הנרייטה סאלד

הנרייטה סאלד (21 בדצמבר 1860 – 13 בפברואר 1945) הייתה מנהיגה ציונית אמריקנית, מחנכת, עורכת, מארגנת חברתית וממניחות היסוד של שירותי הבריאות והרווחה ביישוב היהודי בארץ ישראל. היא הקימה את הסתדרות הנשים הציוניות הדסה, הנהיגה מפעלי רפואה וחינוך ששירתו יהודים וערבים, עמדה בראש הלשכה הארץ־ישראלית של עליית הנוער וסייעה להפוך רעיונות של אחריות יהודית הדדית למערכות ציבוריות מתפקדות.

ייחודה של סאלד לא היה רק בחזון אלא ביכולת לבנות מוסדות: לגייס נשים יהודיות בארצות הברית לעשייה ציונית מעשית, להביא אנשי מקצוע וציוד רפואי לארץ, להכשיר אחיות, להקים תחנות לטיפול באם ובילד, להסדיר לשכות סעד מקומיות ולדאוג לקליטתם החינוכית והאישית של צעירים שנעקרו מבתיהם באירופה. עבודתה חיברה בין יהדות ארצות הברית לבין היישוב בארץ ישראל והשפיעה על תשתיות שהמשיכו להתפתח לאחר הקמת המדינה.

ילדות, לימוד והוראה בבולטימור

סאלד נולדה בבולטימור שבמרילנד, הבכורה בשמונה בנותיהם של סופיה שאאר והרב בנימין סאלד, יליד הונגריה ורבה של קהילת אוהב שלום בעיר. בית המשפחה שילב למדנות יהודית, מעורבות ציבורית ופתיחות להשכלה כללית. הנרייטה למדה עם אביה, סייעה בהגהת כתביו ונחשפה באמצעותו לעברית, למקרא, להיסטוריה יהודית ולשאלות ציבוריות שהעסיקו את יהודי אמריקה.

היא סיימה בשנת 1877 את Western Female High School בהצטיינות. בתקופה שבה האפשרויות להשכלה גבוהה לנשים היו מוגבלות, פנתה מיד להוראה. במשך כחמש עשרה שנה לימדה שפות ומתמטיקה בבית הספר של האחיות אדמס, ובמקביל לימדה מקרא, עברית והיסטוריה בבית הספר הדתי של קהילת אביה. היא הרחיבה את השכלתה גם באמצעות הרצאות בג'ונס הופקינס ובמכון פיבודי.

הטיפול באחיותיה הצעירות, ובהן אחיות שחלו ונפטרו בגיל צעיר, היה חלק מרכזי מנעוריה. לצד הקריאה והלימוד פיתחה גם היכרות רחבה עם צמחי הסביבה. השילוב בין סקרנות אינטלקטואלית, משמעת עבודה וטיפול מעשי באחרים הופיע שוב ושוב במפעליה הבוגרים.

מהגרים יהודים, עברית ותודעה ציונית

לאחר הפוגרומים בדרום־מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881–1882 הגיעו לבולטימור פליטים יהודים רבים ממזרח אירופה. סאלד ואביה קיבלו את פניהם, שמעו את סיפוריהם וסייעו להם להתמודד עם חייהם החדשים. היא הקימה בבולטימור בית ספר ערב למהגרים, שבו לימדה אנגלית וכישורי השתלבות. המפעל נחשב לאחד מבתי הספר הראשונים מסוגו בארצות הברית ונועד לא רק להקנות שפה, אלא לאפשר למהגרים להתפרנס ולהשתלב בלי לאבד את זהותם היהודית.

במאמרים שפרסמה בשם העט שולמית בעיתון Jewish Messenger, עסקה בקשיי הפרנסה, בשמירת השבת, בהתבוללות ובאחריותם של יהודים ותיקים כלפי החדשים. עוד לפני שהציונות המדינית נעשתה לכוח מאורגן רחב, היא קשרה בין תחיית התרבות העברית, סולידריות יהודית והצורך במרכז לאומי בארץ ישראל. בשנת 1898 נבחרה לחברה היחידה בוועד הפועל של פדרציית ציוני אמריקה, ובמלחמת העולם הראשונה הייתה האישה היחידה בוועד הזמני לעניינים ציוניים כלליים.

