זהו זה!

"זהו זה!" היא אחת מתוכניות הבידור והקומדיה המזוהות ביותר עם התרבות הישראלית. היא החלה את דרכה ב־2 ביולי 1978 כמגזין נוער של הטלוויזיה החינוכית, התפתחה לתוכנית מערכונים וסאטירה, ושודרה במשך כעשרים שנה — תחילה בערוץ הראשון, אחר כך במסגרת שידורי הטלוויזיה החינוכית בערוץ 2, ובהמשך בזכיינית רשת. בשנת 2020 שבה למסך בכאן 11, בתקופה שבה הציבור הישראלי חיפש הומור, שגרה ותחושת יחד. לאורך גלגוליה, התוכנית חיברה בין בידור, מוזיקה, אקטואליה ותוכן חינוכי, והפכה ממגזין לילדים ולבני נוער לנכס תרבותי המשותף לדורות.

ממגזין נוער לתוכנית דגל

את הסדרה יזמה וערכה רישה טירמן. יפה אורנשטיין הייתה המפיקה הראשונה, יוסי רונן הבמאי הראשון, והמנחים הראשונים היו מוני מושונוב, שלמה בראבא ודליק ווליניץ. בראשיתה הייתה זו תוכנית מגזין ששילבה פינות שונות וקטעי משחק, כאשר אפרים סידון, ב. מיכאל וקובי ניב נמנו עם כותבי התסריטים הראשונים. בתחילת שנות השמונים השתנה המבנה: כל פרק נסב סביב נושא מרכזי וקיבל קו עלילתי מנחה, שאפשר למערכונים, לפינות ולשירים להשתלב בתוך סיפור אחד.

בשנותיה הראשונות שודרה התוכנית בשידור חי כמה פעמים בשבוע, ובהמשך עברה למתכונת שבועית. היא הייתה חלק קבוע מחיי המשפחה הישראלית, ובמשך שנים שימשה תוכנית הדגל של הטלוויזיה החינוכית. גם פרטים קטנים, כמו מספרי הטלפון 414155 ו־426144 שנאמרו במסגרת החידות והפרסים, נטמעו בזיכרון הקולקטיבי. השילוב בין קצב של תוכנית חיה, כתיבה קומית, מוזיקה ונוכחות ישירה מול הצופים יצר תחושה שהמסך אינו רק משדר אל הבית, אלא מנהל איתו שיחה.

קומדיה מתוך החיים בישראל

המערכונים עסקו בנושאים שהיו מוכרים לצופים מחיי היום־יום: ירידת מפלס הכנרת, חברת החשמל, ריקודי עם, מחוסרי דיור, ריבוי מחזות זמר ותופעות חברתיות אחרות. לצד אלה נוצרו מחוות לקלאסיקות של הקולנוע והטלוויזיה, ובהן צ'ארלי צ'פלין, לורל והארדי וג'יימס בונד, וכן פרודיות על סדרות כמו "משפחת סימסון", "דאלאס" ו"משפחת קוסבי".

לכל פרק היה תסריט ועלילה, אך השחקנים הורשו לאלתר — במיוחד בשידורים חיים. החופש הזה הפך טעויות, הפתעות ורגעי אלתור לחלק מהקסם של התוכנית. הוא גם אפשר למבצעים לבטא סגנונות אישיים ולשלב קטעים שהתקרבו לסטנד־אפ. כך נוצרה שפה קומית שהייתה נגישה לילדים ולמבוגרים כאחד: מצחיקה, ישראלית מאוד, ולעיתים גם ביקורתית בלי לוותר על חום אנושי.

מוזיקה, שירים ופינות ידע

המוזיקה הייתה מרכיב מרכזי בזהותה של "זהו זה!". במשך שנים סיפקה להקת ברוש את הליווי המוזיקלי. בפינת "שיר השבוע" בוצעו שירים מאת אהוד מנור, בלחניו של קובי אשרת, בידי להקת חלב ודבש בשנים 1982–1983. לפינה צולמו קליפים מחוץ לאולפן, והיא אף הולידה תקליט. בהמשך השתתף שלמה גרוניך בתוכנית וביצע שירים שנכתבו במיוחד עבורה יחד עם מנחיה.

שיר הפתיחה נכתב בידי אהוד מנור והולחן בידי בני נגרי, ובוצע בידי יהודה תמיר, חני בודגוב, עירית בולקא ואיציק בן מלך. לאורך השנים התארחו בתוכנית זמרים ולהקות ישראליים רבים, והיא שימשה במה לחשיפה מוזיקלית בפני קהל רחב. לצד הבידור שולבו פינות שעסקו במוזיקה, בספרים, במדע ובנושאים נוספים — מאפיין שהמשיך את ייעודה המקורי של הטלוויזיה החינוכית והפך ידע לחלק טבעי מן העלילה.

מלחמת המפרץ: הומור כמנגנון התמודדות

בתקופת מלחמת המפרץ קיבלה התוכנית תפקיד ציבורי מיוחד. היא חזרה למבנה של קטעים קצרים שעסקו בחדרים האטומים, במסכות האב״כ, באזעקות השווא, בשמועות ובאי־הסדר של שגרת המלחמה. דמויות כמו שלושת הזקנים, נשותיהם הפולניות, החיילים העיראקים, הטבח, בובי ודובי והבבא בובה הפכו לחלק בלתי נפרד מן הזיכרון הישראלי של אותה תקופה.

