אוונטי פופולו

אוונטי פופולו, סרטו של רפי בוקאי משנת 1986, הוא מאבני הדרך של הקולנוע הישראלי העוסק במלחמה ובסכסוך הישראלי–ערבי. במקום להציג את מלחמת ששת הימים כסיפור גבורה לאומי, הסרט מציב במרכזו שני חיילים מצרים המשוטטים במדבר סיני ומבקשים רק לחזור הביתה. דרך מסעם האבסורדי, המצחיק והטרגי, הוא מפרק דימויים מוכרים של אויב, לוחם וגיבור ישראלי, ומציע מבט אנושי ולא שגרתי על מי שנמצאים משני עברי המלחמה.

שם הסרט לקוח מן ההמנון הקומוניסטי האיטלקי Bandiera Rossa (“דגל אדום”), ובתרגום חופשי פירושו “קדימה, העם”. כבר בשם זה נרמז המתח בין שפה אידאולוגית גדולה לבין המציאות המבולבלת, המאולתרת והיומיומית שבה נתונים גיבורי הסרט.

עלילה במדבר שאחרי המלחמה

העלילה מתרחשת בשלהי מלחמת ששת הימים, ביוני 1967. שני טוראים מצרים, חסרי כיוון ותקווה, תועים במדבר סיני ומנסים להגיע אל תעלת סואץ ומשם לביתם. במהלך מסעם הם נתקלים בג׳יפ של חייל או״ם שנהרג ובו בקבוקי ויסקי. הם שותים כדי להרוות את צימאונם, משתכרים, ובהמשך פוגשים פטרול צה״לי שאליו הם מצטרפים.

המפגשים הללו הופכים את מסע ההישרדות לסדרה של מצבים בעלי אופי פארסי וסוריאליסטי. הגבולות בין מנצחים למנוצחים, בין אויבים לשותפים למסע ובין מציאות לחלום מיטשטשים. דווקא דרך ההומור והאבסורד מצליח הסרט להמחיש את אובדן השליטה ואת חוסר התוחלת של חיילים הנסחפים בתוך אירועים גדולים מהם.

יצירה ששברה את המיתוס ההרואי

אוונטי פופולו נמנה עם סרטי הגל הביקורתי בקולנוע הישראלי. הוא אינו מסתפק בביקורת ישירה על המלחמה, אלא מערער על מוסכמות הייצוג שלה. החיילים אינם מוצגים כגיבורים מושלמים או כסמלים לאומיים, אלא כבני אדם עייפים, פגיעים ומוגבלים. גם דמותו של החייל הישראלי מתרחקת מן הדימוי המוכר של הצבר האמיץ, הזקוף והנאה: חיילי המילואים בסרט מגושמים, לא ממושמעים ולעיתים אלימים או אדישים.

הבחירה להציב חייל מצרי במרכז הנרטיב הייתה משמעותית במיוחד בקולנוע הישראלי של התקופה. החייל המצרי מקבל שם, פנים וזהות; הוא אינו רק “האויב” אלא אדם בעל פחדים, זיכרונות, רגישות ויכולת לדאוג לאחרים. בכך הסרט מזמין את הצופה הישראלי לראות את המלחמה גם מנקודת מבטו של מי שנמצא בצד האחר, בלי להפוך את היצירה להצהרה פוליטית חד-ממדית.

הסרט מציע היפוך חריף של הסטריאוטיפים: הדמות המצרית מוצגת כהומנית, רגישה ואינטלקטואלית, ואילו הדמויות הישראליות רחוקות מן האידיאל הגברי וההרואי. השימוש בדמותו של חייל מצרי המדבר בשפה תרבותית המזוהה גם עם העולם היהודי, ובכלל זה אזכורו של שיילוק מהסוחר מוונציה, מעמיק את שאלת הזהות. הסרט אינו רק מבקש “להחליף תפקידים” בין ישראלי לערבי; הוא בוחן כיצד הקולנוע הישראלי מסוגל לדמיין את האחר, ועד כמה גם ניסיון להעניק לו אנושיות עשוי להישאר כבול לנקודת מבט יהודית וישראלית.

מפרויקט סטודנטים לסרט עלילתי

הסרט התחיל כפרויקט גמר באוניברסיטת תל אביב, אך התרחב בהדרגה לסרט באורך מלא. ראשיתו המאולתרת משתקפת בסיפור המתאר את רפי בוקאי ערב יום הצילומים הראשון: בדירתו הצטברו חומרי גלם ישנים, מדי צבא, כלי נשק, מכשירי קשר ואביזרים, והוא עדיין לא ידע שסרט הסטודנטים יהפוך לאחר שנתיים נוספות של קשיים לסרט עלילתי מצליח. האנקדוטה הזאת מדגישה את המרחק בין תנאי ההפקה הצנועים לבין המקום שאליו הגיע הסרט בתרבות הישראלית.

אוונטי פופולו זכה לביקורות משבחות בישראל ומחוצה לה, הוקרן בפסטיבלים ברחבי העולם וזכה בפרסים בינלאומיים. בשנת 2013 דורג במקום הראשון בפרויקט “חמישים הסרטים הישראליים הגדולים בהיסטוריה” של Nrg מעריב. מעמדו נובע לא רק מהצלחתו בזמן יציאתו, אלא גם מכך שהמשיך לשמש נקודת התייחסות לדיון בקולנוע הישראלי, בזיכרון המלחמה ובדרכים שבהן חברה מספרת את סיפורה.

מדוע אוונטי פופולו ראוי לציון כערך חשוב במורשת

אוונטי פופולו ראוי להיכלל במורשת (Moreshet) משום שהוא מתעד רגע מרכזי בתרבות הישראלית וממחיש כיצד אמנות יכולה לשנות את נקודת המבט על מלחמה, זהות וזיכרון. הסרט העניק לדמותו של החייל המצרי נוכחות אנושית מורכבת, ערער את דימוי החייל הישראלי כגיבור לאומי חד-ממדי, והשתמש בהומור ובאבסורד כדי להתמודד עם טראומה לאומית ועם המציאות של הסכסוך.

השפעתו ניכרת בכך שהוא מאפשר לדורות של צופים, חוקרים ויוצרים לבחון מחדש את היחסים בין קולנוע, לאומיות והאחר. לצד חשיבותו האמנותית, הוא משמר עדות לתקופה שבה הקולנוע הישראלי החל לפרק מיתוסים מרכזיים ולתת מקום לקולות ולחוויות שלא עמדו במרכז הסיפור הרשמי. משום כך, ובזכות מקומו המתמשך בתרבות הקולנוע הישראלית, אוונטי פופולו הוא נושא טבעי לתיעוד ב-Moreshet.com.