אבא שלמה אבן

אבא שלמה אבן, שנולד בשם אוברי סולומון מאיר אבן, היה מן הדיפלומטים והמדינאים הבולטים בתולדות מדינת ישראל. הוא כיהן כשגריר ישראל באומות המאוחדות ובארצות הברית, כשר החוץ, כסגן ראש הממשלה, כשר החינוך והתרבות, כחבר הכנסת וכיו״ר ועדת החוץ והביטחון. בשנותיה הראשונות של המדינה היה אחד הקולות המרכזיים שהסבירו לעולם את זכותה, מצוקותיה, הישגיה ושאיפותיה של ישראל.

אבן נודע כאחד הנואמים המבריקים ביותר שידעה הדיפלומטיה הישראלית. שליטתו באנגלית, בעברית, בערבית, בפרסית ובשפות נוספות, לצד ידע רחב בהיסטוריה יהודית, ספרות, תרבות ומדינאות, הפכו אותו לדמות נדירה: מלומד שהפך לדיפלומט, ציוני בריטי־דרום־אפריקאי שהפך לקול ישראלי רשמי, ואיש ציבור שהצליח לחבר בין מורשת העם היהודי לבין שפת המוסדות הבין־לאומיים של המאה ה־20. הוא לא היה רק נציג מדיני; הוא היה מתרגם היסטורי של רעיון הריבונות היהודית לעולם שלא תמיד הבין אותו.

ילדות, זהות יהודית וחינוך ציוני

אבן נולד ב־2 בפברואר 1915 בקייפטאון שבדרום אפריקה, למשפחה יהודית ממוצא ליטאי. לאחר מות אביו בילדותו חזרה המשפחה ללונדון, ואמו נישאה לד״ר יצחק אבן. הוא קיבל את שם המשפחה של אביו החורג וגדל בשם אוברי אבן. ביתו שילב מסורת יהודית, חינוך ציוני, השכלה רחבה ומודעות עמוקה לסיפורו של העם היהודי. אמו הייתה קשורה לפעילות הציונית ואף עבדה בסביבתו של נחום סוקולוב, ממנהיגי ההסתדרות הציונית העולמית.

עוד בצעירותו התחבר אבן לפעילות ציונית בבריטניה. הוא היה פעיל בפדרציה של הנוער הציוני, ערך את ביטאון התנועה, וראה בציונות לא רק תנועה פוליטית אלא ביטוי לתרבות, לשפה, להיסטוריה ולתחייה לאומית. הרקע הזה יסביר לימים את יכולתו לדבר בשם ישראל לא רק בנימוקים ביטחוניים או משפטיים, אלא גם מתוך עומק היסטורי ותרבותי.

המעבר בין דרום אפריקה, בריטניה וארץ ישראל עיצב בו זהות יהודית־עולמית. הוא הכיר מקרוב את יהדות התפוצות, את האליטות האקדמיות של בריטניה, את תנועת הנוער הציונית ואת היישוב בארץ ישראל. לכן, כאשר נעשה לדיפלומט ישראלי, הוא נשא עמו לא רק דרכון של מדינה חדשה, אלא ניסיון חיים של יהודי בן המאה ה־20 המחבר בין עולמות.

קיימברידג׳, שפות שמיות ותרבות עברית

אבן למד בקיימברידג׳ והתמחה בשפות שמיות, ובהן עברית וערבית, וכן בפרסית. הוא הצטיין בלימודיו, שימש עמית מחקר, ונחשב מיועד לקריירה אקדמית מבטיחה. יכולתו הלשונית הייתה חריגה גם במונחים של עולם הדיפלומטיה: הוא לא השתמש בשפה רק ככלי תקשורתי, אלא הבין שפה כפתח לתרבות, לזיכרון היסטורי ולדמיון פוליטי.

תחומי המחקר שלו עסקו בין היתר בספרות עברית ובקשרי הגומלין בין התרבות הערבית לבין הספרות היהודית של ימי הביניים. הוא הרצה על תור הזהב של הספרות העברית בספרד, ובכך חיבר בין מחקר מזרחני, יהדות, עברית, ערבית והיסטוריה ים־תיכונית. הידע הזה יהיה לימים נכס דיפלומטי חשוב: אבן ידע לדבר על הסכסוך הישראלי־ערבי מתוך הכרה עמוקה של שפה, היסטוריה ומרחב, גם כאשר עמדתו הייתה ישראלית מובהקת.

