ואלס עם באשיר

ואלס עם באשיר הוא סרט אנימציה דוקומנטרי-מלחמתי ישראלי משנת 2008, שנכתב ובוים בידי ארי פולמן. הסרט עוקב אחר ניסיונו של פולמן, חייל חי״ר צעיר במלחמת לבנון הראשונה, לשחזר זיכרונות שנמחקו או הודחקו מתקופת שירותו, ובייחוד מן האירועים שהתרחשו סביב טבח סברה ושתילה. באמצעות שילוב יוצא דופן של עדויות, זיכרונות, מוזיקה, איור, אנימציה וצילומי חדשות, הסרט הפך חוויה אישית של אובדן זיכרון וחשבון נפש ליצירה העוסקת בשאלות רחבות של מלחמה, אחריות והאופן שבו יחידים וחברות זוכרים את עברם.

ייחודו של הסרט אינו רק בנושא שלו, אלא גם בדרך שבה הוא מספר אותו. זהו סרט באורך מלא שכמעט כולו מונפש, ובכל זאת הוא פועל כיצירה תיעודית: אנשים שהיו מעורבים במלחמה מספרים את זיכרונותיהם בקולם, והאנימציה מעניקה צורה למראות, לפחדים ולפערים שבין מה שנחווה לבין מה שניתן לזכור. כך הצליח הסרט להרחיב את גבולות הקולנוע התיעודי והאנימציה גם יחד, ולהוכיח כי אנימציה יכולה להתמודד עם עדות היסטורית, טראומה אישית ומציאות פוליטית קשה.

הזיכרון האישי כדרך לבחינת המלחמה

עלילת הסרט מתחילה בשנת 2006, כאשר פולמן נפגש עם חברו בועז ריין-בוסקילה. בועז מספר על סיוט חוזר שבו 26 כלבים זועמים דוהרים ברחובות תל אביב. לדבריו, בזמן מלחמת לבנון הראשונה הוטל עליו להרוג כלבים כדי שלא יתריעו בנביחותיהם על כניסת החיילים לכפרים. עבורו, כל אחד מן הכלבים בחלום קשור לזיכרון ממשי של מעשה שביצע.

לעומת בועז, פולמן מגלה שאינו מצליח לזכור כמעט דבר מתקופת שירותו בלבנון. זמן קצר לאחר הפגישה עולה בו חזיון של עצמו ושל חיילים נוספים רוחצים עירומים בים מול ביירות, באור פצצות תאורה. הוא אינו יודע אם מדובר בזיכרון מדויק, בדימוי שנוצר בדיעבד או במנגנון נפשי המנסה להשלים פערים. בעקבות זאת הוא יוצא למסע בין חברים לנשק, פסיכולוגית, חוקר טראומה והעיתונאי רון בן ישי, שסיקר את המלחמה ואת האירועים בסברה ושתילה.

העדויות המצטברות מחזירות בהדרגה את פולמן אל הרגעים שניסה לשכוח. הסרט אינו מציג זיכרון כמסמך שלם ואמין תמיד, אלא כתהליך מורכב, מקוטע ופגיע. זהבה סולומון, פסיכולוגית וחוקרת ישראלית בתחום הפסיכוטראומה, מסבירה בסרט את מנגנון הדיסוציאציה ואת האפשרות שהמוח מפריד בין האדם לבין חוויה בלתי נסבלת. בכך הסרט מחבר בין סיפורו של חייל מסוים לבין הדיון הרחב יותר בפגיעות הנפשיות של מלחמה ובמחיר שהן גובות גם שנים לאחר סיומה.

האירוע ההיסטורי והבחירה האמנותית

שם הסרט נלקח מסצנה שבה שמואל פרנקל, מפקד ביחידתו של פולמן, יוצא תחת אש בביירות, נוטל מקלע ומתקדם בתנועות המזכירות ריקוד, כשברקע מתנוססות תמונות ענק של בשיר ג׳ומאייל. ג׳ומאייל, מנהיג הפלנגות הנוצריות בלבנון, נרצח זמן קצר לפני הטבח בסברה ושתילה, והקשר בין הרצח לבין פעולת הנקם של הפלנגות עומד ברקע ההיסטורי של הסרט.

לקראת סיום, פולמן נזכר כי יחידתו השתתפה בירי פצצות תאורה מעל המחנות באותו לילה. הסרט אינו טוען שהחיילים הישראלים ביצעו את הטבח עצמו, אלא מתמקד בשאלת הנוכחות, הידיעה, האחריות והאופן שבו אדם צעיר מפרש בדיעבד את חלקו במערכת אירועים הרסנית. ברגע האחרון, האנימציה מתפוגגת לצילומי חדשות אמיתיים של הנשים והילדים שחזרו למחנה לאחר הטבח ושל הגופות שנמצאו בו. המעבר החד מן הדימוי המצויר אל התיעוד המצולם מעניק לסיום עוצמה מיוחדת ומזכיר לצופה שהסיפור אינו רק חלום או זיכרון פרטי, אלא חלק מהיסטוריה ממשית.

אנימציה שנבנתה כדי לזכור

הפקת הסרט נמשכה ארבע שנים ונעשתה בשיתוף פעולה ישראלי, גרמני וצרפתי. דוד פולונסקי עיצב את האיורים, ויוני גודמן שימש במאי האנימציה. העבודה שילבה איור דמוי קומיקס, גרפיקה כהה, מוזיקה קלאסית ומוזיקת רוק משנות השמונים, וכן סצנות סוריאליסטיות הממחישות את פעולת הזיכרון ואת התפרקותו.