העורכת שבנתה ארון ספרים יהודי־אמריקני

משנת 1893 עבדה סאלד באגודה היהודית להוצאה לאור, Jewish Publication Society, במשך יותר משני עשורים. אף שתוארה הרשמי היה בתחילה מזכירת מערכת, בפועל נשאה באחריות רחבה של עורכת: היא תרגמה, ערכה כתבי יד, כתבה מאמרים, תיאמה את לוח הפרסומים ופיקחה על הכנת ספרים לדפוס. היא ערכה גם את מילונו התלמודי של מרקוס יסטרוב וסייעה בעבודת האנציקלופדיה היהודית.

תרומתה החשובה ביותר בתחום זה הייתה ל־American Jewish Year Book. היא נשאה בחלק מרכזי בהפקת הכרך הראשון בשנת 1899 ושימשה עורכת יחידה של השנתון בשנים 1904–1908. השנתון תיעד מוסדות, אוכלוסיות, אירועים ורעיונות בחיי יהדות ארצות הברית והעולם, ולכן עבודתה של סאלד הייתה גם מפעל של שימור זיכרון יהודי. היא סייעה להעמיד לרשות קוראים דוברי אנגלית ספרות יהודית אמינה ומסודרת בתקופה שבה הקהילה האמריקנית עברה שינוי מהיר.

בשנת 1902 החלה ללמוד לימודי יהדות מתקדמים בבית המדרש לרבנים באמריקה. בית הספר לרבנות היה סגור אז בפני נשים, והיא התקבלה ללימודים בתנאי שלא תבקש הסמכה לרבנות. עצם נוכחותה כתלמידה בעלת ידע עמוק סימנה את התרחבות מקומן של נשים בלימוד היהודי הגבוה. היא עבדה גם עם חוקר התלמוד לוי גינצבורג על מפעלו אגדות היהודים.

המשכיות יהודית וקבלת אחריות

לאחר מות אמה בשנת 1916 הוצע לסאלד כי גבר יאמר במקומה קדיש. היא השיבה שתעשה זאת בעצמה, והסבירה שהקדיש מבטא את קבלת מקומו של ההורה בקהילה ואת המשך שרשרת המסורת. מכתבה נעשה מסמך מוכר בדיון על אמירת קדיש בידי נשים, והוא ממחיש את דרכה: נאמנות עמוקה למסורת היהודית לצד נכונות להרחיב את אחריותן הציבורית והרוחנית של נשים.

המסע לארץ ישראל והקמת הדסה

בביקורה בארץ ישראל עם אמה בשנת 1909 נחשפה סאלד בעת ובעונה אחת לעוצמת המפעל החלוצי ולעוני, למחלות ולתנאי ההיגיינה הקשים בירושלים וביפו. היא הבחינה בכך שטיפול רפואי מונע, אחיות מקצועיות וחינוך להיגיינה יכולים לשנות את חיי התושבים באופן מיידי. הביקור חיזק אצלה את התפיסה שציונות אינה יכולה להסתפק בנאומים ובגיוס תמיכה; עליה לבנות שירותים המאפשרים לחברה לחיות, לגדל ילדים ולהתפתח.

בפורים 1912 כינסה בניו יורק קבוצה של נשים ציוניות. מן הכינוס צמחה הדסה, הסתדרות הנשים הציוניות באמריקה, וסאלד כיהנה כנשיאתה הראשונה עד 1926. הדסה העניקה לנשים יהודיות מסגרת ארצית של מנהיגות, גיוס כספים, חינוך ציוני ועבודה מקצועית למען ארץ ישראל. בכך שינתה לא רק את שירותי הבריאות בארץ אלא גם את מעמדן של נשים בעשייה הציונית האמריקנית.

בשנת 1913, בסיוע לינה ונתן שטראוס, שלחה הדסה לירושלים את האחיות רחל לנדי ורוז קפלן. הן הפעילו שירות של אחיות מבקרות ותחנת בריאות ציבורית. לאחר מלחמת העולם הראשונה ארגנה הדסה את קבוצת העזרה המדיצינית הציונית האמריקנית, שהגיעה לארץ עם רופאים, אחיות, אמבולנסים, תרופות וציוד רפואי. סאלד נשלחה לסייע בניהול הפעילות בארץ, ובשנת 1920 הפכה ירושלים למרכז עבודתה.

