אידה נודל

אידה נודל (27 באפריל 1931 – 14 בספטמבר 2021) הייתה אסירת ציון ופעילה מרכזית במאבקם של יהודי ברית המועצות על הזכות לחיות כיהודים ולעלות לישראל. במשך שנים של סירוב יציאה, מעקבים, חיפושים, חקירות וגלות בסיביר, היא לא הסתפקה במאבק על חירותה שלה: היא בנתה רשת סיוע לאסירי ציון, שלחה להם מזון, תרופות וספרים, ייצגה את צורכיהם בפני הרשויות והעבירה לעולם מידע על מצבם. האסירים כינו אותה ״אמא״ ו״מלאך הרחמים״.

סיפורה האישי נעשה לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם תנועת הסירובניקים. המאבק למענה חיבר פעילים יהודים בישראל ובתפוצות, ארגוני נשים, מדינאים ואנשי תרבות. לאחר שעלתה לישראל ב-1987 הפנתה נודל את ניסיונה אל אתגר אחר: סיוע לילדי משפחות שעלו מברית המועצות והקמת מסגרות חינוכיות בקהילות שנזקקו לתמיכה.

ילדות יהודית תחת השלטון הסובייטי

נודל נולדה בנובורוסיסק שברוסיה הסובייטית לחיה, גננת, וליעקב, קצין בצבא האדום. בהיותה בת תשעה חודשים עברה לבית סבה וסבתה בקולחוז יהודי, ובגיל שלוש הצטרפה משפחתה למוסקבה. יידיש הייתה שפת ילדותה, ובבית נשמרו מסורות יהודיות, בעיקר בחגים. הביקורים אצל הסבים חשפו אותה לעולם יהודי עשיר יותר מזה שהיה אפשר לקיים בגלוי במוסקבה.

אביה נפל במלחמת העולם השנייה, בתקופת קרב סטלינגרד. נודל למדה כלכלה באוניברסיטת מוסקבה, ובמהלך לימודיה חוותה את האווירה האנטישמית החריפה של ראשית שנות ה-50. ״משפט הרופאים״ של 1953, שבמסגרתו העליל המשטר הסובייטי על רופאים ובהם יהודים כי קשרו קשר לפגוע במנהיגי המדינה, ליבה חשדנות ושנאה כלפי יהודים. נודל, היהודייה היחידה בקבוצת הלימוד שלה, נתקלה בהתנכלויות מצד סטודנטים ומורים. החוויה חיזקה את זיקתה לזהותה היהודית.

מן הבקשה לעלות לישראל אל הנהגת מאבק

פרשת לנינגרד של 1970, הידועה גם כ״מבצע חתונה״, שבה ניסתה קבוצת יהודים ומסורבי עלייה להשתלט על מטוס ריק כדי להימלט מברית המועצות, עוררה את נודל לפעולה. בראשית שנות ה-70 ביקשה היתר יציאה לישראל. אחותה אלנה, שנודעה בישראל כאילנה פרידמן, הורשתה לצאת עם בעלה ובנה ב-1972, אך בקשותיה של אידה נדחו שוב ושוב. אחת הטענות ששימשו את הרשויות הייתה כי בעבודתה ככלכלנית במכון לתכנון ולייצור במוסקבה נחשפה לסודות מדינה. בהמשך איבדה גם את עבודתה.

הסירוב הפך את נודל מפונה בודדת לפעילה ציבורית. בקיץ 1972 השתתפה בארגון שביתת רעב במשרדי הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית במחאה על מעצרו של מסורב העלייה ולדימיר מרקמן. לאחר ארבעה ימים הפסיקה המשטרה את המחאה בכוח. נודל ארגנה הפגנות, נפגשה עם זרים שביקרו במוסקבה וסיפקה להם מידע שאפשר היה להעביר אל מחוץ למסך הברזל. בדרך זו סייעה להפוך את מצבם של אסירי ציון ומסורבי העלייה מסוגיה שהשלטון ביקש להסתיר לנושא שנדון בזירה הבינלאומית.

