אירנה סנדלר

אירנה סטניסלבה סנדלר (Irena Stanisława Sendler; 15 בפברואר 1910 – 12 במאי 2008) הייתה עובדת סוציאלית, אחות ופעילה במחתרת הפולנית, שהקדישה את שנות מלחמת העולם השנייה להצלת יהודים תחת הכיבוש הנאצי. במסגרת רשת של עובדות סעד, אנשי מחתרת, משפחות פולניות ומוסדות דתיים, היא סייעה להבריח כ-2,500 ילדים יהודים מגטו ורשה, להשיג להם מסמכים וזהויות חלופיות ולמצוא להם מקלט. מעשיה הפכו אותה לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם הצלת יהודים בשואה, אך חשיבותה טמונה גם בכך שהפכה מעשה של חמלה למערכת מאורגנת של סיוע, תיעוד ואחריות.

ילדות, חינוך ומחויבות חברתית

סנדלר נולדה בשם אירנה סטניסלבה קז'יז'נובסקה למשפחה קתולית באוטבוצק, עיירה הסמוכה לוורשה, שבה חיה קהילה יהודית גדולה. אביה, סטניסלב קרז'יז'נובסקי, היה רופא בעל השקפות סוציאליסטיות שטיפל גם בעניים וביהודים. לאחר מותו ממחלת הטיפוס, הקהילה היהודית ביקשה לסייע לאלמנתו ולבתו. זיכרון זה, של קשר אנושי החוצה גבולות דתיים ומעמדיים, ליווה את סנדלר לאורך חייה.

בשנות העשרים למדה באוניברסיטת ורשה, תחילה משפטים ולאחר מכן ספרות פולנית, והייתה מעורבת בפעילות חברתית ופוליטית. היא התנגדה למדיניות הספסלים המיועדים לסטודנטים לא-יהודים באוניברסיטאות פולניות, ובשל עמדותיה סבלה מהליכים משמעתיים ומקשיים בקבלת עבודה במערכת החינוך. במסגרת האוניברסיטה החופשית הפולנית השתלבה בקבוצת עובדות סוציאליות בהנהגת הלנה רדלינסקה. רבות מן הנשים בקבוצה זו עתידות היו להשתתף בהצלת יהודים.

לפני המלחמה עבדה במרפאה לייעוץ משפטי ולסיוע סוציאלי ובמחלקה לסיוע לאמהות ולילדים. היא פעלה בשכונות העניות של ורשה, סייעה לנשים מוחלשות ולילדים שנולדו מחוץ לנישואים ופרסמה מאמרים על מצוקתם. בשנת 1935 הצטרפה למחלקת הרווחה והבריאות הציבורית של עיריית ורשה. הניסיון שצברה בשטח — איתור משפחות בסיכון, השגת משאבים ויצירת קשרים בין מוסדות — היה הבסיס ליכולתה לפעול בתנאי המחתרת.

רשת הצלה בתוך גטו ורשה

לאחר פלישת גרמניה לפולין בשנת 1939 נאסר על מחלקת הרווחה העירונית לסייע ליהודים. סנדלר ועמיתותיה המשיכו לעשות זאת בחשאי. הן הכינו מסמכים רפואיים מזויפים, השיגו אישורי מחלה והעבירו מזון, תרופות, בגדים וכסף לאנשים שנשללו מהם רכושם וזכויותיהם. בזכות היתרי כניסה שניתנו לעובדות סעד לצורך בדיקות תברואה, יכלה סנדלר להיכנס לגטו באמתלה של טיפול בסכנת הטיפוס — מחלה שהגרמנים חששו כי תתפשט אל מחוץ לחומות.

בשנת 1942, עם החרפת הגירושים וההשמדה, הצטרפה סנדלר לפעילותו של ז'גוטה, המועצה לסיוע ליהודים שפעלה מטעם המחתרת והממשלה הפולנית הגולה. בכינוי המחתרתי יולנטה היא תיאמה סיוע, גייסה שותפים וחיפשה מקומות מסתור לילדים. היא לא פעלה לבדה: עשרות נשים וגברים, בהם עובדות רווחה, אנשי מחתרת, משפחות, נזירות ומנהלי בתי יתומים, השתתפו במבצע המורכב.

הילדים הוברחו בדרכים שונות. חלקם הוסתרו בחשמלית, חלקם הוצאו במכוניות, ואחרים הועברו דרך בתי מגורים, מוסדות צדקה ומנזרים. במסמכים מזויפים קיבלו שמות נוצריים וזהויות חדשות. לעיתים לימדו אותם תפילות נוצריות כדי שיוכלו לעמוד בחקירות. ילדים הושמו אצל משפחות פולניות, בבתי יתומים ובמנזרים קתוליים, ובהם מוסדות של האחיות הפרנציסקניות ושל מסדרים אחרים. כל שלב דרש אמון, כסף, תיאום ונכונות לסכן את חייהם של המצילים ושל בני משפחותיהם; בשטחי פולין הכבושה, סיוע ליהודים היה עלול להביא עונש מוות.

הצנצנות, הזהויות והמחיר האישי

סנדלר הבינה שהצלת ילד אינה מסתיימת בהוצאתו מן הגטו. היא הקפידה לתעד את שמו היהודי, את שמו החדש ואת מקום המסתור שלו, כדי שאפשר יהיה לאתרו לאחר המלחמה ולנסות להשיבו למשפחתו או לקהילה היהודית. את הרשימות החביאה בצנצנות זכוכית שנקברו באדמה. התיעוד הזה היה מעשה של אחריות כלפי הילדים ושל שמירה על זהותם, גם כאשר העולם סביבם ניסה למחוק אותה.