בקיימברידג׳ התבלט גם כמנהיג סטודנטים, כפעיל ציוני וכאדם שהצליח לשלב רוחב אקדמי עם מחויבות ציבורית. בניגוד לדימוי של דיפלומט טכני, אבן צמח מתוך עולם של לימוד, ספרים, נאומים, תרגום ודיון רעיוני. זו הייתה אחת הסיבות לכך שנאומיו נשמעו לעיתים כספרות מדינית: לא רק הצגת עמדה, אלא ניסיון לבנות תודעה.

מלחמת העולם השנייה והמעבר לעשייה ציונית

במלחמת העולם השנייה שירת אבן כקצין מודיעין בצבא הבריטי, תחילה במצרים ולאחר מכן בארץ ישראל. הוא עסק בקישור בין גורמים בריטיים לבין ההנהגה הציונית, ובהדרכה וארגון של מסגרות הקשורות לביטחון היישוב. בקהיר פגש את סוזי אמב״ש, לימים רעייתו, ממשפחה יהודית שהייתה קשורה גם למשפחת הרצוג.

השירות הצבאי והמודיעיני העניק לו היכרות מעשית עם המזרח התיכון, עם המערכת הבריטית ועם צורכי היישוב היהודי בזמן מלחמה. הוא היה איש ספר, אך לא נשאר בעולם האקדמי בלבד. המציאות ההיסטורית דחפה אותו אל העשייה: אל הצבא, אל ההנהגה הציונית, אל ארץ ישראל ואל הדיפלומטיה.

לאחר המלחמה הצטרף למחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. המעבר הזה היה טבעי: מי שהכיר שפות, היסטוריה, בריטים, ערבים ויהודים, ומי שידע לנסח טיעון מדיני בשפה גבוהה ומדויקת, היה דרוש מאוד לתנועה ציונית שנאבקה על הכרה בין־לאומית לקראת הכרעה היסטורית.

אונסקו״פ, תוכנית החלוקה והמאבק על הכרה

בשנת 1947 מילא אבן תפקיד חשוב בקשר עם ועדת אונסקו״פ, ועדת האו״ם המיוחדת לענייני ארץ ישראל. הוא פעל לצד משה שרת, חיים ויצמן ודמויות נוספות במאמץ לשכנע את הקהילה הבין־לאומית לתמוך בחלוקת הארץ ובהקמת מדינה יהודית. כישוריו כנואם, כמשפטן מדיני למעשה וכאיש הסברה סייעו להציג את העמדה הציונית באופן משכנע בפני דיפלומטים, עיתונאים ונציגי מדינות.

אישור תוכנית החלוקה בכ״ט בנובמבר 1947 היה פרי של מאמץ רחב ורב־שכבתי, ואבן היה אחד מאנשי הביצוע והניסוח הבולטים בו. הוא ידע להסביר כי שאלת ארץ ישראל אינה רק סכסוך מקומי, אלא שאלה היסטורית ומוסרית הנוגעת לגורלו של העם היהודי לאחר השואה, לזכות ההגדרה העצמית וליכולת להקים מדינה בת־קיימא.

לאחר קבלת החלטת החלוקה המשיך אבן לפעול בניו יורק ובוושינגטון כדי להבטיח שההחלטה לא תתרוקן מתוכן. בימים שבין החלטת האו״ם להכרזת העצמאות נדרשה דיפלומטיה רצופה: מניעת נסיגה של מדינות מתמיכתן, הסברת עמדת היישוב היהודי, והתמודדות עם ניסיונות לדחות או לעכב את מימוש ההחלטה.

קולה של ישראל באו״ם ובארצות הברית

לאחר הקמת המדינה מונה אבן לנציג ישראל באומות המאוחדות, ובהמשך לשגרירה הראשון של ישראל באו״ם. בשנת 1950, בהיותו בן 35 בלבד, מונה גם לשגריר ישראל בארצות הברית, וכיהן בשני התפקידים במקביל עד 1959. זו הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית: לייצג מדינה צעירה, ענייה, מוקפת אויבים, עמוסת עולים ומבקשת הכרה, מול העולם הדיפלומטי החזק ביותר.

