בן־ציון דינור

בן־ציון דינור (דינבורג; 2 בינואר 1884 – 8 ביולי 1973) היה היסטוריון מרכזי של עם ישראל, מחנך, חוקר באוניברסיטה העברית בירושלים ואחד מאנשי הרוח שהשתתפו בעיצוב מוסדותיה של מדינת ישראל הצעירה. כחבר הכנסת הראשונה וכשר החינוך והתרבות בשנים 1951–1955 הוא קידם את חוק חינוך ממלכתי, יזם את מפעל פרס ישראל ומילא תפקיד מרכזי בחקיקת חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם. במקביל היה ממייסדי יד ושם ויושב הראש הראשון של הנהלתו, ממקימי הארכיון שנעשה לימים הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, ומעורכי כתב העת ההיסטורי החשוב "ציון".

ייחודו של דינור היה ביכולתו לפעול בעת ובעונה אחת כחוקר מקורות, כמכשיר מורים וכבונה מוסדות. הוא לא הסתפק בכתיבת ההיסטוריה היהודית: הוא פעל להעמדת התעודות שעליהן היא נשענת לרשות חוקרים ולומדים, לשילובה בחינוך העברי ולהקמת מסגרות ממלכתיות שינציחו את השואה, יוקירו הישגים רוחניים ויעצבו תשתית תרבותית משותפת לחברה הישראלית.

מן הישיבה אל המחקר ההיסטורי

דינור נולד בשם בן־ציון דינבורג בעיירה חורול שבפלך פולטבה באימפריה הרוסית, כיום באוקראינה, למשפחה שהשתייכה לחסידות חב"ד. ילדותו ונעוריו עברו בעולם הלימוד היהודי המסורתי. הוא למד בישיבות הומל, קרמנצ'וג וקורסון, ובהמשך בישיבות טלז וסלבודקה. בטלז למד אצל הרב שמעון שקופ ונחשף, גם דרך הוויכוחים שניהל ראש הישיבה הרב אליעזר גורדון עם ההשכלה, לשאלות שהסעירו את יהודי מזרח אירופה: מסורת ומודרנה, לאומיות יהודית, השכלה והיחס לארץ ישראל.

בווילנה הוסמך לרבנות בשנת 1902, ובתקופה מסוימת למד גם בישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש. בין 1902 ל־1911 עסק בהוראה ובפעילות ציונית, שבגינה אף נעצר לזמן קצר. המעבר מבתי המדרש אל האוניברסיטה לא היה מבחינתו ניתוק מן העולם היהודי, אלא הרחבה של כלי החקירה שלו. היכרותו העמוקה עם ספרות תורנית, בצירוף הכשרה היסטורית אירופית, סייעה לו בהמשך לקרוא מקורות יהודיים הן כביטוי של מסורת חיה והן כתעודות היסטוריות.

בשנת 1910 נשא לאישה את בלהה פיינגולד, מורה שעבדה עמו בבית ספר מקצועי לבנות בפולטבה. שנה לאחר מכן יצא ללימודים באוניברסיטת ברלין, שם למד היסטוריה עתיקה אצל מיכאיל רוסטובצב ואויגן טויבלר. לאחר תקופה נוספת באוניברסיטת ברן החל בעבודת מחקר על הארגון הציבורי של היהודים בארץ ישראל בימי הקיסרות הרומית. מלחמת העולם הראשונה הביאה אותו להמשך לימודים בפטרוגרד, אך מהפכת אוקטובר מנעה את השלמת ההליך הרשמי לקבלת תואר הדוקטור. בשנים 1920–1921 לימד באוניברסיטת אודסה, וב־1921 עלה לארץ ישראל.

מחנך של מורים ובונה תחום אקדמי

לאחר עלייתו השתלב דינור בסמינר למורים בבית הכרם בירושלים, תחילה כמורה ובהמשך כמנהל. עבודתו שם הייתה בעלת השפעה רחבה במיוחד: באמצעות הכשרת מורים היה יכול להביא את תפיסתו ההיסטורית אל בתי הספר ואל דורות של תלמידים, ולא רק אל קהל מצומצם של חוקרים. הוא ראה בידיעת תולדות ישראל מרכיב חיוני בחינוך העברי וביצירת תחושת שייכות שאינה מסתפקת בזיכרון מקוטע.

בשנת 1936 הצטרף לסגל האוניברסיטה העברית בירושלים בתחום ההיסטוריה היהודית החדשה. הוא נעשה פרופסור בשנת 1948 ופרופסור אמריטוס ב־1952. כחוקר וכמורה היה מבכירי מעצבי המחקר ההיסטורי היהודי בארץ. יחד עם ההיסטוריון יצחק בער יזם וערך את כתב העת "ציון", שהחל להופיע בשנת 1935 והיה לבמה מרכזית למחקר תולדות ישראל.

דינור פעל גם במסגרת החברה ההיסטורית הישראלית ובמוסדות המחקר של האוניברסיטה העברית. השפעתו ניכרה לא רק בפרסומיו, אלא ביצירת קהילה מקצועית: הכשרת תלמידים ומורים, עריכת מחקרים, כינוס מקורות ובניית מסגרות שהעניקו לחקר ההיסטוריה היהודית בית אקדמי מתמשך.