״מלאך הרחמים״ של אסירי ציון

תרומתה הייחודית ביותר של נודל הייתה הדאגה המעשית לאסירים. היא קיימה עמם קשר במכתבים, ביררה אילו חפצים הותר להם לקבל וגייסה מבקרים מחו״ל להבאת ספרים, תרופות, מזון, ויטמינים, בגדים תחתונים חמים ושוקולד. היא ביקשה גם עטים, סיגריות וגלויות תלת-ממדיות, פריטים שהיה אפשר לעיתים להחליף עם סוהרים תמורת הקלות קטנות או העברת ציוד לאסירים.

נודל לא הסתפקה במשלוחים. היא פנתה בשם האסירים לרשויות במוסקבה, התערבה אצל מנהלי בתי סוהר ומחנות ושמרה על קשר בין האסירים לבין משפחותיהם ותומכיהם. בעולם שבו המאסר נועד גם לבודד ולשבור את רוחו של היחיד, עצם הידיעה שמישהו עוקב אחר מצבו ופועל למענו הייתה בעלת ערך ממשי. מכאן נולדו כינויי החיבה ״אמא״ ו״מלאך הרחמים״, ובמערב נודעה גם כ״מלאך של אסירי ציון״.

פעילותה נעשתה תחת מעקב מתמיד של הקג״ב. קווי הטלפון שלה הואזנו, בביתה נערכו חיפושים והיא זומנה לחקירות. אף שחיה שנים בידיעה שמאסר אפשרי בכל רגע, היא המשיכה לקיים את רשת הסיוע ולהפיץ מידע על הפרת זכויותיהם של יהודים ואסירים פוליטיים.

מאבק בינלאומי למען אידה נודל

דמותה של נודל העניקה למאבק למען יהודי ברית המועצות פנים ושם. בבריטניה פעלה למענה ״קבוצת ה-35״, תנועת נשים יהודיות שנקראה על שם גילן של נשים יהודיות שנאסרו בברית המועצות. חברות הקבוצה כבלו את עצמן לשערי השגרירות הסובייטית בלונדון, הפגינו בעת ביקורו של שר החוץ הסובייטי אנדריי גרומיקו ויזמו את ״שבוע אידה נודל״ במדינות מערביות בספטמבר 1976. המחזאי הבריטי אלן סיליטו כתב את המחזה ״הריאיון״ במסגרת המאמצים לעורר מודעות למצבה.

גם בארצות הברית ובישראל קמו קבוצות שפעלו למענה. אחותה אילנה פרידמן ניהלה מאבק ציבורי מתמשך, עדכנה את כלי התקשורת ופנתה למנהיגים בעולם. שמה של נודל הגיע אל נשיאים, ראשי ממשלות ואישי ציבור. בין מי שנרתמו או הביעו תמיכה היו מרגרט תאצ׳ר, רונלד רייגן, פלורה מקדונלד, רוזלין קרטר, ג׳יין פונדה וליב אולמן. נשיא המדינה חיים הרצוג הותיר מקום ריק ליד שולחן הסדר כאות הזדהות עמה. ההתגייסות הרחבה המחישה כיצד מאבקו של אדם אחד יכול ללכד יהודים ואוהדי חירות במדינות רבות.

ארבע שנות גלות בסיביר

ביוני 1978 תלתה נודל מחוץ לדירתה במוסקבה כרזה שדרשה מן הקג״ב להעניק לה אשרה לישראל. היא נעצרה, נשפטה בדלתיים סגורות ונידונה לארבע שנות גלות פנימית בקריבושיינו שבמחוז טומסק בסיביר. התנאים היו קשים: קור קיצוני, מים שהיה צורך לטהר, ריחוק ממשפחה ומחברים ומגורים בקרבת אסירים פליליים. במשך תקופה הייתה האישה היחידה במגורי עובדים, והיא סיפרה כי ישנה כשסכין מונחת מתחת לכרה מתוך חשש לביטחונה.