אבן עיצב במידה רבה את השפה הראשונית של ישראל בזירה הבין־לאומית. הוא לא הסתפק בהצגת עובדות; הוא בנה נרטיב של מדינה יהודית דמוקרטית שקמה מתוך זכות היסטורית, צורך קיומי, החלטה בין־לאומית ויכולת מעשית. באו״ם, מול קהלים ספקניים ולעיתים עוינים, הפך קולו לאחד הכלים החשובים של ישראל.

בתקופתו התגבשו יחסי ישראל עם ארצות הברית, הושגו ערוצי סיוע חשובים, הוקם מפעל הבונדס, והחלה להתמסד פעילות ציבורית יהודית־אמריקאית למען ישראל. מקורות שונים מייחסים לו גם תפקיד ביוזמות שהובילו להתגבשות השדולה הפרו־ישראלית בארצות הברית ולחיזוק הקשר עם ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים. בכך תרם לבניית אחד הנכסים האסטרטגיים החשובים של ישראל: הקשר המדיני והציבורי עם יהדות ארצות הברית והממשל האמריקאי.

האיש ששכנע, הסביר ונאם

כוחו המיוחד של אבן היה ביכולת להפוך עמדה מדינית למשפט שנשאר בזיכרון. הוא ידע להשתמש בהיסטוריה, הומור, אירוניה, לשון משפטית ותרבות גבוהה כדי להבהיר נקודה מדינית. בעיני רבים בעולם, אבן היה לא רק שגריר ישראל, אלא הסגנון הרשמי של ישראל: תרבותי, חד, בטוח בעצמו, ולעיתים כמעט קלאסי.

הרהיטות שלו עוררה הערצה וגם ביקורת. בישראל היו שראו בו דמות אינטלקטואלית מדי, אירופית מדי או רחוקה מן השפה הפוליטית המקומית. אך בזירה העולמית דווקא התכונות האלה הפכו אותו לנכס. הוא ידע לדבר אל אקדמאים, שרי חוץ, שגרירים, עיתונאים וקהל טלוויזיוני בשפה שהעניקה לישראל עומק, כובד ראש ותחושה של רציפות היסטורית.

בשנת 1960 נבחר לחבר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים, כהכרה נדירה במעמדו כמדינאי, מלומד ואיש תרבות. הבחירה ביטאה את העובדה שאבן נתפס לא רק כפקיד מדינה או פוליטיקאי, אלא כאינטלקטואל ציבורי בעל משקל בין־לאומי.

חבר כנסת, שר החינוך וסגן ראש הממשלה

בשנת 1959 שב אבן לישראל ונבחר לכנסת מטעם מפא״י. הוא מונה תחילה לשר בלי תיק, ובהמשך כיהן כשר החינוך והתרבות בשנים 1960–1963. בתפקיד זה הביא עמו תפיסה רחבה של חינוך לאומי: חינוך אינו רק מערכת בתי ספר, אלא בניית זהות, לשון, זיכרון, אזרחות ויכולת להשתתף בעולם מודרני.

בשנים 1963–1966 כיהן כסגן ראש הממשלה בממשלת לוי אשכול. במקביל שימש כנשיא מכון ויצמן למדע, תפקיד שקישר בין דיפלומטיה, מדע ומעמדה הבין־לאומי של ישראל. בתקופה זו היה מעורב ביוזמות של שיתוף פעולה מדעי בין־לאומי, ובהן ועידת רחובות, שעסקה בקידום מדינות חדשות באמצעות מדע וטכנולוגיה.

תפקידיו אלה מראים שאבן לא ראה את הדיפלומטיה כתחום מנותק. בעיניו, כוחה של ישראל בזירה העולמית נשען גם על חינוך, מחקר, מדע, תרבות ויכולת להציג את המדינה כמרכז ידע ולא רק כמדינה הנאבקת על ביטחונה.

שר החוץ במלחמת ששת הימים ואחריה

בשנת 1966 מונה אבן לשר החוץ, וכיהן בתפקיד עד 1974. זו הייתה אחת התקופות הדרמטיות ביותר בתולדות ישראל: מלחמת ששת הימים, השנים שלאחריה, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים ותחילת התהליך המדיני שלאחריה. אבן עמד במרכז הפעילות הדיפלומטית של ישראל מול ארצות הברית, אירופה, האו״ם ומדינות נוספות.

