בנג׳מין דיזראלי

בנג׳מין דיזראלי, הרוזן הראשון מביקונספילד, היה מדינאי וסופר בריטי ממוצא יהודי, פעמיים ראש ממשלת בריטניה, מנהיג המפלגה השמרנית, שר האוצר, רפורמטור פרלמנטרי ואחד האישים הפוליטיים הססגוניים והמשפיעים ביותר במאה ה־19. הוא נולד בלונדון למשפחה יהודית ספרדית־איטלקית, הוטבל לכנסייה האנגליקנית בילדותו בעקבות החלטת אביו, אך כל חייו שב והתייחס ליהדותו, למקורותיו ולמקום היהודים בהיסטוריה במידה שהבדילה אותו מרוב בני דורו במעמד הפוליטי הבריטי.

דיזראלי היה האדם היחיד שנולד למשפחה יהודית וכיהן כראש ממשלת הממלכה המאוחדת. חשיבותו אינה נובעת מעובדה זו בלבד. הוא עזר לבנות מחדש את המפלגה השמרנית לאחר המשבר סביב חוקי הדגן, הרחיב את בסיס הבוחרים באמצעות חוק הרפורמה של 1867, עיצב מסורת של שמרנות חברתית ואימפריאלית, קידם חקיקה חברתית בתקופת כהונתו השנייה, חיזק את מקומה של בריטניה באימפריה ובמזרח התיכון, והותיר אחריו גוף ספרותי שבו פוליטיקה, שאפתנות, מעמד, דת, יהדות ואימפריה משמשים חומר דרמטי חי.

משפחה יהודית בלונדון והטבלה לכנסייה האנגליקנית

דיזראלי נולד ב־21 בדצמבר 1804 בבלומסברי, לונדון, בשם Benjamin D'Israeli. אביו, אייזק דיזראלי, היה סופר, חוקר ואיש ספר ידוע; אמו, מריה לבית בסבי, באה גם היא ממשפחה יהודית ממוצא איטלקי. משפחת דיזראלי הייתה בעלת רקע יהודי ספרדי־סוחר, עם קשרים לליבורנו, לוונציה ולרשתות יהודיות ים־תיכוניות. דיזראלי עצמו נטה לימים להעניק לשורשי משפחתו גוון רומנטי ואצילי יותר, אך גם המחקר הביקורתי יותר מכיר בכך שמוצאו היהודי לא היה פרט שולי בזהותו הציבורית.

בשנת 1817, כאשר היה כבן שתים־עשרה, הוטבל דיזראלי לכנסייה האנגליקנית יחד עם אחיו ואחיותיו. ההחלטה באה לאחר שסבו ואביו הסתכסכו עם הנהגת בית הכנסת בוויס מרקס, ואביו בחר לנתק את ילדיו מן החובה המוסדית של הקהילה היהודית. מבחינה פוליטית הייתה לכך משמעות כבדה: עד אמנציפציית היהודים בממלכה המאוחדת, יהודי שלא יכול היה להישבע בנוסח נוצרי לא יכול היה לשבת בפועל בפרלמנט. הטבלתו של דיזראלי פתחה בפניו מסלול שהיה סגור בפני יהודים שומרי יהדות.

עם זאת, ההטבלה לא מחקה את זהותו היהודית בעיני אחרים ולא בעיני עצמו. יריביו השתמשו במוצאו היהודי נגדו, והוא השיב בגאווה ובשנינות. בספריו, בנאומיו ובדמות הציבורית שבנה לעצמו חזר שוב ושוב אל המורשת היהודית כאל מקור קדום של דמיון, אצילות, סבל, כוח היסטורי ותפקיד עולמי. עבור יהודים רבים במאה ה־19, דמותו הייתה מורכבת: מצד אחד יהודי מומר; מצד אחר אדם שהעז להכניס גאווה יהודית אל לב הפרלמנט והספרות של האימפריה הבריטית.