ב-18 באוקטובר 1943 נעצרה סנדלר בידי הגסטפו. היא עונתה ונחקרה, אך לא מסרה את שמות הילדים, את כתובותיהם או את שמות שותפיה. הרשימות ניצלו מידי הגרמנים בזכות חברתה ינינה גרבובסקה, שקיבלה אותן בזמן החיפוש בביתה. סנדלר נידונה למוות, אך פעילי ז'גוטה שיחדו שומרים והיא שוחררה בדרך למקום ההוצאה להורג. לאחר מכן חיה במחתרת בזהות בדויה.

במהלך מרד ורשה עבדה כאחות בבית חולים שדה, שבו הסתתרו גם יהודים בין יתר החולים. היא המשיכה לסייע עד נסיגת הגרמנים מן העיר. הישרדותה לא ביטלה את הסיכון ולא את אובדן האנשים שסביבה: רוב הורי הילדים שניצלו נרצחו בטרבלינקה או נעלמו, ולכן שאלת האיחוד מחדש עם משפחות ועם העם היהודי נותרה לאחר המלחמה כאובה ומורכבת.

שיקום, רווחה ושירות ציבורי לאחר המלחמה

לאחר המלחמה לא פרשה סנדלר מעבודה חברתית. היא סייעה לארגן מחדש בית ילדים בוורשה, ובדצמבר 1945 מונתה לראש מחלקת הרווחה בעיר. בהמשך מילאה תפקידים בממשל, במשרד החינוך ובמשרד הבריאות, הייתה חברה במועצת העיר ורשה ועמדה בראש ועדות שעסקו באלמנות, יתומים ובריאות. היא השתתפה בניהול אגודות למען ילדים ולמען בתי ספר חילוניים, וסייעה בהקמת בתי יתומים ומרכזי טיפול לילדים, למשפחות, לקשישים ולנשים שניסו להשתקם מזנות.

הפעילות הציבורית שלה המחישה שהצלה אינה רק מעשה חד-פעמי בעת חירום. גם בתנאים הקשים של פולין שלאחר המלחמה היא עסקה בבניית שירותים חברתיים ובהחזרת אנשים לחיים עצמאיים. בשנת 1980 הצטרפה לתנועת סולידריות. היא חיה בוורשה עד מותה ב-12 במאי 2008, בגיל 98, ונקברה בבית העלמין פובונזקי.

הכרה, הנצחה והעברת הסיפור לדורות הבאים

בשנת 1965 הכיר יד ושם באירנה סנדלר כחסידת אומות העולם. בשנת 1983 השתתפה בטקס נטיעת עץ לכבודה בגן חסידי אומות העולם, וב-1991 קיבלה אזרחות כבוד של מדינת ישראל. בין העיטורים שקיבלה היו עיטור העיט הלבן, העיטור האזרחי הגבוה ביותר בפולין, צלב הזהב של מסדר ההצטיינות וצלבים של מסדר פולוניה רסטיטוטה. היא הייתה גם אזרחית כבוד של ורשה ושל טרצ'ין.

סיפורה זכה לתפוצה רחבה במיוחד בשנים האחרונות לחייה, לאחר שבשנת 1999 גילו אותו תלמידות תיכון מקנזס בעזרת מורן, נורמן קונרד. המחזה Life in a Jar, שנוצר בעקבות מחקרן, הוצג יותר ממאתיים פעמים בארצות הברית ומחוצה לה. הוא הפך את סיפור סנדלר לכלי חינוכי המעודד צעירים לחקור את השואה, לזהות אחריות מוסרית ולפעול למען אחרים. בשנת 2009 עובד הסיפור לסרט הטלוויזיה The Courageous Heart of Irena Sendler, שבו גילמה אנה פאקווין את סנדלר. על חייה נכתבו ביוגרפיות, ספרים לילדים וסרט תיעודי, ונוסדו פרסים ותכניות חינוכיות הנושאים את שמה.

הנצחתה נמשכת גם במרחב הציבורי: הדרך הסמוכה למוזיאון לתולדות יהודי פולין בוורשה נקראה על שמה בשנת 2013, שירות הדואר הפולני הנפיק בול לזכרה בשנת 2018, וברמת גן נקרא רחוב על שמה בשנת 2021. סימני ההנצחה הללו אינם רק מחוות לאישה אחת; הם מזכירים את רשת המצילים ואת הילדים שהיו במרכז פעולתה.

מדוע אירנה סנדלר ראויה לציון כערך חשוב במורשת

אירנה סנדלר ראויה למקום מרכזי בארכיון משום שפעלה להצלת ילדים יהודים כאשר סיוע ליהודים היה כרוך בסכנת מוות, והפכה את יכולתה המקצועית כעובדת סוציאלית לכלי של התנגדות והצלה. היא סייעה להוציא כ-2,500 ילדים מגטו ורשה, דאגה למקומות מסתור, שמרה את שמותיהם ותיעדה את זהותם היהודית. בכך הגנה לא רק על חייהם, אלא גם על האפשרות שיזכרו מי היו ומאין באו.

מורשת (Moreshet) מתעדת אנשים שהשפיעו על חיי העם היהודי ועל החברה הישראלית והעולמית באמצעות מעשיהם. סנדלר מחברת בין זיכרון השואה, אחריות אזרחית, עבודה חברתית ואומץ אנושי. דרך יד ושם, ההכרה בישראל, הספרים, הסרטים, הרחובות והתכניות החינוכיות, סיפורה ממשיך להגיע לדורות חדשים. לכן Moreshet.com מעניק לה מקום לא רק כסמל של גבורה, אלא כדמות שפעלה בתוך רשת ממשית, הצילה ילדים, שמרה על זהותם והוכיחה כי גם בתקופה של חורבן ניתן לבנות מעשים של אחריות ותקווה.