוסף של דחפים, מנגנונים ביולוגיים או תגובות לתנאים חיצוניים. גם במצבים של כפייה ואובדן נותרת בו היכולת לבחור את עמדתו, לשאת באחריות ולכוון את עצמו אל מטרה, אדם או ערך שמעבר לו. רעיונות אלה הפכו את הלוגותרפיה לאחת השיטות המזוהות ביותר עם הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית, והשפיעו על מטפלים, אנשי חינוך, אנשי דת וקוראים ברחבי העולם.

ילדות, רפואה וראשית דרכו בווינה

פראנקל נולד בווינה לאלזה ולגבריאל פראנקל, במשפחה יהודית בת שלושה ילדים. כבר בנעוריו העסיקה אותו השאלה אם ארעיות החיים והסבל עלולים לשלול מהם את משמעותם. הוא בחר ללמוד רפואה, ובהשפעת הפסיכואנליזה פנה להתעניין בפסיכיאטריה. בשנת 1924 פורסם מאמרו הראשון, בעידודו של זיגמונד פרויד, ובשנת 1930 קיבל תואר דוקטור לרפואה.

עבודתו הרפואית התפתחה בתקופה שבה וינה הייתה מרכז חשוב של חשיבה פסיכולוגית ופסיכיאטרית. פראנקל ביקש לראות במטופל יותר מחולשותיו ומסימני המחלה שלו: הוא חיפש את האפשרויות שנותרו לפני האדם ואת היכולת שלו להתגבר, לבחור וליצור. בשנים 1940–1942 עמד בראש המחלקה הנוירולוגית בבית החולים רוטשילד, מוסד יהודי שבו טיפל בחולים בתקופה של רדיפות גוברות. בהמשך שימש פרופסור לנוירולוגיה ולפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת וינה.

השואה: אובדן, הישרדות ועדות

בשנת 1941 נישא לטילי גרוסר. ב־25 בספטמבר 1942 גורשו פראנקל, רעייתו והוריו לטרזיינשטט. ב־19 באוקטובר 1944 הועבר עם אשתו לאושוויץ; לאחר מכן נשלח למחנה קאופרינג, שם עבד בעבודות כפייה, ובמרץ 1945 הועבר למחנה משנה של דכאו. הוא שוחרר ב־27 באפריל 1945. אשתו הראשונה ורוב בני משפחתו נספו בשואה; אחותו הייתה מן הניצולים.

בטרזיינשטט עבד פראנקל כרופא במרפאה. כאשר נודע על הכשרתו בפסיכותרפיה, השתתף בהקמת מסגרת שסייעה לאסירים חדשים להתמודד עם הלם ההגעה, וכן ביחידה שנועדה למנוע התאבדויות. לצד תפקידים אלה היה במשך רוב תקופת מאסרו אסיר מן השורה, שנדרש לעבוד בחפירות ובהנחת מסילות רכבת. עובדה זו חשובה להבנת עדותו: תפיסתו לא נולדה מתוך תצפית מרוחקת על המחנות, אלא מתוך שילוב של מקצוע רפואי, אובדן אישי, עבודת כפייה ומאבק יומיומי על הישרדות.

בספרו האדם מחפש משמעות, שראה אור לראשונה ב־1946, תיאר פראנקל את חוויותיו ואת מסקנותיו הפסיכותרפיות. הוא כתב שגם כאשר אפשר לשלול מן האדם חירות חיצונית, לא ניתן לשלוט לחלוטין בעולמו הפנימי ובעמדתו כלפי המציאות. אין פירוש הדבר שסבל הוא רצוי או שהקורבן אחראי לגורלו; משמעותו של הרעיון היא שהאדם עשוי לשמור על ממד של בחירה גם בתנאים שבהם כמעט כל אפשרות אחרת נלקחה ממנו.

אחד הדימויים המרכזיים בסיפורו הוא הרצון לשחזר ולפרסם כתב יד מקצועי שאבד באושוויץ. היכולת לדמיין את עצמו חוזר לעבודה ומעניק לעולם את מחשבותיו שימשה עבורו עוגן פנימי. הוא תיאר גם כיצד היה מדמיין הרצאה על החוויות הפסיכותרפיות במחנות, וכך יוצר מרחק מחשבתי מן המציאות הבלתי נסבלת. העדות האישית נעשתה אצלו בסיס לדיון רחב יותר בכבוד האדם, באחריות ובאפשרות להתעלות רוחנית.

הלוגותרפיה וחיפוש המשמעות

לאחר המלחמה השלים פראנקל ב־1949 דוקטורט בפילוסופיה, ובשנים 1946–1970 ניהל את המרפאה הנוירולוגית בווינה. הלוגותרפיה, שפיתח, רואה בחיפוש אחר משמעות את המניע האנושי המרכזי. לדעתו, משמעות אינה רעיון מופשט בלבד: היא מתגלה דרך יצירה ועשייה, דרך אהבה ומפגש עם אדם אחר, ולעיתים גם דרך העמדה שהאדם בוחר לנקוט מול סבל שאי אפשר למנוע.

פראנקל תיאר את אובדן המשמעות כ"ריק קיומי", העלול להתבטא בשעמום, בייאוש, בתוקפנות ובהתמכרות. בעולם מודרני שבו לאדם יש אמצעים רבים אך לא תמיד מטרה ברורה, הוא ביקש להחזיר לטיפול את שאלות התכלית, המצפון והאחריות. הוא התנגד לתפיסה מכניסטית של הנפש, אך לא התעלם מן הממדים הביולוגיים והפסיכולוגיים של האדם. בעיניו, הממד הרוחני אינו מבטל את המדע אלא מוסיף לו הבנה של ייחודיות האדם ושל יכולתו להתכוון אל דבר מה שמעבר לעצמו.