נעורים, משפטים, חובות ותחילת הדרך הספרותית

דיזראלי לא עבר במסלול הקלאסי של האליטה הבריטית. הוא לא למד באיטון, באוקספורד או בקיימברידג׳. בנעוריו עבד זמן קצר כמתמחה במשרד עורכי דין, החל ללמוד משפטים, אך עזב את המסלול המשפטי. הוא נמשך אל ספרות, חברה גבוהה, מסחר, עיתונות ופוליטיקה, ולעיתים גם אל הימורים פיננסיים מסוכנים. בשנות העשרים לחייו היה מעורב בהשקעות ספקולטיביות במניות מכרות בדרום אמריקה ובמיזם עיתונאי שנכשל, וצבר חובות כבדים שליוו אותו שנים רבות.

בשנת 1826 פרסם בעילום שם את הרומן Vivian Grey, סאטירה חברתית על שאפתנות, חברה גבוהה ותחבולה פוליטית. הספר הצליח תחילה אך עורר זעם כאשר התבררה זהות המחבר, מפני שקוראים בעלי השפעה חשו כי הוא לעג להם וניצל את אמונם. הפרשה פגעה במוניטין שלו והעמיקה משבר נפשי וגופני שעבר בסוף שנות העשרים.

דווקא המשבר הזה דחף אותו למסע ארוך בדרום אירופה ובמזרח התיכון בשנים 1830–1831. המסע כלל ביקור בארץ ישראל ובירושלים, והותיר בו רושם עמוק. ממנו נולדו יצירות כגון Contarini Fleming וThe Wondrous Tale of Alroy, ובשנים הבאות גם העניין המתמשך שלו בשאלות מזרח, יהדות, דת, גזע, אימפריה ושליחות היסטורית.

ארץ ישראל, אלרואי והדמיון היהודי

ביקורו של דיזראלי בארץ ישראל היה קצר, אך משמעותו התרבותית הייתה גדולה. ירושלים, קברי מלכים, אתרים קדושים והזיכרון המקראי פעלו עליו לא רק כתיירות רומנטית אלא כחומר ספרותי ופוליטי. דיזראלי ראה במזרח לא רק מרחב גאוגרפי אלא מקור של כוח היסטורי, דת, מיתוס ושלטון. המבט הזה נושא כמובן חותם של הרומנטיקה והאוריינטליזם של זמנו, אך הוא גם העניק ליהדות מקום מרכזי בדמיונו.

הרומן Alroy, המבוסס על דמותו של דוד אלרואי, משיח שקר יהודי מן המאה ה־12, מציג יהודי החולם על מלכות, ריבונות, כוח ומזרחיות. יצירה זו אינה תוכנית פוליטית ציונית, שכן נכתבה לפני הופעת הציונות המדינית, אך היא מלמדת שדיזראלי חשב על היהודים לא רק כעל מיעוט דתי באירופה אלא כעם בעל עבר מלכותי, זיכרון טריטוריאלי ודמיון לאומי.

בהמשך, ברומן Tancred, חזר אל שאלת המזרח והמשמעות הרוחנית של ארץ הקודש. ספר זה, יחד עם Coningsby וSybil, שייך לטרילוגיה פוליטית־רעיונית שבה ניסה דיזראלי לעצב שמרנות חדשה: לא רק שמירה על זכויות האצולה, אלא ניסיון להתמודד עם חברה תעשייתית, מעמד פועלים, עוני, דת, לאומיות, אימפריה ושורשי תרבות.

כניסה לפרלמנט ועלייתו של נואם יוצא דופן

דיזראלי ניסה להיבחר לפרלמנט כמה פעמים בראשית שנות השלושים, תחילה כעצמאי בעל נטיות רדיקליות ואחר כך כמועמד שמרני. בשנת 1837 נבחר לבית הנבחרים מטעם מיידסטון. נאום הבכורה שלו היה כישלון מפורסם: חברי הבית לעגו להופעתו הססגונית ולסגנונו. אך דיזראלי לא נסוג. הוא הבטיח שיום יבוא והם עוד יאזינו לו, ואכן נעשה בהמשך לאחד מגדולי הנואמים בפרלמנט הבריטי.