בריאות ציבורית כמפעל ציוני ואנושי

בהנהגתה עברה הפעילות הרפואית ממענה לשעת חירום לבניית תשתית קבועה. הדסה תמכה בבתי חולים ובמרפאות, בשירותי רפואת שיניים ורנטגן, בחלוקת מזון ובטיפול בילדים. היא קידמה פסטור חלב ואת תחנות הטיפול באם ובילד שהתפתחו למפעל טיפת חלב, וכן הכשרה מקצועית של אחיות על פי תפיסה שהכירה בסיעוד כמקצוע עצמאי ולא רק כסיוע טכני לרופא.

אחד העקרונות החשובים בעיניה היה ששירות רפואי מקצועי צריך להיות פתוח לכל נזקק. מוסדות הדסה טיפלו ביהודים ובערבים, וסאלד ראתה בטיפול הוגן ובשיתוף ידע רפואי תנאי לחברה יציבה. השילוב בין ציונות מעשית לבין שירות שאינו מותנה בהשתייכות מפלגתית או עדתית העניק למפעל הרפואי שלה משמעות החורגת מגבולות קהילה אחת.

בשנת 1934 הניחה סאלד את אבן הפינה לבית החולים האוניברסיטאי רוטשילד־הדסה בהר הצופים. המוסד, שנפתח בהמשך העשור, חיבר טיפול רפואי, מחקר והוראה והיה לאחד מסמליה הבולטים של הרפואה המודרנית בארץ. סאלד לא הייתה רופאה, אך כוחה כמארגנת אפשר לרופאים, לאחיות ולחוקרים לעבוד בתוך מערכת מקצועית בת־קיימא.

עיצוב שירותי הרווחה של היישוב

בשנת 1927 מונתה לראש מחלקת הבריאות והחינוך של ההנהלה הציונית. בשנת 1931 נבחרה לאספת הנבחרים השלישית ושימשה ראש השירות לעבודה סוציאלית בהנהלת הוועד הלאומי ויושבת ראש ועד הבריאות. בתפקידים אלה הרחיבה את עבודתה מן המוסד הבודד אל המערכת הציבורית.

סאלד קידמה הקמת לשכות סעד ברשויות המקומיות: הרשות המקומית הפעילה את השירות, ואילו הוועד הלאומי סיפק סיוע כספי, הכשרה ופיקוח מקצועי. היא נעזרה בעובדות סוציאליות בעלות הכשרה מקצועית, ובהן סידי ורונסקי. עד מותה פעלו ברחבי היישוב כחמישים לשכות. המודל יצר חלוקת אחריות בין השלטון המרכזי לרשות המקומית והיה נדבך בהתפתחות שירותי הרווחה במדינת ישראל.

גישתה לא הסתכמה בחלוקת סיוע חומרי. היא ביקשה להבין את נסיבותיו של כל אדם, להכשיר אנשי מקצוע ולהציב אמות מידה אחידות לטיפול. כך תרמה למעבר מצדקה מזדמנת לעבודה סוציאלית מאורגנת המבוססת על אחריות ציבורית.

עליית הנוער: הצלה, קליטה ובניית בית חדש

את רעיון עליית הנוער יזמה והחלה לממש רחה פריאר בגרמניה לנוכח האנטישמיות הגוברת. בשנת 1932 הגיעה לבן שמן קבוצה ראשונה של שנים עשר נערים בסיועו של ד״ר זיגפריד להמן. לאחר עליית הנאצים לשלטון החליטו מוסדות התנועה הציונית להפוך את היוזמה למפעל רחב, וחיים ויצמן וארתור רופין ביקשו מסאלד לעמוד בראש הלשכה לעליית הנוער בארץ ישראל.

סאלד בדקה את התוכנית מקרוב: היא נסעה לאירופה, פגשה הורים, בני נוער, אנשי קהילה ותנועות ציוניות ובחנה מקורות מימון ומקומות קליטה. בהנהגתה טיפלה הלשכה בקבלת רישיונות מן השלטון הבריטי, במציאת כפרי נוער, בתי ספר ומשקים, ובהתאמת מסגרת חינוכית לנערים ולנערות שהגיעו ללא משפחותיהם. המפעל הציל אלפי צעירים יהודים מאירופה הנאצית והעניק להם חינוך, הכשרה מקצועית, קהילה ובית בארץ ישראל.

