ארתור ג'וזף גולדברג
משפטן יהודי־אמריקאי שעיצב את דיני העבודה, הרחיב את ההגנה על זכויות חוקתיות וייצג את ארצות הברית באו״ם
ארתור ג'וזף גולדברג (8 באוגוסט 1908 – 19 בינואר 1990) היה משפטן, מנהיג בתחום העבודה ודיפלומט יהודי־אמריקאי, שמילא שלושה מן התפקידים הבכירים ביותר בשירות הציבורי בארצות הברית: מזכיר העבודה, שופט בבית המשפט העליון ושגריר ארצות הברית באומות המאוחדות. בכל אחת מן הזירות האלה הוא עסק בשאלה מעשית דומה — כיצד מוסדות רבי־כוח יכולים להגן על זכויותיהם ועל כבודם של בני אדם.
דרכו הובילה משכונת מהגרים בשיקגו אל הנהגת איגודי העובדים, ממאבק בנאצים במסגרת שירות המודיעין האמריקאי אל בית המשפט העליון, ומשם לדיוני האו״ם על וייטנאם, זכויות אדם והמזרח התיכון. השפעתו ניכרה בזכותם של עובדים להתארגן, בזכותו של חשוד להיעזר בעורך דין בחקירה, בהתפתחות הזכות החוקתית לפרטיות ובדיון האמריקאי המודרני על עונש המוות. זהותו היהודית באה לידי ביטוי גם בפעילות ציונית בצעירותו, בדאגתו ליהודי ברית המועצות ובהנהגתו בוועד היהודי האמריקאי.
ילדות, לימודים וגיבוש תפיסת הצדק
גולדברג נולד בצדה המערבי של שיקגו, הצעיר מבין שמונה ילדים במשפחת מהגרים יהודית ממזרח אירופה. אביו, רוכל תוצרת חקלאית, מת ב־1916. אחיו הגדולים נאלצו לעזוב את לימודיהם כדי לסייע בפרנסת הבית, ואילו ארתור הורשה להמשיך ללמוד, לצד עבודות מזדמנות ובהן מכירת סחורה באצטדיון ריגלי פילד ועבודה בספרייה. הוא סיים את בית הספר התיכון בגיל 16 ולמד גם במסגרות ערב לפני שהגיע לאוניברסיטת נורת'ווסטרן.
משפטם של נתן לאופולד וריצ'רד לוב ב־1924 היה אירוע מעצב עבורו. גולדברג, שנכח במשפט בצעירותו, ראה כיצד עורכי דין מעולים ומשאבים כספיים עשויים להשפיע על גורלם של נאשמים. לימים הסביר כי החוויה חידדה אצלו את הסכנה שבהחלה בלתי שוויונית של עונש המוות. גם דמויותיהם של השופטים היהודים לואי ברנדייס ובנג'מין קרדוזו שימשו לו מקור השראה והמחישו כיצד משפטן יכול לשלב מצוינות מקצועית עם מחויבות ציבורית.
בנורת'ווסטרן השלים תואר במשפטים ב־1930, לאחר מסלול לימודים מואץ והישגים יוצאי דופן. הוא היה מעורכי כתב העת המשפטי של האוניברסיטה וסייע לדיקן ג'ון הנרי ויגמור בעבודה על חיבורו החשוב בדיני ראיות. מאחר שהיה צעיר מן הגיל שנדרש אז לקבלה ללשכת עורכי הדין באילינוי, הוא ניהל בעצמו הליך משפטי שאפשר את קבלתו. בתקופת לימודיו היה פעיל ב״אבוקה״, ארגון סטודנטים ציוני שפעל בקרב צעירים יהודים בארצות הברית.
בשנת 1931 נישא לדורותי קרגנס גולדברג. לזוג נולדו שני ילדים, ברברה ורוברט, והם היו נשואים עד מותה של דורותי ב־1988.
