הראשון בבידור

"הראשון בבידור" הייתה תוכנית בידור ישראלית בהנחיית דודו טופז, ששודרה בערוץ 2 במסגרת שידורי קשת במשך 11 עונות, בין 1994 ל־2004. התוכנית נעשתה לאחד ממוקדי הבידור המרכזיים של הטלוויזיה הישראלית בשנות התשעים וראשית שנות האלפיים: היא משכה קהלים גדולים, הציבה את המנחה במרכז התרבות הפופולרית והעניקה חשיפה לבדרנים ולאמנים שהמשיכו לקריירות מצליחות.

הפרק הזה בתולדות הטלוויזיה הישראלית חשוב גם משום שהוא משקף את המעבר לשידורי טלוויזיה מסחריים ואת האופן שבו תוכנית שבועית אחת יכלה ליצור שפה משותפת, ביטויים מוכרים ורגעים שנחרתו בזיכרון הציבורי. לצד הפופולריות הרבה, התוכנית זוהתה עם סגנון ראוותני ותכנים שנמתחה עליהם ביקורת בשל רדידותם; עובדה זו היא חלק מן ההקשר התרבותי שבו פעלה.

מ״רשות הבידור״ ל״הראשון בבידור״

התוכנית עלתה לשידור לראשונה בערב יום שישי, 31 בדצמבר 1993, שבועות ספורים לאחר תחילת שידורי קשת במסגרת ערוץ 2 המסחרי. בתחילה נקראה "רשות הבידור", הוקלטה מראש ושודרה בימי שישי בערב. כבר מן העונות הראשונות בלט ניסיונו של טופז ליצור קשר בלתי אמצעי עם הצופים: צוות צילום יצא במהלך התוכנית אל בתיהם של אנשים, כדי להפתיע אותם בזמן שידור התוכנית.

בשנת 1995, לאחר שתי עונות, שונה שמה ל"הראשון בבידור". שינוי השם בא עם המעבר לשידור חי בימי ראשון, בעקבות החלפת ימי השידור של זכייניות ערוץ 2. השם נשא משמעות כפולה: הוא ציין את יום השידור החדש, ובו בזמן רמז למעמדו של טופז בעקבות הצלחתו בטלוויזיה המסחרית. הכינוי "הראשון בבידור" דבק בטופז עצמו, והשם נשמר גם כאשר מועד השידור השתנה שוב במהלך השנים, כולל חזרה לימי שישי באחת העונות.

בידור ישיר, תחרויות ויוזמות חברתיות

הקשר הקרוב עם הצופים היה מרכיב מרכזי בפורמט. על סמך בקשות ומכתבים שנשלחו אליו, טופז יזם בין היתר מפגשים שנועדו להשכין שלום בין אנשים מסוכסכים. הקטעים הללו הוקלטו מראש, ובמהלך התוכנית הוצגו הצדדים כשהם יושבים בקהל. לצד זאת התקיימו תוכניות מיוחדות, ובהן שידוך בין שני אנשים ותחרות "מלכת היופי של נהגות המוניות".

התוכנית ביקשה להציע לצופים בידור רחב־היקף ומפתיע: חלוקת פרסים גדולים לאנשים במצוקה, משימות ותחרויות מקוריות, והשתתפות של אנשים מן הקהל ומן האולפן. הפורמט שילב ראיונות, הפתעות, הומור ואירועים חד־פעמיים, ובכך יצר תחושה שהטלוויזיה יכולה להיכנס ישירות אל חיי היומיום של הצופים.

במה לבדרנים ולאמנים

אחד מתרומותיה הבולטות של התוכנית לתרבות הבידור הישראלית היה מתן במה לסטנדאפיסטים ולבדרנים צעירים. בפינות הסטנדאפ שלה זכו לחשיפה משמעותית ראשונה צמדים ואמנים שונים, ובהם אלי ומריאנו, שהפכו בהמשך למוכרים לקהל הרחב. בתחרות הדוגמנות "נערת פלפל" נחשפה לראשונה גם עדי הימלבלוי, שזכתה בתחרות.

במהלך שנותיה התארחו בתוכנית ידוענים רבים מישראל ומהעולם, ובהם מדונה, דסטין הופמן, סילבסטר סטאלון, סטינג, רוברטו בניני, חוליו איגלסיאס וגלן קלוז. הראיונות ניסו לעיתים לחרוג משיחה שגרתית: אורחים פגשו דמויות מעברם והתבקשו להיזכר מהיכן הם מכירים אותן. המפגשים הללו תרמו לתחושת האירוע שהייתה חלק מזהותה של התוכנית.