בימים שקדמו למלחמת ששת הימים פעל אבן להסביר את מצבה של ישראל, את איום הסגירה של מצרי טיראן ואת תחושת הסכנה הקיומית. הוא נפגש עם מנהיגים בעולם, ובהם נשיא צרפת שארל דה גול, בניסיון למנוע בידוד מדיני ולשמור על מרחב פעולה לישראל. לאחר המלחמה היה עליו להסביר לעולם גם את הניצחון הישראלי וגם את המציאות החדשה שנוצרה בעקבותיו.

אבן היה מעורב בעיצוב החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו״ם, שהפכה לאחת מאבני היסוד של הדיפלומטיה במזרח התיכון. חשיבותה הייתה בכך שקשרה בין נסיגה, שלום, גבולות בטוחים והכרה הדדית, והניחה בסיס לעיקרון של משא ומתן במקום כפייה חד־צדדית. לאחר מלחמת יום הכיפורים היה מעורב גם בניסוח החלטה 338 ועמד בראש משלחת ישראל לוועידת ז׳נבה.

עמדה מדינית, פשרה ותהליך שלום

אבן נחשב לאורך השנים לדמות מתונה יחסית במערכת המדינית הישראלית. הוא תמך בהסדרים מדיניים, בפשרה טריטוריאלית ובחיפוש מסגרת שלום שתשמור על ביטחון ישראל אך תאפשר יציאה ממעגל מלחמות מתמשך. לאחר פרישתו מן הממשלה נעשה קולו ברור יותר בנושאים אלה, ובתקופת האינתיפאדה הראשונה הביע תמיכה בפתרון שתי מדינות מתוך ראייה דמוגרפית ומדינית.

אחת האמרות המזוהות עמו ביותר היא שהערבים, ובהמשך בנוסחים שונים הפלסטינים, אינם מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות. המשפט הפך לחלק מן השפה הפוליטית הישראלית והבין־לאומית, גם משום שהוא ביטא את תסכולו של אבן מן הפער בין אפשרויות מדיניות לבין החמצתן.

עם זאת, אבן לא היה איש סיסמאות בלבד. הוא היה מדינאי שראה את הדיפלומטיה כאמנות של ניסוח, עיתוי, זירה, לגיטימציה והכרה. בעיניו, ישראל זקוקה לכוח צבאי, אך גם לשפה מדינית שתאפשר לה לחיות בעולם, לבנות בריתות, לשכנע מדינות ולהפוך הישגים בשדה הקרב לתוצאות מדיניות יציבות.

יו״ר ועדת החוץ והביטחון והשנים האחרונות בכנסת

לאחר סיום כהונתו כשר החוץ המשיך אבן לכהן בכנסת עוד שנים רבות. לאחר בחירות 1984 כיהן לזמן קצר כיושב ראש הכנסת הזמני, ובהמשך, בשנים 1984–1988, כיהן כיו״ר ועדת החוץ והביטחון. הוא העדיף את התפקיד הזה על פני תפקיד שר זוטר, משום שהוא אפשר לו לעסוק בליבת שאלות הביטחון, החוץ והאסטרטגיה של ישראל.

בשנת 1988, לאחר כמעט שלושה עשורים בכנסת, לא שובץ במקום ריאלי ברשימת מפלגת העבודה ופרש מן החיים הפרלמנטריים. הפרישה סימלה גם שינוי דורי ופוליטי בישראל: הדור של הדיפלומטים המלומדים, שנבנה סביב או״ם, וושינגטון, לונדון, ויצמן ושרת, פינה מקום לסגנונות חדשים של פוליטיקה ותקשורת.

אך גם לאחר פרישתו לא נעלם אבן מן הזירה הציבורית. הוא המשיך להרצות, ללמד, לכתוב ולהופיע בתקשורת. במובנים רבים, דווקא לאחר הקריירה הפוליטית חזר אל זהותו העמוקה כאיש ספר והיסטוריה.