היסטוריה יהודית המסופרת באמצעות מקורות

מפעלו המחקרי של דינור ביקש להציג את תולדות עם ישראל כרצף רחב החוצה ארצות ותקופות. שני חיבוריו המזוהים עמו יותר מכול, "ישראל בארצו" ו"ישראל בגולה", נבנו סביב מקורות ותעודות שסודרו לפי נושאים וזמנים, בצירוף מבואות, ביאורים והערות. במקום לספק לקורא סיפור מסכם בלבד, הוא ביקש לאפשר מפגש ישיר עם החומר שממנו ההיסטוריה נוצרת.

לשם כך שילב בספריו תשובות הלכתיות, כתבי יד, תעודות, קטעים מספרות ההלכה, צילומים ואיורים. רוחב היריעה שלו כלל את מבנה המשפחה והקהילה, נישואין וסדרי הבית, תורה וחכמה, אמונות עממיות והשקפות חכמים, מנהגי קבורה וחגים. הוא בחן גם את היחסים בין יהודים לסביבתם, את חייהם של אנוסים ומומרים, תהליכי הצטרפות ליהדות, מחלוקות בין זרמים יהודיים, רדיפות, ויכוחים בין יהודים לנוצרים ותנועות משיחיות.

הרחבת המבט אל חיי היומיום הייתה הישג חשוב. היא הציגה את ההיסטוריה היהודית לא רק כרצף של גזרות, מנהיגים ורעיונות, אלא כסיפורם של בני אדם שבנו משפחות, מוסדות, מנהגים ורשתות קהילתיות בתנאים משתנים. בדרך זו סייע דינור להעמיד לרשות המורה, הסטודנט והחוקר תמונה עשירה של היצירה וההמשכיות היהודית.

ציונות בתוך הרצף ההיסטורי

דינור ראה בציונות המודרנית פרק בתהליך יהודי ארוך ולא תופעה שנולדה בבת אחת במאה ה־19. במחקריו הדגיש את הזיקה בין הכמיהה לציון, עליות לארץ ישראל, תנועות משיחיות והתעוררות לאומית מודרנית. תפיסה זו השפיעה במשך שנים על הוראת תולדות הציונות ועל האופן שבו הוצג הקשר בין חיי התפוצות לבין השיבה המדינית לארץ ישראל.

לצד ספרי המחקר כתב דינור את ספרי הזיכרונות "בעולם ששקע" ו"בימי מלחמה ומהפכה". הספרים מתעדים את עולם הישיבות, הקהילות והפעילות הציונית במזרח אירופה ואת הטלטלות שחוללו מלחמה ומהפכה. משום שנכתבו בידי מי שהיה גם עד וגם היסטוריון, הם משמשים גשר בין חוויה אישית לתיעוד תקופה שלמה. חיבורים נוספים שלו עסקו בחיבת ציון, בהרצל, ברמב"ם, באחד העם, בחינוך בישראל, בשואה ובדמויות של חוקרים, מחנכים ואנשי ציבור בני דורו.

מן המחקר אל שירות המדינה

דינור נבחר לכנסת הראשונה מטעם מפא"י וכיהן בה בשנים 1949–1951. באוקטובר 1951 מונה לשר החינוך והתרבות השלישי של מדינת ישראל, וכיהן עד נובמבר 1955. כניסתו לתפקיד התרחשה בשנים שבהן המדינה קלטה עלייה המונית ונדרשה ליצור מערכת חינוך משותפת לילדים שבאו מארצות, שפות ומסורות שונות.

המהלך המזוהה ביותר עם כהונתו הוא חוק חינוך ממלכתי, שהתקבל בשנת 1953. החוק העביר את האחריות המרכזית לחינוך לידי המדינה וביטל את שיטת הזרמים המפלגתיים שאפיינה את היישוב ואת שנותיה הראשונות של ישראל. הוא לא מחק את כל ההבדלים החינוכיים והכיר במסגרות ממלכתיות שונות, אך שינה מן היסוד את מבנה המערכת וקבע עיקרון של אחריות ממלכתית לחינוך. בכך תרם דינור לבניית מסגרת ציבורית משותפת בתקופה מכרעת של התגבשות החברה הישראלית.

יוזם פרס ישראל

דינור יזם גם את פרס ישראל, שחולק לראשונה ביום העצמאות בשנת 1953. יצירת הפרס העניקה למדינה הצעירה דרך קבועה להוקיר הישגים במדע, במדעי היהדות והרוח, בתרבות, באמנות ובתחומי עשייה נוספים. חשיבות היוזמה הייתה רחבה מן הטקס עצמו: היא ביטאה את התפיסה שמדינה יהודית ריבונית נבנית לא רק באמצעות מוסדות שלטון וביטחון, אלא גם באמצעות מחקר, הוראה, יצירה ושירות לחברה.