בשנת 1839 נשא לאישה את מרי אן לואיס, אלמנה מבוגרת ממנו ובעלת אמצעים. בתחילה רבים ראו בנישואים צעד אינטרסנטי, אך הזוגיות התפתחה לקשר עמוק, נאמן וחם שנמשך עד מותה בשנת 1872. מרי אן סיפקה לו לא רק ביטחון כלכלי מסוים אלא גם בסיס רגשי וחברתי בתקופה שבה ניסה להתבסס בתוך מערכת פוליטית שהביטה בו בחשד.

כחבר פרלמנט צעיר התקשה דיזראלי להשתלב. מוצאו היהודי, הופעתו התיאטרלית, חובותיו וסגנונו הראוותני יצרו סביבו תדמית חריגה. אך דווקא חריגותו סייעה לו לבנות קול עצמאי. הוא ידע לזהות חולשות במנהיגים מבוססים, להשתמש בשפה חדה, להפוך התקפה למופע פוליטי, ולחבר בין פולמוס אישי לבין טיעון רעיוני רחב.

אנגליה הצעירה והשמרנות החברתית

בשנות הארבעים היה דיזראלי מזוהה עם קבוצת Young England, חוג של צעירים טורים שביקשו לנסח שמרנות רומנטית, חברתית ולאומית. הקבוצה דיברה על אחריות האצולה, על קשר בין מעמדות, על כנסייה, מלוכה, מסורת ועל ביקורת כלפי אגואיזם תעשייתי קר. אף שהרעיונות היו לעיתים נוסטלגיים ולא מעשיים, הם סייעו לדיזראלי לגבש את שפתו הפוליטית.

בניגוד לשמרנות צרה של אינטרס מעמדי, דיזראלי ניסה להציג שמרנות שיכולה לדבר גם אל מעמד הפועלים ואל הציבור העירוני החדש. בSybil, שכותרת המשנה שלו היא The Two Nations, תיאר את בריטניה כמדינה המחולקת לשתי אומות: עשירים ועניים, שאינם מכירים אלה את אלה. הספר הפך לאחת העדויות הספרותיות החשובות למודעות החברתית של דיזראלי ולשאיפתו ליצור שמרנות בעלת אחריות חברתית.

מן הרקע הזה התפתח בהמשך הרעיון המזוהה עמו של שמרנות של אומה אחת. אין פירוש הדבר שדיזראלי היה דמוקרט חברתי במובן מודרני, אך הוא הבין שמפלגה שמרנית החפצה להאריך ימים בעידן דמוקרטי חייבת להציע לעובדים, לעניים ולמעמדות החדשים תחושת שותפות, הגנה וכבוד.

המאבק ברוברט פיל ופיצול המפלגה השמרנית

המפנה הגדול בקריירה של דיזראלי הגיע סביב ביטול חוקי הדגן. ראש הממשלה השמרני רוברט פיל החליט לבטל את המכסים שהגנו על בעלי האדמות והחקלאים מפני יבוא דגן זול. מבחינה כלכלית וחברתית הייתה זו שאלה עצומה: מחיר הלחם, רעב באירלנד, חקלאות בריטית, תעשייה, סחר חופשי ונאמנות מפלגתית.

דיזראלי הפך למבקר החריף ביותר של פיל מתוך שורות השמרנים. הוא האשים אותו בבגידה בבוחריו, בעקירת יסודות המפלגה ובניהול פוליטיקה חסרת נאמנות. פולמוס זה הפך אותו ממחוקק חריג ושאפתן לדמות מרכזית במחנה הפרוטקציוניסטי. כאשר המפלגה השמרנית התפצלה בשנת 1846, כמעט כל בעלי הניסיון המיניסטריאלי הלכו עם פיל, ואילו דיזראלי נותר בין הדמויות היחידות שיכלו להנהיג את השמרנים בבית הנבחרים.