המרחק והתנאים הפכו את הכפר למעין כלא פתוח, גם ללא חומות. למרות זאת המשיכה נודל לקבל מכתבי תמיכה ולהתכתב עם אסירי ציון. הפיזיקאי והפעיל היהודי יבגני צירלין, שנודע לימים בישראל כבן תובל, נסע אליה חמש פעמים והביא מזון וציוד. בחורף 1979 צילם אותה בחשאי במצלמת 8 מ״מ, תוך סיכון חירותו. הסרט תיעד את תנאי הגלות וכלל ריאיון שבו הסבירה נודל את מאבקה. הוא הוברח למערב, תורגם והוקרן בישראל ובארצות הברית, ובכך סיפק לציבור עדות מוחשית למצבה.

התיעוד מן הגלות סייע להרחיב את הלחץ הבינלאומי. במקום להשתיק אותה, העונש הפך את נודל לסמל מוכר עוד יותר של מסורבי העלייה ושל המאבק הסובייטי נגד ביטוי יהודי חופשי.

שחרור ללא חירות

נודל סיימה את תקופת גלותה במרץ 1982, אך לא הורשתה לשוב לדירתה במוסקבה ואף לא קיבלה אשרת יציאה. במשך חודשים נדדה בין מקומות שבהם לא הותר לה להשתקע, עד שקיבלה רשות להתגורר בבנדרי שבמולדובה הסובייטית. שם חיה בדירה ירודה, רחוקה ממשפחתה, וסבלה מבעיות לב, כליות וכבד. בשלב מסוים התפרנסה מטאטוא רחובות ונזקקה גם למשלוחי מזון מאחותה בישראל.

אפילו כאשר מדיניות הגלאסנוסט החלה לשנות את ברית המועצות ומסורבי עלייה אחרים שוחררו, נודל נותרה מאחור. באפריל 1984 ביקרה אצלה השחקנית ג׳יין פונדה, ובהמשך הגבירה את פעילותה למענה. באוקטובר 1987, לאחר כ-16 שנות סירוב ומאבק בינלאומי ממושך, הודיעו לנודל כי תקבל אשרת יציאה.

העלייה לישראל וקבלת הפנים הלאומית

ב-15 באוקטובר 1987 הגיעה נודל לישראל במטוס פרטי שהיה בבעלות התעשיין ארמנד האמר. בנמל התעופה בן-גוריון המתינו לה אחותה, אלפי ישראלים, ראש הממשלה יצחק שמיר, שר החוץ שמעון פרס וג׳יין פונדה. קבלת הפנים שודרה בטלוויזיה והפכה לרגע לאומי: לא רק שיבתה של אישה אחת אל משפחתה, אלא ניצחון סמלי של המאבק היהודי לחופש הגירה ולעלייה.

נודל התגוררה תחילה ברחובות ולאחר מכן בכרמי יוסף לצד אחותה. ב-2008 שבה לרחובות כדי לחיות בקרבתה. היא נשארה מעורבת בענייני ציבור, ובין השאר פעלה בסוגיות שנגעו לביטחונם ולזכויותיהם של ישראלים ושל מי שסייעו לישראל.

מ״אם״ לאסירי ציון ל״אם לאם״ בישראל

העלייה לישראל לא סיימה את פעילותה החברתית. נודל הבחינה בקשיי הקליטה של משפחות וילדים שעלו מברית המועצות, ובתחילת שנות ה-90 הקימה את עמותת ״אם לאם״. מטרתה הייתה להעניק לילדי עולים מסגרת בטוחה לאחר שעות הלימודים, תמיכה חינוכית והזדמנות להשתלב בחברה הישראלית.

