אורי ברנר

אורי ניסן ברנר (20 ביולי 1914, ירושלים – 24 במרץ 1993, מעוז חיים) היה ממפקדי הפלמ״ח, סגן מפקד הפלמ״ח, חבר מרכזי בדור המייסדים של קיבוץ מעוז חיים והיסטוריון שעסק בתולדות ההגנה, הפלמ״ח ותנועת הקיבוץ המאוחד. חייו משקפים את המעבר שעבר היישוב היהודי בארץ ישראל: מתנועות נוער, התיישבות והגנה מחתרתית אל בנייתו של כוח צבאי עברי ולבסוף אל תיעודו ההיסטורי של המפעל הציוני והביטחוני.

ילדות, חינוך ותנועת הנוער

ברנר נולד לחיה ברוידא ולסופר יוסף חיים ברנר. הוא נקרא על שם ידידו של אביו, הסופר אורי ניסן גנסין, שנפטר כשנה לפני לידתו. ילדותו עברה עליו בכמה מקומות בארץ — בן שמן, תל אביב, זכרון יעקב ועין גנים בפתח תקווה — בעקבות חיי המשפחה והנסיבות המשתנות של הוריו.

לאחר פרידת הוריו, כשהיה בן שש, לקחה אותו אמו לברלין. בעקבות רצח אביו ביפו במאורעות תרפ״א, בשנת 1921, שבו השניים לתל אביב. ברנר התחנך בגימנסיה הרצליה, מוסד שהיה באותה תקופה אחד המרכזים החשובים של החינוך העברי ושל עיצוב דור צעיר בעל מחויבות לאומית וחברתית.

כבר בצעירותו הצטרף לארגון ההגנה והקים את קבוצת «מסדה», שהפכה למחלקת קשר בארגון. לצד פעילותו הביטחונית עבד בחפירת בארות בפרדסים ובמפעל בסדום — עבודות הממחישות את הקשר בין ההגנה העצמית, ההתיישבות והעבודה העברית בתקופת היישוב.

ברנר היה בין מקימי תנועת הנוער המחנות העולים, ושימש מזכירה בשנים 1935–1936. התנועה חינכה צעירים לחיי עבודה, שיתוף והגשמה חלוצית. בשנת 1937 עלה עם גרעין מן התנועה להקים את קיבוץ מעוז חיים בעמק בית שאן. הקיבוץ היה לביתו לכל חייו, ומעורבותו בו חיברה בין שירות ציבורי וביטחוני לבין חיי קהילה, חינוך והתיישבות.

מפקד בהגנה ובפלמ״ח

במעוז חיים מונה ברנר למפקד מטעם ההגנה. בשנת 1938 פיקד על קרב שבו חוסלה כנופיה ערבית גדולה בבקעת בית שאן. בהמשך נפצע כאשר חברי הקיבוץ יצאו לכרות זיפזיף על שפת הירדן והותקפו. חוויות אלה היו חלק מן המציאות הביטחונית שבה נדרשו יישובי הספר להגן על עצמם ובו בזמן להמשיך לבנות חברה עברית.

ברנר הצטרף לפלגות הלילה המיוחדות של אורד וינגייט, מסגרות שהעניקו לאנשי היישוב ניסיון מבצעי ותרמו להתפתחותה של תפיסת פעולה התקפית. בשנת 1943 התגייס לפלמ״ח ושירת בו כמפקד פלוגה וכמפקד הגדוד השני.

פציעת גב קשה מנעה ממנו להמשיך בתפקידי פיקוד קרבי. עם זאת, ניסיונו ומעמדו הובילו למינויו לסגנו של מפקד הפלמ״ח, יגאל אלון. בתפקיד זה שירת בשנים 1945–1949, בתקופה שבה התעצם הפלמ״ח והיה לאחד הגופים המרכזיים במאבק להקמת מדינת ישראל ובמלחמת העצמאות. תפקידו כסגן המפקד הציב אותו בלב העשייה הארגונית והצבאית של הכוח, גם כאשר מצבו הגופני לא אפשר לו לשוב לפיקוד בשדה.