בהמשך היה דינור עצמו חתן הפרס פעמיים — במדעי היהדות בשנת 1958 ובחינוך בשנת 1973. הזכיות הכירו בשני הצירים המרכזיים של חייו: העמקת הידע ההיסטורי על העם היהודי והפיכת הידע הזה לתשתית חינוכית וציבורית.

בניית מוסדות של תיעוד וזיכרון

יד ושם

אחת מתרומותיו המתמשכות ביותר הייתה השתתפותו בהקמת יד ושם. כשר החינוך היה דינור דמות מרכזית בקידום חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם, שהתקבל במאי 1953 והעניק למפעל ההנצחה מעמד ממלכתי. בשנים 1953–1959 כיהן כיושב הראש הראשון של הנהלת יד ושם.

החוק והמוסד שנבנה מכוחו יצרו מסגרת לאומית לאיסוף עדויות, תיעוד קהילות ואנשים, מחקר, הנצחה והוראה. עבור ניצולים שהקימו את חייהם מחדש בישראל ועבור משפחות יהודיות ברחבי העולם, הייתה לכך משמעות מעשית ועמוקה: זיכרון השואה קיבל כתובת מוסדית שתפקידה לשמר שמות, מסמכים וסיפורי חיים ולהעבירם לדורות הבאים. פעילותו של דינור ביד ושם המשיכה באופן ישיר את אמונתו כי זיכרון היסטורי חייב להישען על איסוף שיטתי של מקורות.

הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

בסוף שנות ה־30 היה דינור ממקימי הארכיון הכללי לתולדות ישראל, שהתפתח לימים לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי והפך בשנת 1968 למוסד ממלכתי. הוא כיהן כיושב ראש מועצת המנהלים שלו. הארכיון נועד לאתר, לשמר ולרכז תיעוד של קהילות יהודיות מארצות רבות — חומר שהיה נתון לסכנת אובדן עקב הגירה, מלחמה, השמדה והתפוררותן של מסגרות קהילתיות.

חשיבותו של המפעל אינה מצטמצמת למדפי ארכיון. תעודות של ועדי קהילות, ארגונים, משפחות ומוסדות מאפשרות לחוקרים לשחזר חיים יהודיים מקומיים ולצאצאים לגלות את ההקשר ההיסטורי של משפחותיהם. ארכיונו האישי של דינור נשמר אף הוא במסגרת הארכיון, המצוי כיום בספרייה הלאומית של ישראל.

הוקרה והשפעה מתמשכת

בשנת 1959 נבחר דינור לחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, וב־1967 הוענק לו התואר יקיר ירושלים. בשנת תשכ"ט קיבל את פרס יצחק בן־צבי על מפעל חיים. לאחר מותו נקרא על שמו מרכז דינור לחקר תולדות עם ישראל באוניברסיטה העברית, ושמו הונצח גם בבתי ספר, ברחובות ובבול שהנפיק דואר ישראל בשנת 2002 במסגרת סדרה שהוקדשה להיסטוריונים של העם היהודי.

אולם ההנצחה המשמעותית ביותר מצויה במוסדות ובשיטות העבודה שהותיר אחריו. כתב העת "ציון" ממשיך להיות מזוהה עם מחקר היסטורי קפדני; הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי מוסיף לשמר תיעוד קהילתי; יד ושם הוא מוסד מרכזי בזיכרון השואה בעולם; פרס ישראל ממשיך לבטא הוקרה ממלכתית להישגים; והחינוך הממלכתי נותר יסוד מרכזי במערכת הציבורית בישראל.

דינור נפטר בירושלים ב־8 ביולי 1973, בגיל 89, ונקבר בהר המנוחות. הוא הותיר אחריו מפעל ששילב ספרים, תלמידים, חקיקה ומוסדות — שילוב נדיר בין חקר העבר לבין בניית הכלים שבאמצעותם חברה זוכרת, מלמדת ומגדירה את אחריותה התרבותית.

מדוע בן־ציון דינור ראוי לציון כערך חשוב במורשת

בן־ציון דינור ראוי למקום מרכזי בארכיון מורשת (Moreshet) משום שהשפעתו חורגת בהרבה מגבולותיה של קריירה אקדמית. הוא הנגיש מקורות המתעדים את חיי היהודים בארצם ובתפוצות, הכשיר מורים וחוקרים, סייע להפוך את זיכרון השואה לאחריות ממלכתית, יזם מסגרת לאומית להוקרת הישגים ותרם לעיצוב מערכת החינוך של מדינת ישראל.

הפרופיל שלו ב־Moreshet.com מדגים כיצד אדם אחד יכול לחבר בין מורשת כתובה למוסדות חיים. יד ושם, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, כתב העת "ציון", פרס ישראל וחיבוריו ההיסטוריים ממשיכים להשפיע על הדרך שבה יהודים וישראלים חוקרים את עברם, מנציחים קהילות ואנשים, מלמדים היסטוריה ומוקירים יצירה. מורשתו היא אפוא גם תוכן היסטורי וגם תשתית ציבורית המאפשרת לדורות הבאים לשמור על התוכן הזה, לבחון אותו ולהעניק לו משמעות חדשה.