סאלד התעקשה לראות את הילד שמאחורי המבצע הארגוני. היא קיבלה קבוצות בנמל, שאלה את הצעירים לשמותיהם והבהירה שיוכלו לפנות אליה. אלפי מכתבים הגיעו ללשכתה, והיא השתדלה להשיב לפניות אישיות. היא ביקשה להתאים ככל האפשר את המסגרת לרקע הדתי, המשפחתי והחינוכי של כל ילד, מתוך תפיסה שאין די בחילוץ מסכנה; יש להבטיח גם קליטה מכבדת ובטוחה.

בעת קליטתם של ילדי טהראן בשנת 1943 קבעה שילדים בני יותר מארבע עשרה יוכלו לבחור את המסגרת החינוכית שלהם. עם מאות מן הילדים הצעירים קיימה הלשכה בירור אישי כדי להבין באיזה בית גדלו ולשבצם בהתאם. החלטה זו המחישה את האיזון שחיפשה בין צורכי המפעל הלאומי לבין זהותו וקולו של כל ילד.

שנותיה האחרונות והנצחתה

סאלד לא נישאה ולא היו לה ילדים משלה, אך נעשתה בעיני רבים לדמות אימהית בזכות אחריותה לאלפי צעירים. היא המשיכה לעבוד בירושלים עד שחלתה ונפטרה ב־13 בפברואר 1945, בגיל 84, בבית החולים הדסה שסייעה לבנות. היא נקברה בבית העלמין היהודי בהר הזיתים. לאחר שהאזור שב לשליטה ישראלית בשנת 1967 אותר מקום קברה, שנפגע בתקופת השלטון הירדני, והמצבה הוקמה מחדש.

בצוואתה ייעדה כסף לקרן מחקר למען ילדים. ארכיונה נשמר בארכיון הציוני המרכזי. על שמה נקראו קיבוץ כפר סאלד, מכון הנרייטה סאלד למחקר במדעי ההתנהגות, מוסדות חינוך וסיעוד, כפר נוער, רחובות וספינת מעפילים שהביאה מאות ניצולי שואה מיוון בשנת 1946. דיוקנה הופיע על בול ישראלי ועל שטר של חמש לירות.

יום האם בישראל נקבע בעבר בל׳ בשבט, בסמוך ליום פטירתה, כהוקרה לדמותה כמי שטיפלה בבני עליית הנוער. היום התפתח לימים ליום המשפחה, אך הקשר ההיסטורי לסאלד מוסיף להזכיר כי הורות ואחריות יכולות להתבטא גם בשירות ציבורי, בחינוך ובהענקת בית למי שאיבדו אותו.

מדוע הנרייטה סאלד ראויה לציון כערך חשוב במורשת

הנרייטה סאלד ראויה למקום מרכזי בארכיון מורשת (Moreshet) משום שהשפעתה ניכרת בחיי אדם ובמוסדות חיים כאחד. היא סייעה למהגרים יהודים לרכוש שפה ולהשתלב באמריקה, ערכה מקורות שתיעדו את יהדות ארצות הברית, הפכה אלפי נשים לשותפות פעילות במפעל הציוני, ביססה שירותי בריאות ציבוריים בארץ ישראל והשתתפה בהנחת היסודות למערך רווחה מקצועי.

מנהיגותה בעליית הנוער הוסיפה ממד מציל חיים למורשתה. היא לא יזמה לבדה את המפעל, אך הייתה מן המנהיגות שהפכו אותו ממבצע חלוצי למערכת קליטה רחבת היקף. אלפי צעירים שנמלטו מאירופה קיבלו באמצעותה לא רק אפשרות לשרוד, אלא גם חינוך, קהילה והזדמנות לבנות עתיד בארץ.

סיפורה ב־Moreshet.com ממחיש כיצד מורשת יהודית נוצרת באמצעות תרגום ערכים למוסדות: לימוד נעשה לחינוך, אחריות הדדית נעשתה לרווחה, דאגה לחולה נעשתה למערכת בריאות, והציונות נעשתה לעבודה יומיומית למען בני אדם. זהו חיבור מתמשך בין יהדות ארצות הברית, היישוב ומדינת ישראל, ובין נאמנות למסורת לבין מנהיגות נשית פורצת דרך.