העמותה הקימה מרכזי למידה ופעילות בערים ובהן ערד, אופקים, שדרות, נתיבות, אשקלון, באר שבע, קריית גת ועפולה. הבחירה לפעול גם בפריפריה החברתית והגאוגרפית הפכה את מורשתה של נודל ממאבק סמלי לתוכנית מעשית שנגעה בחייהם של ילדים ומשפחות. היא זיהתה כי עלייה אינה מסתיימת ברגע ההגעה לישראל; היא דורשת חינוך, קהילה, שייכות וליווי מתמשך.

ספר, קולנוע ותיאטרון

נודל תיעדה את חייה באוטוביוגרפיה יד בחשכה, שראתה אור באנגלית ב-1990 ותורגמה בהמשך לאיטלקית ולעברית. הספר העניק לקוראים עדות אישית על החיים כמסורבת עלייה, על הקשר עם אסירי ציון ועל מחירו של מאבק ממושך מול שלטון סמכותני.

סיפורה זכה גם לעיבודים אמנותיים. הסרט האיטלקי להתראות מוסקבה, בבימוי מאורו בולוניני ובכיכובה של ליב אולמן, הציג גרסה דרמטית של מאבקה. נעמי שמר פרסמה ב-1979 שיר לכבודה ובו הביעה תקווה לשחרורה ולעלייתה. בשנת 2022, לאחר מותה, העלה תיאטרון הבימה את ההצגה אידה, שהחזירה את סיפורה אל הבמה הישראלית ואל דור שלא חווה את מאבק יהודי ברית המועצות בזמן אמת. רחוב במזכרת בתיה נקרא על שמה.

שנותיה האחרונות ומורשתה

אידה נודל לא נישאה ולא היו לה ילדים. היא נפטרה ב-14 בספטמבר 2021, בגיל 90, ונקברה בבית העלמין ירקון. חייה משקפים כמה רבדים של ההיסטוריה היהודית במאה ה-20: דיכוי הזהות היהודית בברית המועצות, התעוררות ציונית תחת סכנה, ערבות הדדית בין אסירים ופעילים, התגייסות יהודית בינלאומית ועלייה לישראל.

עוצמת תרומתה אינה נובעת רק מן הסבל שנשאה, אלא מן הדרך שבה הפכה את שנות הסירוב לכלי של אחריות כלפי אחרים. היא העניקה סיוע חומרי, קשר אנושי וייצוג ציבורי לאנשים שהמשטר ביקש לבודד. בהמשך הפעילה אותו עיקרון בישראל, כאשר בנתה מסגרות לילדי עולים שנזקקו ליד מושטת.

מדוע אידה נודל ראויה לציון כערך חשוב במורשת

אידה נודל ראויה למקום מרכזי בארכיון מורשת (Moreshet) משום שסיפורה מחבר בין ציונות, ערבות יהודית, זכויות אדם וקליטת עלייה. היא נאבקה במשך כ-16 שנים על הזכות לעלות לישראל, אך תרומתה החשובה ביותר הייתה האופן שבו השתמשה בקולה כדי לסייע לאסירי ציון אחרים: באמצעות משלוחים, מכתבים, פניות לרשויות והעברת מידע אל מחוץ לברית המועצות.

מורשתה ניכרת גם בכוח ההתארגנות שעוררה. נשים יהודיות בבריטניה, פעילים בארצות הברית ובישראל, בני משפחה, מדינאים ואמנים הפכו את שמה לסמל בינלאומי. לאחר עלייתה תרגמה את ניסיונה למפעל חינוכי שסייע לילדי עולים להשתלב בחברה הישראלית. Moreshet.com מתעד את חייה לא רק כסיפור של עמידה מול דיכוי, אלא כדוגמה להשפעה יהודית מעשית: שמירה על קשר עם מי שנכלאו, חיבור בין ישראל לתפוצות ובניית קהילה עבור הדור הבא.