בניית כוח משפטי לעובדים
בראשית דרכו נתקל גולדברג במחסומים שהוצבו בפני עורכי דין יהודים במשרדים הגדולים של שיקגו. הוא פנה לדיני עבודה בתקופת השפל הגדול והקים משרד שהתמקד בייצוג עובדים. ב־1938 ייצג עובדי עיתונות שובתים מטעם קונגרס הארגונים התעשייתיים, ה־CIO. השביתה נמשכה שמונה חודשים, וגולדברג הופיע כמעט מדי יום בבית המשפט. המאבק הסתיים בהכרה של תאגיד העיתונות של ויליאם רנדולף הרסט באיגוד העובדים — הישג ממשי עבור עובדים שביקשו לנהל משא ומתן קולקטיבי מול מעסיק רב־עוצמה.
ב־1948 מונה ליועץ המשפטי הראשי של ה־CIO ושימש גם יועץ לאיגוד עובדי הפלדה. תפקידו החשוב ביותר בתנועת העבודה היה כאחד המנהלים המשפטיים והמשא ומתן שהובילו למיזוג ה־CIO עם פדרציית העבודה האמריקאית ב־1955. הקמת ה־AFL-CIO איחדה שני גושים מרכזיים של העבודה המאורגנת והעניקה למיליוני עובדים מסגרת משותפת לייצוג זכויותיהם. גולדברג תיעד את משמעות האיחוד בספרו AFL-CIO: Labor United משנת 1956.
מלחמת העולם השנייה ושירות במערך המודיעין
במלחמת העולם השנייה שירת גולדברג בצבא ארצות הברית ובמשרד לשירותים אסטרטגיים, ה־OSS, שקדם ל־CIA. במסגרת יחידת העבודה של הארגון הוא טיפח קשרים עם איגודי עובדים ותנועות מחתרת בארצות אירופה הכבושות. רשתות של עובדי תחבורה ושל פעילים אנטי־נאצים סיפקו קשרים ומידע שהיו בעלי ערך למאמץ בעלות הברית. שירות זה חיבר את ניסיונו בתנועת העבודה למאבק רחב יותר נגד גרמניה הנאצית והמשטרים שפעלו לצדה.
מזכיר העבודה בממשל קנדי
לאחר שהיה יועץ לענייני עבודה במסע הבחירות של ג'ון פ' קנדי, מינה אותו הנשיא למזכיר העבודה של ארצות הברית. גולדברג כיהן בתפקיד מינואר 1961 עד ספטמבר 1962. הוא קידם העלאה של שכר המינימום, הארכת דמי האבטלה, יצירת הזדמנויות תעסוקה לצעירים והשקעה באזורים שסבלו ממצוקה כלכלית.
גולדברג היה שותף לקידום הוועדה הנשיאותית לשוויון הזדמנויות בתעסוקה, שנועדה להיאבק באפליה בעבודה מטעמי גזע, אמונה, צבע או מוצא לאומי. הוא תמך גם בהקמת ועדה מייעצת למדיניות יחסי עבודה־הנהלה. ניסיונו כעורך דין של איגודים סייע לו לתווך בסכסוכי עבודה ולראות במשא ומתן מוסדי חלופה לשביתות ממושכות ולעימותים הרסניים.
שופט בבית המשפט העליון
ב־1962 מינה קנדי את גולדברג לשופט בבית המשפט העליון במקומו של פליקס פרנקפורטר. הוא כיהן פחות משלוש שנים, מאוקטובר 1962 עד יולי 1965, אך היה שותף לכמה מהלכי יסוד של בית המשפט בראשות ארל וורן. גולדברג תמך בפרשנות שהעניקה משקל ממשי לחירויות הפרט ולזכויותיהם של נאשמים גם כאשר הזכות לא נוסחה במפורש ובפירוט בחוקה.