פראנקל העריך את פרויד כגאון שתרם להבנת הנפש, אך סבר שהפסיכואנליזה הדגישה בעיקר את הרבדים הנמוכים של האדם. מול התפיסה של האדם כמי שמונע בעיקר על ידי דחפים, הוא הציב את השאיפה למשמעות, לאהבה, להגשמה ולחריגה עצמית. הוא הדגיש גם את הקשר בין מצב נפשי למצב גופני, ותיאר כיצד אכזבה ואובדן תקווה עלולים לפגוע בכוחות ההתמודדות של האדם.

אמונה, יהדות ואחריות

היהדות והאמונה היו חלק חשוב בעולמו של פראנקל. בספרו האל הלא מודע כתב על ממד דתי סמוי הקשור למצפון ולחיפוש האנושי אחר משמעות. הוא ביקש שהלוגותרפיה תישאר שיטה מדעית ונייטרלית, הפתוחה למאמינים ולאתאיסטים כאחד, אך סבר שאמונה יכולה לבטא את ההכרה בכך שלחיים יש משמעות עמוקה ומקיפה.

פראנקל נהג להניח תפילין מדי יום עד פטירתו. הוא ואשתו השנייה, אלינור קתרינה שווינדט, שכיבדה את אמונתו אף שהייתה נוצרייה, נהגו לבקר בבית כנסת ובכנסייה. בסיפוריו על השואה חזרו דימויים יהודיים של כיבוד הורים, תפילה וקידוש השם. בה בעת התנגד להאשמה קולקטיבית וטען שיש לשפוט בני אדם לפי אחריותם האישית. הוא לא הציג את האסירים כקבוצה אחידה, אלא הדגיש שבכל חברה יש אנשים הגונים ולא הגונים, ושבחירה מוסרית מתקיימת גם בתנאים היסטוריים קיצוניים.

רעיון האחריות היה בעיניו הצד המשלים של החירות. לכן הציע להקים מול פסל החירות בניו יורק פסל של אחריות בחוף המערבי של ארצות הברית. ההצעה ביטאה את השקפתו כי חירות אינה רק היכולת לעשות כרצוננו, אלא גם הנכונות להשיב לקריאת המציאות, לזולת ולערכים שאנו מחויבים להם.

השפעה עולמית ומורשת מקצועית

האדם מחפש משמעות נמכר ביותר מתשעה מיליון עותקים ותורגם לשפות רבות, ובהן עברית. פראנקל חיבר 32 ספרים, שפורסמו ב־32 שפות, והרצה ב־209 אוניברסיטאות בכל חמש היבשות. הוא שימש מרצה אורח באוניברסיטאות הרווארד, פיטסבורג, סן דייגו ודאלאס, ובאוניברסיטה האמריקנית הבינלאומית בקליפורניה הוקמה קתדרה ללימודי לוגותרפיה.

השפעתו חצתה את גבולות הפסיכיאטריה. הספר נעשה מקור לתמיכה עבור ניצולי שואה, אנשים המתמודדים עם מחלה ואובדן, אנשי חינוך, מטפלים וקוראים המבקשים להבין כיצד אפשר לחיות בתקופות של אי־ודאות. תרומתו אינה טענה שהמשמעות פותרת כל מצוקה, אלא הצעה לשאול בתוך המצוקה מה עדיין אפשר לעשות, למי אפשר להיות נאמנים ואיזו אחריות נותרה בידינו.

פראנקל קיבל 29 תוארי דוקטור לשם כבוד, היה חבר כבוד באקדמיה האוסטרית למדעים וקיבל בשנת 1975 אזרחות כבוד של וינה. לצד עבודתו המדעית היה גם חובב טיפוס הרים, ושלושה נתיבי טיפוס נקראו על שמו. הוא נפטר בווינה בשנת 1997.

מדוע ויקטור אמיל פראנקל ראוי לציון כערך חשוב במורשת

ויקטור פראנקל ראוי להיכלל במורשת (Moreshet) משום שחייו ויצירתו מחברים בין תולדות יהודי אירופה, עדות אישית על השואה, התפתחות הפסיכיאטריה והוויכוח המתמשך על משמעות, חירות ואחריות. הוא לא הסתפק בתיאור האסון שעבר עליו: הוא הפך את עדותו לכלי מקצועי ורוחני שסייע לאנשים רבים להתמודד עם אובדן, ייאוש וחוסר תכלית.

הקשר שלו ליהדות אינו פרט ביוגרפי בלבד. בחירתו להישאר עם הוריו, זיכרון אשתו הראשונה שנספתה, תפיסתו את כבוד האדם והדגש על אחריות אישית משקפים ניסיון לשמר אנושיות ומצפון בתוך עולם שביקש למחוק אותם. באמצעות ספריו, ובהם התרגומים העבריים שהגיעו לקוראים בישראל ובקהילות יהודיות בעולם, נעשתה מורשתו חלק מן השיחה היהודית והישראלית על השואה, אמונה, חוסן וחיים לאחר טראומה.

הכללתו ב־Moreshet.com מאפשרת לראות בו לא רק פסיכיאטר בעל השפעה בינלאומית, אלא אדם שעבודתו נשענה על זיכרון יהודי, על ניסיון היסטורי קיצוני ועל אמונה ביכולתו המוסרית של האדם. מורשתו ממשיכה לחבר בין טיפול לבין אחריות, בין עדות לבין תקווה, ובין ההיסטוריה היהודית לבין שאלות אנושיות כלליות.