המשבר הזה היה גם רגע של בנייה. מתוך חורבות המפלגה הישנה החל דיזראלי לעצב מפלגה שמרנית חדשה, פחות תלויה רק בבעלי הקרקעות ויותר מסוגלת לפנות אל ציבור רחב. לא תמיד ניצח בבחירות, ולא תמיד היה מקובל על עמיתיו האריסטוקרטיים, אך לאורך שנים היה הקול הפרלמנטרי המרכזי שהחזיק את המפלגה בחיים.

יהודים בפרלמנט והאמנציפציה היהודית

אחד הפרקים החשובים ביותר ביחסו של דיזראלי ליהדותו היה מאבקו למען כניסת יהודים לפרלמנט. בשנת 1847 נבחר ליונל דה רוטשילד לבית הנבחרים מטעם הסיטי של לונדון, אך לא יכול היה לשבת בפועל משום שהשבועה כללה נוסח נוצרי. דיזראלי תמך בשינוי השבועה כדי לאפשר ליהודים לכהן כחברי פרלמנט.

עמדתו עוררה התנגדות בתוך מפלגתו שלו. רבים מן הטורים ומן הממסד האנגליקני התנגדו לאמנציפציה יהודית. דיזראלי, אף שהיה נוצרי מבחינה דתית, טען כי הנצרות אינה מובנת בלי היהדות וכי אין הצדקה לדחות את היהודים מן החיים הציבוריים. בשנת 1858, לאחר מאבק ממושך, התאפשר לבסוף ליהודים לשבת בפרלמנט, וליונל דה רוטשילד היה לחבר הפרלמנט היהודי הראשון בפועל.

הפרק הזה חשוב במיוחד למורשת היהודית. דיזראלי לא ייצג את הקהילה היהודית כיהודי דתי, אך עצם נוכחותו, גאוותו במוצאו ותמיכתו באמנציפציה תרמו לשינוי מעמדם של יהודים בחיים הציבוריים הבריטיים. הוא סימן אפשרות חדשה: יהודי־לשעבר מבחינה דתית, אך בעל תודעת מוצא יהודית חזקה, הפועל בלב האימפריה לשבירת מחסומים אזרחיים.

שר האוצר, מנהיג בית הנבחרים וחוק הרפורמה של 1867

בממשלותיו של הלורד דרבי כיהן דיזראלי כשר האוצר וכמנהיג בית הנבחרים בשנים 1852, 1858–1859 ו־1866–1868. ניסיונו הראשון כשר אוצר לא היה פשוט, ותקציבו ב־1852 הופל לאחר עימות מר עם ויליאם גלאדסטון. אך בהדרגה למד לשלוט בבית הנבחרים, לנהל קואליציות חלשות ולנווט מפלגה שלא תמיד בטחה בו.

הישגו הפרלמנטרי הגדול ביותר לפני ראשות הממשלה היה חוק הרפורמה של 1867. החוק הרחיב במידה ניכרת את זכות הבחירה לגברים עירוניים רבים, הכפיל כמעט את מספר בעלי זכות הבחירה והעביר את בריטניה צעד גדול לעבר פוליטיקה דמוקרטית המונית יותר. דיזראלי הצליח להעביר את החוק למרות התנגדויות בתוך מפלגתו ובזכות מיומנות פרלמנטרית יוצאת דופן.

החוק היה מהלך פוליטי נועז. ליברלים ראו בו לעיתים גניבה של דגל הרפורמה; שמרנים חששו מהרחבת הדמוקרטיה. דיזראלי הבין כי המפלגה השמרנית לא תוכל להישאר מפלגת שלטון אם תתנגד לנצח להרחבת הבוחרים. הוא ביקש להוכיח שמפלגה שמרנית יכולה להתאים עצמה לעידן חדש בלי לוותר על מלוכה, אימפריה, מסורת וסדר חברתי.