רוב הסרט נוצר בטכניקת Cutout, המבוססת על חיתוך דמויות ואיורים לחלקים רבים והנעתם בשכבות. לצד אנימציית פלאש ואנימציה קלאסית נעשה שימוש גם בטכנולוגיות תלת-ממד. התוצאה אינה ניסיון להסתיר את מלאכותיות האנימציה, אלא להשתמש בה כדי לבטא דברים שמצלמה רגילה מתקשה ללכוד: חלום, הדחקה, תחושת אשמה, פחד וזיכרון שאינו חוזר בסדר כרונולוגי.

הפסקול של מקס ריכטר, יחד עם שירים של אמנים והרכבים כגון OMD, PiL, חה קליק וזאב טנא, אינו משמש רק כרקע. הוא יוצר ניגוד בין קצב, נוסטלגיה ואנרגיה מוזיקלית לבין התמונות הקשות של המלחמה, ולעיתים נדמה שהוא מפרש את האירועים לצד הדמויות. גם העריכה של נילי פלר תורמת למבנה המקוטע של היצירה ולתחושת החיפוש אחר אמת פנימית.

הישג ישראלי בקולנוע העולמי

הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל קאן בשנת 2008 והתמודד על דקל הזהב. לאחר מכן זכה להכרה רחבה בקרב קהל ומבקרים ברחבי העולם. הוא זכה בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר, בפרס סזאר לסרט הזר הטוב ביותר, בפרסי אופיר לסרט העלילתי, לבימוי, לתסריט, לעריכה, לעיצוב הפסקול ולעיצוב האמנותי, וכן בפרסים מרכזיים נוספים של גופי קולנוע ותיעוד.

בפרסים רבים היה הסרט חלוץ: הוא היה הסרט הישראלי הראשון שזכה בסזאר, הסרט התיעודי הראשון שזכה בגלובוס הזהב, וסרט האנימציה הראשון שהיה מועמד לאוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. בטקס האוסקר ה-81, שנערך ב-2009, הוא היה מועמד בקטגוריה זו. נוסף על כך זכה ארי פולמן בפרסי איגוד הבמאים והתסריטאים האמריקאי על עבודתו, והסרט זכה להכרה מצד איגוד הקולנוע התיעודי הבינלאומי, איגודי מבקרים ופסטיבלים ברחבי העולם.

הישגים אלה היו משמעותיים לא רק מבחינת יוצרי הסרט, אלא גם עבור הקולנוע הישראלי. הם הראו שסרט העוסק בזיכרון ישראלי, במלחמה במזרח התיכון ובשאלות מוסריות מורכבות יכול להגיע לקהל בינלאומי בלי לוותר על מקומו, על שפתו או על המורכבות ההיסטורית שלו. הסרט גם הרחיב את ההבנה הבינלאומית של אנימציה: הוא הוכיח כי המדיום אינו מוגבל לבידור או לילדים, ויכול לשמש כלי רציני לעדות, למחקר רגשי ולהתמודדות עם טראומה.

מעבר למסך: רומן גרפי והשפעה תרבותית

בשנת 2009 יצא לאור רומן גרפי המבוסס על הסרט, בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר. העיבוד אפשר ליצירה להמשיך את חייה גם מחוץ לאולם הקולנוע, והדגיש את הקשר שבין קולנוע, קומיקס, ספרות חזותית ותיעוד. הסרט עצמו נעשה נקודת התייחסות בדיונים על קולנוע ישראלי, על ייצוג מלחמות, על טראומה של חיילים ועל מה שמכונה לעיתים מסורת ה״יורים ובוכים״. חוקרים ויוצרים בחנו את האופן שבו הוא מציג טראומת מבצע, אחריות קולקטיבית והמתח שבין עדות אישית לבין זיכרון היסטורי.

השפעתו ניכרת גם בכך שיצירות מאוחרות יותר העוסקות במלחמה ובטראומה יכלו להתייחס אליו כאל תקדים אמנותי. הוא סלל דרך ליצירות תיעודיות מונפשות נוספות והעניק לגיטימציה קולנועית לשימוש בדימויים סוריאליסטיים כדי להתמודד עם עובדות היסטוריות. בהקשר הישראלי, הוא תרם לשיחה ציבורית ותרבותית על מלחמת לבנון הראשונה ועל סברה ושתילה, גם כאשר הצופים נחלקו ביחס לפרשנות הפוליטית והמוסרית שלו.

מדוע ואלס עם באשיר ראוי לציון כערך חשוב במורשת

ואלס עם באשיר ראוי להיכלל במורשת (Moreshet) משום שהוא מתעד פרק מכריע בזיכרון הישראלי לא באמצעות כרוניקה ישירה בלבד, אלא דרך חקירה אמנותית של האופן שבו אנשים זוכרים, שוכחים ונושאים את המלחמה בגופם ובנפשם. הוא מפגיש את הקהל עם קולותיהם של חיילים, אנשי מקצוע ועיתונאים, ומציג את ההיסטוריה כמרחב שבו עדות אישית, אחריות מוסרית ופצע נפשי שלובים זה בזה.

חשיבותו של הסרט חורגת מן הקולנוע הישראלי. הוא שינה את מעמדה של האנימציה הדוקומנטרית, זכה להכרה בינלאומית חסרת תקדים עבור יצירה ישראלית מסוגו, ופתח בפני יוצרים ברחבי העולם אפשרויות חדשות לספר סיפורים על מלחמה וטראומה. עבור Moreshet.com, זהו ערך המתעד גם הישג אמנותי ישראלי וגם יצירה שהשפיעה על הדרך שבה קהלים בארץ ובעולם מבינים זיכרון, עדות ומורשת של מלחמה.