מרטין בובר

מרטין בובר (1878–1965) העמיד במרכז מחשבתו את המפגש. אדם, לשיטתו, אינו מתקיים רק כיחידה נפרדת בעלת תכונות, אלא גם בתוך היחסים שהוא יוצר עם אחרים ועם העולם. מן הרעיון הזה צמחו השפעות בפילוסופיה, בחינוך, בחקר הדת ובמחשבה על קהילה. בובר שילב אותו בעבודה רחבה על המקרא, החסידות וההתחדשות היהודית.

שורשים יהודיים ותרבות אירופית

בובר נולד בווינה וגדל חלק מילדותו בבית סבו, חוקר המדרש שלמה בובר, בלבוב. החינוך הרב־לשוני והמפגש עם ספרות יהודית ואירופית עיצבו את דרכו. הוא השתתף בתנועה הציונית והדגיש את ממדיה התרבותיים והחינוכיים. ב־1938 עבר לירושלים ולימד באוניברסיטה העברית, לאחר שנים של עשייה אינטלקטואלית וקהילתית בגרמניה.

״אני ואתה״

בספר שפרסם ב־1923 הבחין בובר בין יחס ״אני–הלז״, שבו מתארים ומשתמשים בדברים, לבין יחס ״אני–אתה״, שבו נפגשים עם הזולת בנוכחות ובפתיחות. ההבחנה אינה מבטלת את הצורך בידיעה מעשית ובשימוש בכלים. היא מבקשת להראות מה אובד כאשר מצמצמים גם אדם למכלול תכונות או לאמצעי בלבד. הרעיון נעשה מקור למחשבה על חינוך, טיפול ואחריות ביחסים.

מסורת המתחדשת דרך סיפור ולשון

בובר אסף ועיבד סיפורים חסידיים והביא אותם לקוראים שלא הכירו את עולמם. אלה היו גם בחירות פרשניות וספרותיות, ולא רק העתקה של מסמכים. בתרגום המקרא לגרמנית, שהחל עם פרנץ רוזנצווייג והמשיך לאחר מותו, ביקש לשמר איכויות של לשון המקור, ובהן קצב וחזרות. בשני המפעלים פעל לחידוש המפגש עם טקסטים מוכרים.

מדוע מרטין בובר ראוי לציון כערך חשוב במורשת

מורשת (Moreshet), באתר Moreshet.com, כוללת את בובר משום שתרומתו נתנה למסורת היהודית קול משפיע בשיחה עולמית על האדם. ספריו, הוראתו ועבודתו התרבותית מזכירים שהעברת מורשת אינה רק שמירת מידע. היא יכולה להיות מפגש חי שבו הקורא לומד להקשיב מחדש לטקסט, לזולת ולעולם.