ההומור לא ביטל את הפחד, אלא אפשר לצופים לעבד אותו יחד. הבבא בובה, למשל, ניסה לפרש את התפתחות המלחמה באמצעות גימטריה, ובמערכונים אחרים נלעגו השפה הציבורית, החרדה והחיפוש אחר פתרונות אזוטריים. בכך שיקפה "זהו זה!" את האווירה הישראלית של המלחמה — משפחתיות כפויה, חוסר ודאות וצורך עז לצחוק גם כאשר המציאות מאיימת. תוכנית סיום מיוחדת, ששודרה סביב סיום המלחמה וחג הפורים, איחדה את הדמויות המרכזיות לחגיגה טלוויזיונית של הקלה וסולידריות.

מעברים בין ערוצים וגלגולים חדשים

עם תחילת שידורי ערוץ 2 המסחריים בסוף 1993 עברה התוכנית לשידור במסגרת השעות שהוקצו לטלוויזיה החינוכית בערוץ החדש. החל מנובמבר 1995 שודרה אצל הזכיינית רשת בפריים־טיים בשם "זהו זה חי!". תקציב ההפקה גדל, והדגש עבר למערכונים קצרים יותר ולסאטירה. בשנתה האחרונה בגלגול זה נקראה התוכנית "המופע של זהו־זה" וכללה גם פינת נוסטלגיה עם יאצק, את "הפולניות", אורחים מעולם המשחק והקומדיה, ואמנים שביצעו שירים עם המנחים.

בין האורחים בעונה זו נמנו ספי ריבלין, שייקה לוי, טל פרידמן וקרן מור, וכן אביב גפן, קורין אלאל, דני סנדרסון ויובל בנאי. הופעתם של מנחים מן העבר — דליק ווליניץ, מתי סרי ומשה איבגי — הדגישה את הקשר בין שלבי חייה השונים של התוכנית. לאחר ירידתה מלוח השידורים המשיכו מערכוניה, דמויותיה וציטוטיה לחיות בשפה היומיומית ובזיכרון התרבותי.

מורשת, שידורים חוזרים ויצירות המשך

מאז סוף שנות התשעים שודרו פרקי "זהו זה!" שוב ושוב בטלוויזיה החינוכית, בערוצים נוספים, במרתונים ובמסגרות נוסטלגיה. גרסאות ערוכות וקצרות הופקו עבור שידורים חוזרים, ופרקים מלאים הוצגו בחגים ובאירועים מיוחדים. בשנת 2002 יצא DVD בשם "זהו זה במפרץ", שכלל מערכונים מתקופת מלחמת המפרץ, ומהדורה מורחבת הופצה מ־2011. בשנת 2009 יצא "המיטב 1", אוסף של שנים עשר פרקים בנושאי קולנוע וטלוויזיה, לצד קטעים ותוספות מן התוכנית.

בשנת 2014 נוצרה סדרת האינטרנט "הפולניות עושות שוק", ביוזמת רשות ניירות ערך ובשיתוף הטלוויזיה החינוכית. באמצעות הדמויות טולה ובז'יז'ינה, בדיבובם של מוני מושונוב ודובל'ה גליקמן, הסבירה הסדרה מושגים בסיסיים בשוק ההון ועודדה התנהלות זהירה באמצעות הומור מוכר. זה היה שימוש חדש בדמויות הקלאסיות: לא רק הנצחה של נוסטלגיה, אלא התאמה של שפה קומית ותיקה למשימה ציבורית־חינוכית.

השיבה לכאן 11

במרץ 2020, עם התפרצות מגפת הקורונה בישראל, חזרה "זהו זה!" לעונות איחוד בכאן 11. בפרקי החזרה השתתפו שלמה בראבא, מוני מושונוב, אבי קושניר, דובל'ה גליקמן וגידי גוב, לצד דמויות ותיקות כמו הבבא בובה, יאצק ושלושת הזקנים ודמויות חדשות. המערכונים עסקו במגפה ובחיי היום־יום שהשתנו, והחזירו למסך את השילוב בין אקטואליה, מוזיקה וחברותא.

העונות החדשות היו קצרות יותר והתבססו על כמה מערכונים במקום עלילה אחת ארוכה. פינת "שיר השבוע" והפינות הקבועות של העבר לא חזרו במתכונתן המקורית, אך בכל פרק בוצע שיר ישראלי בעיבוד חדש. השתתפו גם אורחים ובהם ליא קניג, רבקה מיכאלי וגילה אלמגור. ביום העצמאות 2021 שודר ספיישל שבו ביצעו חברי התוכנית שירים בעיבודים מיוחדים לצד התזמורת הפילהרמונית, ולאחר הפסקה שבה התוכנית למסך בנובמבר 2021.

מדוע זהו זה! ראויה לציון כערך חשוב במורשת

"זהו זה!" ראויה למקום במורשת משום שהיא אינה רק תוכנית טלוויזיה מצליחה, אלא מוסד תרבותי שנכח בחייהם של ישראלים במשך כמה דורות. היא יצרה דמויות, משפטים ושירים שהפכו לחלק מן השפה המשותפת; נתנה במה ליוצרים, שחקנים ומוזיקאים; וחיברה בין בידור לבין ידע, אקטואליה וחוויה ישראלית יומיומית.

חשיבותה ניכרת במיוחד ביכולתה להשתנות בלי לאבד את זהותה: ממגזין נוער בשידור חי, דרך תוכנית מערכונים וסאטירה, ועד יצירה מחודשת בתקופת הקורונה. היא הראתה כיצד הומור יכול לסייע לקהילה להתמודד עם פחד, אי־ודאות ושינוי, וכיצד ארכיון טלוויזיוני יכול להמשיך לדבר אל קהלים חדשים. משום כך מתעדת מורשת (Moreshet) את "זהו זה!" ואת השפעתה על התרבות הישראלית, ועל כן היא ראויה להיכלל גם ב־Moreshet.com — כעדות ליצירה שהפכה זיכרונות פרטיים לחוויה ציבורית משותפת.