מן השירות הצבאי למחקר ההיסטורי

לאחר פירוק הפלמ״ח ופרישתו הכפויה מצה״ל, חזר ברנר למעוז חיים. הוא למד היסטוריה בסמינר אפעל, ולאחר מכן לימד במשך כעשר שנים בבית הספר האזורי בנווה איתן. שילוב זה של ניסיון מעשי, חינוך ומחקר אפשר לו לבחון את אירועי התקופה לא רק מבחוץ, אלא מתוך היכרות עמוקה עם האנשים, הארגונים והיישובים שעיצבו אותה.

ברנר נעשה היסטוריון של תולדות ההגנה, הפלמ״ח והקיבוץ המאוחד. במחקריו הציג, ככלל, את נקודת המבט של אנשי תנועת העבודה על ההתפתחות הצבאית והחברתית של ימי ראשית המדינה. בכך תרם לתיעוד קולה של קבוצה מרכזית בתולדות היישוב — חלוצים, חברי קיבוצים ואנשי מחתרות שהיו שותפים להקמת התשתית הצבאית והחברתית של ישראל.

ספרו לצבא יהודי עצמאי זיכה אותו בפרס יצחק שדה. עצם המעבר שלו ממפקד ומעצב אירועים למי שחוקר ומתעד אותם העניק לכתיבתו פרספקטיבה ייחודית. הוא לא הסתפק בזיכרונות אישיים, אלא עסק בהיסטוריה הצבאית והיישובית כחלק מן הניסיון להבין כיצד נבנה כוח יהודי עצמאי וכיצד התגבשו המסגרות שהובילו למדינה.

משפחה וחיי קהילה

ברנר היה נשוי לנסיה, לבית גולובוב, שאותה הכיר עוד בתקופת לימודיו בגימנסיה הרצליה. לזוג היו ארבעה ילדים: מיכל, איילת, תרצה ויוחי. שמו של הבן, יוחי, הורכב מראשי התיבות של שם סבו, יוסף חיים.

הקשר של ברנר למעוז חיים לא היה רק כתובת מגורים. הקיבוץ היה המקום שבו פעל, הקים משפחה, חינך והשפיע על חיי הקהילה לאורך עשרות שנים. חייו מחברים אפוא בין ההיסטוריה הלאומית לבין ההיסטוריה המקומית והאנושית של קיבוץ בעמק בית שאן.

מדוע אורי ברנר ראוי לציון כערך חשוב במורשת

אורי ברנר ראוי להיכלל במורשת משום שפעל בשלושה מעגלים שהיו חיוניים להתפתחות החיים היהודיים והישראליים בארץ: התיישבות חלוצית, בניית כוח מגן עברי ותיעוד היסטורי. הוא השתתף בהקמת מעוז חיים, מילא תפקידי פיקוד בהגנה ובפלמ״ח, ושירת כסגנו של יגאל אלון בתקופה מכרעת בתולדות המדינה שבדרך.

תרומתו נמשכה גם לאחר שהשירות הצבאי הסתיים. כמורה וכהיסטוריון הוא עזר לשמר את זיכרון ההגנה, הפלמ״ח ותנועת הקיבוץ המאוחד, ובספרו לצבא יהודי עצמאי עסק בשאלה שהייתה בלב המפעל הציוני: כיצד יהודים בארץ ישראל בונים כוח המסוגל להגן על חייהם ועל עתידם. השילוב בין עשייה, מנהיגות ותיעוד הופך את סיפורו למקור להבנת הדרך שבה נבנתה החברה הישראלית.

עבור מורשת (Moreshet) ו־Moreshet.com, ברנר הוא דמות המחברת בין זיכרון אישי לבין מורשת לאומית: בין קיבוץ בעמק לבין מוסדות ההגנה, בין חינוך צעירים לבין עיצוב כוח צבאי, ובין השתתפות באירועים לבין האחריות להשאיר אותם מתועדים לדורות.