ראש ממשלה בפעם הראשונה

בפברואר 1868, לאחר פרישת דרבי בשל מחלה, התמנה דיזראלי לראש ממשלת בריטניה. זו הייתה כהונה קצרה, מפני שהשמרנים היו מיעוט בבית הנבחרים והבחירות הכלליות בסוף השנה החזירו את הליברלים לשלטון בהנהגת גלאדסטון. אף על פי כן, עצם הגעתו לתפקיד הייתה אירוע היסטורי: בן למשפחה יהודית, ללא השכלה באוניברסיטאות האליטה וללא שורשי אצולה, הגיע לראשות הממשלה של האימפריה החזקה בעולם.

בתקופה הקצרה של ממשלתו הראשונה הועברו חוקים חשובים, ובהם סיום ההוצאות להורג הפומביות, חקיקה נגד שחיתות בחירות, צעדים בתחום הטלגרף, חינוך ומשפט. רבות מן החקיקות עברו בתנאים פרלמנטריים מורכבים ובסיוע רוב ליברלי, אך הן העידו כי דיזראלי לא היה רק נואם ואיש תמרון אלא גם ראש ממשלה שמבין את חשיבות ההתאמה המוסדית של המדינה לעידן חדש.

לאחר תבוסתו בבחירות 1868 עבר לאופוזיציה. בשנים הבאות חיזק את המפלגה, עודד ארגון מודרני יותר של השמרנים, נאם בפני קהלים רחבים, וכתב את הרומן Lothair, שהפך לרב־מכר. הוא המתין לטעות הליברלית ולשעת הכושר, והיא הגיעה בשנת 1874.

ראש ממשלה שנייה: רפורמות חברתיות ושמרנות של אומה אחת

בבחירות 1874 זכתה המפלגה השמרנית ברוב, ודיזראלי חזר לראשות הממשלה בראש ממשלה יציבה בהרבה. כהונתו השנייה, מ־1874 עד 1880, הייתה התקופה שבה יכול היה לממש בפועל חלק מן השמרנות החברתית שעליה דיבר במשך שנים. ממשלתו קידמה שורה של חוקים בתחום בריאות הציבור, דיור עובדים, יחסי עבודה, הגנה על עובדים, מזון ותרופות וחינוך.

חוק בריאות הציבור של 1875, חוק שיפור מגורי בעלי מלאכה ופועלים, חוקים בתחום מזון ותרופות, חוקי עבודה וחיזוק מעמד האיגודים המקצועיים יצרו תשתית חשובה לשמרנות חברתית. לא דיזראלי לבדו ניסח את כל החוקים, ושר הפנים ריצ׳רד קרוס מילא תפקיד מרכזי, אך ראש הממשלה נתן למהלך מסגרת מדינית: מפלגה שמרנית יכולה לעסוק בתנאי חייהם של עובדים, בבריאות עירונית, בדיור ובסדר חברתי מודרני.

הגישה הזאת היא יסוד מרכזי במורשתו. דיזראלי לא רצה מהפכה מעמדית, אך גם לא הסתפק בהגנה על זכויות האצולה. הוא הבין כי אימפריה חזקה ומלוכה יציבה זקוקות גם לחברה פחות קרועה. שמרנותו ביקשה לחבר בין מעמדות, לתת לעובדים מקום בתוך הסיפור הלאומי, ולמנוע מן הפוליטיקה להפוך למלחמת מעמדות גלויה.

ויקטוריה, ביקונספילד וקיסרית הודו

קשריו של דיזראלי עם המלכה ויקטוריה היו מן הקשרים הפוליטיים המפורסמים ביותר במאה ה־19. בתחילת דרכו לא חיבבה אותו המלכה, בעיקר בשל יחסו לרוברט פיל, אך בהמשך נבנו ביניהם אמון, הערכה וחיבה. דיזראלי ידע לפנות אל הדמיון המלכותי של ויקטוריה, והיא מצדה העריכה את נאמנותו, את סגנונו ואת תפיסתו האימפריאלית.