הזכות לייעוץ משפטי ולפרטיות
בפסק הדין אסקובדו נגד אילינוי משנת 1964 כתב גולדברג את דעת הרוב. בית המשפט קבע כי בנסיבות התיק לא ניתן למנוע מחשוד שביקש זאת להיוועץ בעורך דינו במהלך חקירה משטרתית שהפכה ממוקדת בו. הפסיקה הייתה אבן דרך בהתפתחות ההגנות הניתנות לחשודים ונאשמים במערכת הפלילית האמריקאית.
ב־גריסוולד נגד קונטיקט משנת 1965 הצטרף גולדברג לתוצאה שביטלה חוק אשר אסר שימוש באמצעי מניעה בידי זוגות נשואים. בחוות דעת נפרדת הוא הדגיש את התיקון התשיעי לחוקה: העובדה שזכות מסוימת אינה מנויה במפורש ברשימת הזכויות, טען, אינה שוללת את קיומן של זכויות יסוד נוספות. reasoning זה נעשה נדבך חשוב בדיון החוקתי על פרטיות ועל גבולות התערבות המדינה בחיי המשפחה.
פתיחת הדיון החוקתי בעונש המוות
אחת מהשפעותיו העמוקות ביותר נבעה דווקא מחוות דעת קצרה בתיק שבית המשפט סירב לדון בו. ב־1963, ב־רודולף נגד אלבמה, חלק גולדברג — בתמיכת השופטים ויליאם ברנן וויליאם דאגלס — על הסירוב לבחון עונש מוות שהוטל בעקבות הרשעה באונס. הוא ביקש לברר אם העונש עולה כדי ״עונש אכזרי ויוצא דופן״, תוך הסתמכות גם על מגמות במדינות ארצות הברית ובעולם.
חוות הדעת נתנה לעורכי דין ברחבי המדינה איתות ברור להעלות טענות חוקתיות נגד עונש המוות. היא לא ביטלה את העונש בעצמה, אך תרמה להיווצרותה של תנועה משפטית שהובילה ל־פורמן נגד ג'ורג'יה ב־1972, שבו הושעו חוקי עונש מוות שהופעלו באופן שרירותי. בית המשפט התיר מחדש מסגרות מסוימות ב־גרג נגד ג'ורג'יה ב־1976, וב־1977 פסל עונש מוות על אונס של אישה בגירה. בכך נעשתה יוזמתו של גולדברג נקודת פתיחה חשובה בדיון החוקתי המודרני על הוגנות, מידתיות והפליה בענישה.
בין עוזריו המשפטיים היו סטיבן ברייר, שלימים כיהן בעצמו בבית המשפט העליון, והמשפטן אלן דרשוביץ. כך נמשכה השפעתו גם באמצעות דור צעיר של משפטנים שעבדו לצדו.
דיפלומטיה באו״ם והחלטה 242
ב־1965 נענה גולדברג לבקשת הנשיא לינדון ג'ונסון, פרש מבית המשפט העליון ומונה לשגריר ארצות הברית באו״ם. הוא קיבל את התפקיד בתקווה להשפיע על המאמצים לסיים את מלחמת וייטנאם, אך נעשה מתוסכל מן המלחמה וממגבלות השפעתו עליה. לצד וייטנאם עסק במשברים בינלאומיים נוספים וסייע במאמצי תיווך במהלך משבר קפריסין ב־1967 ולאחר תפיסת ספינת הביון האמריקאית פואבלו בידי קוריאה הצפונית ב־1968.
מקומו בזיכרון הישראלי והיהודי קשור במיוחד למעורבותו בניסוח החלטה 242 של מועצת הביטחון לאחר מלחמת ששת הימים. ההחלטה שילבה בין נסיגת כוחות ישראליים משטחים שנכבשו במלחמה לבין הכרה בזכותן של מדינות האזור לחיות בשלום בתוך גבולות בטוחים ומוכרים. פרשנות הנוסח נותרה נושא למחלוקת מדינית ומשפטית, אך גולדברג הבהיר לאחר מכן כי הנוסח האנגלי לא חייב נסיגה מכל השטחים ולא קבע את קווי 4 ביוני 1967 כגבול הסופי. הוא הדגיש גם שההחלטה אינה קובעת הסדר נפרד לירושלים. תרומתו הייתה אפוא בעיצוב מסגרת דיפלומטית שהמשיכה לשמש נקודת מוצא למשאים ומתנים ולהחלטות בינלאומיות במשך עשרות שנים.