סופר, מגיש ומספר סיפורו של העם היהודי

אבן כתב ספרים רבים על ישראל, העם היהודי, דיפלומטיה והיסטוריה. בין ספריו הבולטים נמנים עמי, ארצי, פרקי חיים, הדיפלומטיה החדשה, מורשת וכתבים נוספים. הוא לא כתב רק זיכרונות של מדינאי, אלא ביקש להסביר לקורא העולמי את הרצף ההיסטורי של העם היהודי ואת מקומה של ישראל בתוך הרצף הזה.

בשנת 1984 הגיש וערך את סדרת הטלוויזיה Heritage: Civilization and the Jews, ששודרה בארצות הברית וזכתה לקהל רחב מאוד. הסדרה הציגה את תולדות היהודים כחלק מסיפור התרבות האנושית, והראתה כי אי אפשר להבין את ההיסטוריה של העולם בלי להבין את מה שהיהודים חשבו, כתבו, יצרו וחוו. בכך הפך אבן לדמות חינוכית לא רק בישראל אלא גם בתפוצות.

הופעתו בסדרה ובספרים שנלוו לה הייתה המשך ישיר לקריירה הדיפלומטית שלו. כשם שהגן על ישראל באו״ם, כך ביקש להגן על עומק ההיסטוריה היהודית בזירה התרבותית. הוא הבין שהסברה אינה רק תגובה למשבר, אלא בניית תודעה ארוכה: מי אנחנו, מאין באנו, ומה תרומתנו לתרבות האנושית.

הכרה, משפחה והנצחה

בשנת 2001 זכה אבן בפרס ישראל על מפעל חיים ותרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. ההכרה הרשמית ביטאה את הערכת המדינה למי שייצג אותה במשך עשורים, הסביר את עמדות ממשלות ישראל, ותרם להפצת ההיסטוריה היהודית בספרות ובטלוויזיה. בשל מצבו הבריאותי לא הגיע לטקס, ורעייתו סוזי קיבלה את הפרס בשמו.

אבן היה נשוי לסוזי אבן לבית אמב״ש, אחותה של אורה הרצוג, רעייתו של הנשיא חיים הרצוג. בנם עלי אבן נעשה נגן קלרינט ופרופסור למוזיקה, ובתם גילה עסקה בבניית גיטרות. קשריו המשפחתיים קישרו אותו גם אל משפחת הרצוג, מן המשפחות המרכזיות בחיים הציבוריים בישראל.

אבא אבן נפטר ב־17 בנובמבר 2002 ונקבר בבית העלמין בכפר שמריהו. לאחר מותו נקראו על שמו רחובות, רחבות ומוסדות, ובהם רחבת הכניסה של משרד החוץ בירושלים. באוניברסיטאות ובמכוני מחקר הוקמו מרכזים הנושאים את שמו ועוסקים בדיפלומטיה ישראלית וביחסים בין־לאומיים. בשנת 2006 הונפק לזכרו בול דואר ישראלי.

מדוע אבא שלמה אבן ראוי לציון כערך חשוב במורשת

אבא שלמה אבן ראוי לציון כערך חשוב בארכיון מורשת (Moreshet) מפני שהוא היה אחד האנשים שעיצבו את האופן שבו מדינת ישראל הצעירה דיברה אל העולם. הוא ייצג את ישראל באו״ם ובארצות הברית בשנים שבהן עצם קיומה עוד נדרש להסבר מתמיד, תרם למאבק המדיני על תוכנית החלוקה, עיצב את שפת ההסברה הישראלית, השתתף בבניית הקשר עם יהדות ארצות הברית, וכיהן בתפקידים מרכזיים בחינוך, בממשלה, בכנסת ובמדיניות החוץ.

Moreshet.com מתעד את אבן משום שמורשת יהודית וישראלית כוללת לא רק לוחמים ומנהיגים פוליטיים, אלא גם את מי שנתנו למדינה קול, שפה, הקשר היסטורי ולגיטימציה בין־לאומית. מקומו של אבא שלמה אבן במורשת (Moreshet) נובע מן השילוב הנדיר בין ציונות, דיפלומטיה, ידע יהודי, רהיטות לשונית, חינוך והצגת סיפורו של העם היהודי לעולם. הוא הותיר אחריו מודל של מדינאות המבינה כי מילים, כאשר הן נשענות על ידע ואחריות, יכולות להיות חלק מכוחה של אומה.