בשנת 1876 הוענק לדיזראלי תואר האצולה הרוזן מביקונספילד והוא עבר לבית הלורדים. באותה שנה קידמה ממשלתו את חוק התארים המלכותיים, שבמסגרתו קיבלה ויקטוריה את התואר קיסרית הודו. עבור דיזראלי, התואר לא היה קישוט בלבד; הוא היה ביטוי לתפיסת האימפריה כמרכיב בזהותה ובכוחה של בריטניה.

מערכת היחסים עם המלכה חיזקה את מעמדו הציבורי, אך גם המחישה את סגנונו הפוליטי: שילוב של דמיון, טקס, סמליות, נאמנות למוסדות, יכולת חיזור פוליטי וחוש עמוק לתיאטרון של השלטון. דיזראלי הבין שפוליטיקה אינה רק תקציבים וחוקים, אלא גם שפה, סיפור, מעמד וסמלים שהציבור יכול להבין.

תעלת סואץ והאימפריה הבריטית

אחד המהלכים הדרמטיים ביותר בכהונתו השנייה היה רכישת מניות תעלת סואץ בשנת 1875. כאשר הח׳דיו של מצרים, אסמאעיל פאשא, ביקש למכור את מניותיו בחברת התעלה בשל מצוקה כלכלית, פעל דיזראלי במהירות ורכש עבור ממשלת בריטניה נתח מרכזי בחברה. הכסף הושג בהלוואה מהירה מליאונל דה רוטשילד, בטרם הספיק הפרלמנט לאשר את העסקה.

המהלך היה נועז, רומנטי ומעשי כאחד. תעלת סואץ קיצרה את הדרך להודו והייתה עורק אסטרטגי של האימפריה. רכישת המניות סימנה את רצונה של בריטניה לשלוט במעברים החיוניים למזרח ולהגן על נתיבי הסחר והכוח שלה. עם השנים הפכה התעלה לאחד המרכזים העיקריים של המדיניות הבריטית במזרח התיכון ובמצרים.

גם כאן ניכרת נקודה בעלת משמעות יהודית־היסטורית: דיזראלי, ראש ממשלה ממוצא יהודי, השתמש ברשת אמון פיננסית עם בית רוטשילד היהודי־בריטי כדי לבצע מהלך אימפריאלי עצום. אין לראות בכך סיפור יהודי בלבד, אך זהו רגע שבו יהודים, בנקאות, אימפריה ופוליטיקה בריטית נפגשו בלב החלטה בעלת השפעה עולמית.

השאלה המזרחית וקונגרס ברלין

מדיניות החוץ של דיזראלי הושפעה מן השאלה המזרחית: דעיכת האימפריה העות׳מאנית, עליית שאיפות רוסיה בבלקן ובים השחור, עתיד נתיבי הדרך להודו ומאזן הכוחות באירופה. בניגוד לגלאדסטון, שהדגיש לעיתים קרובות שיקולים מוסריים נוצריים והומניטריים, דיזראלי נטה למדיניות של אינטרס בריטי, יציבות אסטרטגית ובלימת התפשטות רוסית.

המשבר הגיע לשיאו במלחמה הרוסית־עות׳מאנית ובחוזה סן סטפנו בשנת 1878, שהעניק לרוסיה השפעה רחבה בבלקן. דיזראלי, יחד עם שר החוץ לורד סולסברי, השתתף בקונגרס ברלין, שבו שונו ההסדרים ונבלמה במידה מסוימת התרחבות ההשפעה הרוסית. בשובו לבריטניה הציג את ההסדר כהשגת שלום עם כבוד, ביטוי שנעשה מזוהה עם דיפלומטיה אימפריאלית בריטית.

לצד ההצלחה הדיפלומטית, מדיניותו לא הייתה נטולת מחירים. ההתעלמות הראשונית מזוועות בבולגריה פגעה בו מוסרית ופוליטית, וגלאדסטון ניצל זאת כדי לתקוף את ממשלתו. מלחמות באפגניסטן ובדרום אפריקה, ובהן המלחמה האנגלו־אפגנית השנייה ומלחמת הזולו, גבו מחיר ציבורי כבד. דיזראלי נותר מדינאי גדול, אך גם כזה שמורשתו האימפריאלית מחייבת הבנה של כוח, אינטרס, גאווה ומחיר אנושי.