עוד בתקופת כהונתו בבית המשפט, ב־1963, פנה גולדברג יחד עם הסנאטורים אברהם ריביקוף וג'ייקוב יעבץ לנשיא קנדי בבקשה לבחון פעולה דיפלומטית למען יהודי ברית המועצות. המהלך המחיש כי מעמדו הציבורי לא הרחיק אותו מן הדאגה לקהילות יהודיות שחופש הדת, התרבות וההגירה שלהן הוגבל.
זכויות אדם, הנהגה יהודית וכתיבה
גולדברג התפטר מתפקידו באו״ם ב־1968 וחזר לעסוק בעריכת דין. ב־1970 היה מועמד המפלגה הדמוקרטית למושל ניו יורק, אך הפסיד למושל המכהן נלסון רוקפלר. לאחר מכן המשיך בפעילות משפטית וציבורית וכיהן כנשיא הוועד היהודי האמריקאי, אחד הארגונים היהודיים הוותיקים והמשפיעים בארצות הברית. בתפקיד זה היה שותף למאבק באנטישמיות, להגנה על חופש דת ולקידום זכויות אזרח ויחסים בין קהילות.
בשנת 1977 שלח אותו הנשיא ג'ימי קרטר כנציג ארצות הברית לוועידת בלגרד, שבחנה את יישום התחייבויות הלסינקי בתחומי זכויות האדם והביטחון. בשנת 1978 העניק לו קרטר את מדליית החירות הנשיאותית, מן העיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר בארצות הברית. כתביו, ובהם The Defenses of Freedom ו־Equal Justice: The Supreme Court in the Warren Era, שמרו לדורות הבאים את תפיסתו בדבר הקשר בין כוח ציבורי, חירות ושוויון בפני החוק.
גולדברג מת בביתו בוושינגטון הבירה ב־19 בינואר 1990, בגיל 81. בזכות שירותו הצבאי נקבר בבית הקברות הלאומי ארלינגטון.
מדוע ארתור ג'וזף גולדברג ראוי לציון כערך חשוב במורשת
ארתור ג'וזף גולדברג ראוי להיכלל בארכיון מורשת (Moreshet) משום שסיפורו מחבר בין חוויית המהגרים היהודית בארצות הברית לבין השפעה ממשית על מוסדות מרכזיים של הדמוקרטיה האמריקאית. הוא סייע לאחד את תנועת העבודה, קידם מדיניות של שוויון בתעסוקה, הרחיב את ההגנה על חשודים ועל פרטיות המשפחה והניע דיון חוקתי ששינה את אופן בחינת עונש המוות.
תרומתו היהודית אינה נשענת רק על זהותו האישית. פעילותו ב״אבוקה״, פנייתו למען יהודי ברית המועצות, הנהגתו בוועד היהודי האמריקאי ומעורבותו בניסוח החלטה 242 מציבות אותו בתוך ההיסטוריה של יהדות ארצות הברית ושל יחסי ישראל–ארצות הברית. בה בעת, שירותו נגד הנאצים ועבודתו למען עובדים, זכויות אדם ודיפלומטיה העניקו למורשתו משמעות רחבה יותר. Moreshet.com מתעד את גולדברג כדוגמה למשפטן יהודי שהפך ידע מקצועי וכלים מוסדיים להגנה מעשית על בני אדם וקהילות — השפעה הניכרת במשפט, במדיניות ובחיים הציבוריים גם לאחר מותו.