שיאי צפייה והטבעת חותם בזיכרון הציבורי

בשנותיה הראשונות זכתה התוכנית להצלחה גדולה והניבה רווחים רבים לזכיינית קשת. המעבר לימי ראשון בשנת 1995 הביא לעלייה נוספת באחוזי הצפייה. ב־5 בינואר 1997, במהלך תוכנית שבה הודיע טופז על אירוע של נחיתת חוצנים לכאורה, נרשם שיא של 46.8 אחוזי צפייה — שיא מאז תחילת מדידת הצפייה, שאמנם נשבר מאוחר יותר.

בעקבות הצלחתו הפך טופז לכינוי "מלך הרייטינג", וביטויים קבועים מן התוכנית, כגון "אין לי זמן!" ו"נעבור לפר־סו־מות", נעשו חלק מן השפה המזוהה עם תקופתה. בשנותיה הראשונות נמדדה הצפייה באמצעות סקרים שערכה חברה פרטית עבור הרשות השנייה. הנתונים נחשבו גבוהים ביחס לתוכניות אחרות בערוץ 2, והתוכנית עמדה במשך תקופות ממושכות בראש טבלאות הצפייה. גם לאחר שהחלה לפעול מערכת המדרוג הרשמית, בפברואר 1998, ניכרה הצלחתה בנתוני הצפייה.

הנתונים הגבוהים נשמרו עונה אחר עונה עד לעונה השמינית, בשנת 2001. באותה תקופה ירדה הצפייה ביחס לעונות הקודמות, אך נותרה גבוהה בהשוואה לנתוני ערוץ 2. הירידה הייתה חלק ממגמה רחבה יותר בערוץ, על רקע תחרות מצד אופרות סבון ישראליות פופולריות ששודרו בכבלים במקביל לשידורי הפריים טיים. בעונה התשיעית התאוששו נתוני הצפייה במידה ניכרת, אף שלא חזרו לשיאי השנים הראשונות; שתי העונות האחרונות התייצבו על נתונים דומים עד לסיום התוכנית.

סיום התוכנית ומקומה בתולדות הטלוויזיה

לקראת המכרז השני להפעלת ערוץ 2, ובעקבות פולמוס ציבורי סביב התנהגותו של טופז בתוכנית, החליטה קשת להקפיא את הפקת התוכנית. העונה ה־11 והאחרונה הסתיימה ביוני 2004. לאחר כמה חודשים שבהם עתידו של טופז בזכיינית לא היה ברור, החליטה קשת לקראת סוף 2004 שלא להתקשר עמו עוד, גם לא במסגרת תוכנית חדשה.

לאחר ירידת התוכנית המשיך טופז להנחות תוכניות בידור דומות במסגרת הזכיינית המתחרה רשת ולאחר מכן בערוץ 10. עם זאת, התוכניות החדשות לא הגיעו לפופולריות של "הראשון בבידור". בשנת 2007 פרש מהנחיית תוכניות בידור והתמקד בפרויקטים אחרים.

"הראשון בבידור" נותרה דוגמה בולטת לכוחה של הטלוויזיה המסחרית לעצב הרגלי צפייה, להכתיב שיח בידורי וליצור חשיפה ארצית ליוצרים ולאמנים. היא הייתה חלק מן התרבות הישראלית בתקופה שבה ערוץ 2 נעשה מוסד מרכזי בחיי הפנאי, והמחישה כיצד פורמט טלוויזיוני יכול להשפיע על הקריירות של משתתפיו ועל הזיכרון התרבותי של קהל שלם.

מדוע הראשון בבידור ראויה לציון כערך חשוב במורשת

"הראשון בבידור" ראויה להיכלל במורשת משום שהיא מתעדת פרק משמעותי בהתפתחות הטלוויזיה הישראלית המסחרית: תוכנית שבועית שהגיעה לקהלים עצומים, הפכה את דודו טופז לדמות מרכזית בבידור הישראלי, והעניקה לבדרנים צעירים במה שהשפיעה על המשך דרכם. שיאי הצפייה, הביטויים שנקלטו בשפה הציבורית והפורמט שהתבסס על השתתפות הצופים ממחישים את עוצמתה של הטלוויזיה ביצירת חוויה תרבותית משותפת.

במובן זה, הערך אינו מתיימר לייחס לתוכנית מורשת יהודית שלא תועדה במקורות שסופקו, אלא שומר את סיפורה כחלק מן המורשת התרבותית והתקשורתית של החברה הישראלית. עבור מורשת (Moreshet) ו־Moreshet.com, תיעוד התוכנית מאפשר להבין כיצד נבנו מוסדות הבידור הפופולרי בישראל וכיצד הם השפיעו על יוצרים, צופים והשפה התרבותית של תקופתם.