סופר פוליטי באנגלית

ייחודו של דיזראלי הוא בכך שלא היה רק פוליטיקאי שכתב ספרים, אלא סופר שהכניס את הספרות אל הפוליטיקה ואת הפוליטיקה אל הספרות. יצירותיו כוללות את Vivian Grey, Contarini Fleming, The Wondrous Tale of Alroy, Henrietta Temple, Venetia, Coningsby, Sybil, Tancred, Lothair וEndymion. לא כל ספריו נחשבים כיום ליצירות מופת ספרותיות, אך הם ממשיכים להיקרא משום שהם מגלים את הדמיון הפוליטי של המאה ה־19 מבפנים.

בכתיבתו עסק דיזראלי באצולה, שאפתנות, אהבה, אמונה, יהדות, המזרח, מהפכה, תעשייה, עוני, מעמד וגורל לאומי. דמויותיו מדברות בשפה של תיאטרון, חזון ותחבולה. לעיתים הספרים נראים מוגזמים, רומנטיים או מלאכותיים, אך דווקא בשל כך הם חושפים את תפיסת העולם של אדם שחווה את הפוליטיקה כדרמה היסטורית.

הטרילוגיה Coningsby, Sybil וTancred חשובה במיוחד. היא אינה רק ספרות בידור, אלא ניסיון לנסח מחדש את שאלת המפלגה השמרנית, החברה התעשייתית, היחסים בין עשירים לעניים, תפקידה של הדת והשאלה היהודית בתוך העולם הבריטי והאימפריאלי. דיזראלי השתמש ברומן ככלי של חשיבה פוליטית.

דיזראלי והשאלה היהודית

יחסו של דיזראלי ליהדות היה מורכב, לעיתים רומנטי ולעיתים בעייתי במונחי מחקר מודרני, אך משמעותו ההיסטורית רבה. הוא לא חי כיהודי, אך לא התכחש למוצאו. להפך, הוא הפך את המוצא היהודי לחלק מן המיתוס האישי שלו. בנאומיו ובספריו הציג את היהודים כעם עתיק, בעל תרומה מכרעת לדת, לחוק, לדמיון ולתרבות העולם.

כאשר יריבים תקפו אותו על יהדותו, השיב בגאווה על עתיקותם של אבותיו ועל מקומם בהיסטוריה המקראית. תשובותיו הפכו לחלק מן הזיכרון היהודי־בריטי, משום שהן הציגו יהודי־מוצא שאינו מתנצל בפני אנטישמיות פרלמנטרית. גם אם דיזראלי לא היה נציג רשמי של יהודי בריטניה, הוא היה דמות שסירבה לקבל את ההנחה שמוצא יהודי הוא כתם פוליטי.

בזיקה לארץ ישראל, דיזראלי לא היה ציוני במובן ההיסטורי המאוחר, אך כתביו והזדהותו עם עבר יהודי מלכותי תרמו לדמיון יהודי־לאומי מוקדם. הדמות של יהודים כעם היסטורי בעל זיכרון, ארץ וסיפור שלטוני הופיעה אצלו לפני שהציונות הפוליטית הפכה לתנועה מאורגנת. בכך יש לו מקום מיוחד בתולדות הדמיון הפוליטי היהודי במאה ה־19.

תבוסה, פרישה ומוות

בשנותיו האחרונות כראש ממשלה פעל דיזראלי מתוך בריאות מתערערת ומתוך מציאות פוליטית קשה. מלחמות קולוניאליות, משבר חקלאי, ביקורת מוסרית על מדיניות החוץ וקמפיין הבחירות הסוחף של גלאדסטון פגעו במעמדו. בבחירות 1880 הפסידה המפלגה השמרנית, וגלאדסטון חזר לראשות הממשלה. דיזראלי, שכבר היה בבית הלורדים כרוזן מביקונספילד, נותר מנהיג האופוזיציה לזמן קצר.

בחודשים האחרונים לחייו השלים את הרומן Endymion. הוא חלה בדלקת סימפונות ונפטר ב־19 באפריל 1881 במייפייר, לונדון, בגיל שבעים ושש. הוא ביקש קבורה פרטית ולא הלוויה ממלכתית. הוא נקבר בכנסייה שליד אחוזתו בהיוּאנדן, והמלכה ויקטוריה הורתה להקים שם מצבת זיכרון לכבודו.

מותו לא סיים את הוויכוח עליו. עבור שמרנים רבים הוא נעשה דמות מייסדת, נביא של שמרנות חברתית ואימפריאלית. עבור מבקריו היה אופורטוניסט, רומנטיקן אימפריאלי ואיש של תיאטרון פוליטי. אך גם יריביו הכירו בכך שהיה מן המדינאים המבריקים, המקוריים והבלתי צפויים ביותר בתולדות בריטניה.

מורשת פוליטית, ספרותית ויהודית

מורשתו של דיזראלי ניכרת בכמה מישורים. בפוליטיקה הבריטית הוא סייע להפוך את המפלגה השמרנית ממפלגה פצועה לאחר פיצול חוקי הדגן למפלגת שלטון מודרנית, מאורגנת, דמוקרטית יותר ופונה לציבור רחב. הוא חיבר בין מלוכה, אימפריה, רפורמה חברתית וסמלי לאומיות בריטיים באופן שהשפיע על שמרנות בריטית לדורות.

בספרות האנגלית הוא נותר מקרה חריג: ראש ממשלה שהוא גם סופר בעל קול, דמיון ואג׳נדה רעיונית. רומנים כמו Sybil וTancred אינם רק שרידים של תקופה; הם חלון להבנת המאה ה־19, המהפכה התעשייתית, השאלה החברתית, היהדות, המזרח והאימפריה.

במורשת היהודית הוא תופס מקום מיוחד דווקא משום שאינו מתאים לתבנית פשוטה. הוא היה בן למשפחה יהודית אך נוצרי מבחינה דתית; גאה במוצאו אך לא מנהיג קהילתי יהודי; תומך באמנציפציה יהודית אך חלק מן האליטה האימפריאלית הבריטית; סופר שהשתמש במוטיבים יהודיים אך עשה זאת בשפה רומנטית ולעיתים אקזוטית. המורכבות הזאת הופכת אותו לדמות חשובה להבנת היחסים בין יהודים, מודרניות, כוח פוליטי וזהות במאה ה־19.

מדוע בנג׳מין דיזראלי ראוי לציון כערך חשוב במורשת

בנג׳מין דיזראלי ראוי לציון כערך חשוב בארכיון מורשת (Moreshet) מפני שהוא אחת הדמויות הבולטות ביותר של יהודי־מוצא שהגיעו ללב השלטון העולמי בעת החדשה. הוא היה ראש ממשלת בריטניה, מעצב מרכזי של השמרנות המודרנית, רפורמטור פרלמנטרי, סופר פוליטי חשוב, תומך באמנציפציה של יהודי בריטניה ודמות שהכניסה גאווה יהודית, זיכרון יהודי ודמיון יהודי אל תוך הזירה הבריטית הגבוהה ביותר.

Moreshet.com מתעד את דיזראלי משום שמורשת יהודית וישראלית אינה כוללת רק דמויות שפעלו בתוך קהילה יהודית או במדינת ישראל, אלא גם אנשים שמוצאם, כתיבתם, עמדותיהם והשפעתם שינו את מקומם של יהודים בעולם הרחב. מקומו של בנג׳מין דיזראלי במורשת (Moreshet) נובע מן השילוב הנדיר בין יהדות ספרדית־בריטית, ספרות, פוליטיקה, אימפריה, מאבק אזרחי למען זכויות יהודים, ודמיון היסטורי שהמשיך להשפיע על האופן שבו יהודים ולא־יהודים חשבו על כוח, זהות, עם וארץ.