הוועד היהודי-האמריקאי

הוועד היהודי-האמריקאי (AJC, ראשי תיבות של American Jewish Committee) הוא אחד הארגונים היהודיים הוותיקים והמשפיעים בארצות הברית. מאז הקמתו בניו יורק בשנת 1906 הוא פועל להגנת זכויותיהם של יהודים בעולם, למאבק באנטישמיות, לקידום קשרים בין קהילות ומדינות ולחיזוק היחסים בין מדינת ישראל ליהדות התפוצות. ייחודו של הוועד טמון בשילוב בין פעילות ציבורית, קשרים עם ממשלות ודיפלומטיה בין-דתית ובין-לאומית.

הקמה על רקע רדיפות ומצוקת יהודי אירופה

הוועד הוקם בפברואר 1906 בידי 35 מבני האליטה היהודית-אמריקאית, שרבים מהם היו ממוצא גרמני. ברקע עמדו הפוגרומים בקישינב והמצוקה הגוברת של יהודי רומניה ורוסיה. מייסדיו ביקשו ליצור גוף שיוכל להגן על זכויותיהם האזרחיות והדתיות של יהודים ברחבי העולם, לסייע בשמירת יכולתם הכלכלית והתרבותית ולגייס תמיכה ציבורית וממשלתית בעת משבר.

בכך היה הוועד הארגון האתני-דתי הראשון בארצות הברית שנוסד במפורש כדי להגן על זכויותיהם של בני קבוצה דתית ולאומית גם מחוץ לגבולות המדינה. בשנותיו הראשונות לא היה זה ארגון המונים. כוחו נבע ממעמדם, קשריהם ומשאביהם של חבריו, שביקשו להשפיע על מקבלי החלטות באמצעות פעילות מדינית שקולה וממוקדת.

השפעה ציבורית והגנה על זכויות יהודים

בין מנהיגיו הראשונים נמנו אוסקר שטראוס, שכיהן כמזכיר המסחר והעבודה של ארצות הברית והיה ידיד התנועה הציונית; השופט מאיר סולצברגר, נשיאו הראשון של הוועד; לואי מרשל, שהחליף אותו ב-1912; והבנקאי והנדבן ג'ייקוב שיף. הנהגת הוועד שילבה השתלבות עמוקה בחברה האמריקאית עם מחויבות להגנת יהודים בארצות שונות.

אחת מהצלחותיו הראשונות הייתה מסע ציבורי בהנהגת לואי מרשל וג'ייקוב שיף, שבמהלכו פעל הוועד נגד יחסה של רוסיה ליהודים. המערכה תרמה לביטול חוזה בין ארצות הברית לרוסיה. האירוע המחיש את שיטת הפעולה של הארגון: שימוש במשפט, בדעת הקהל ובקשרים עם הממשל כדי להפוך פגיעה ביהודים לסוגיה מדינית בעלת מחיר ממשי.

בתחילת דרכו דגל הוועד באמריקניזציה של יהודי ארצות הברית, התנגד ללאומיות יהודית בארצות הברית ושמר על עמדה מסויגת כלפי הציונות. הוא היה נכון לסייע ליהודי ארץ ישראל כיחידים, אך לא ביקש לפעול למען המדינה היהודית כתנועה מדינית. עם זאת, הוא הביע תמיכה בהצהרת בלפור. בין שתי מלחמות העולם נעשה הארגון מגוון יותר, ובהדרגה עבר מעמדה אנטי-ציונית לעמדה לא-ציונית ומאוזנת יותר.

מן המאבק באירופה אל היחסים עם ישראל

לואי מרשל, שנחשב למנהיג מרכזי של יהדות ארצות הברית, עמד בראש הוועד עד מותו בשנת 1929. אחריו כיהן פליקס ורבורג עד 1937, ובשנות הארבעים עמד בראש הארגון ג'וזף מ' פרוסקאואר. בתקופה זו נטה הוועד תחילה להתקרב לעמדה ציונית יותר. לאחר השואה ומלחמת העולם השנייה השתנתה תפיסתו באופן עמוק: ארץ ישראל נתפסה כמקלט המרכזי לפליטי השואה, והוועד תמך, לאחר התלבטות, בתוכנית החלוקה — גם לאחר שארצות הברית נסוגה מתמיכתה בהחלטה.

בשנת 1950 הוביל נשיא הוועד, ג'ייקוב בלאוסטין, את ניסוחו וחתימתו של מסמך הבנות עם ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון. לפי ההבנות, ישראל תעמוד לצד יהדות התפוצות, אך לא תראה בה קהילה שייעודה היחיד הוא עלייה לישראל ולא תלחץ עליה לעזוב את ארצות הברית. בן-גוריון חתם על המסמך, הציג אותו לציבור והעניק לו תוקף ציבורי.

הבנות בלאוסטין–בן-גוריון נעשו אבן דרך ביחסים שבין ישראל ליהדות ארצות הברית. הן הכירו בכך שמדינת ישראל וקהילות התפוצות חולקות גורל ואחריות, אך הן בעלות זהויות, צרכים ומרכזי חיים שונים. בכך תרם הוועד לעיצוב שפה חדשה ביחסי ישראל והתפוצות — שפה של שותפות, ולא של כפיפות או דרישה לנאמנות בלעדית.

דיפלומטיה, חינוך וקשרים בין-לאומיים

הוועד מקפיד לשמור על עצמאותו ופועל מול ממשלות וקהילות במדינות שונות. פעילותו מבוססת על קשרי ממשל, דיפלומטיה ציבורית, מאבק באנטישמיות, קידום זכויות אדם וטיפוח הידברות בין-דתית ובין-לאומית. במובן זה, הארגון אינו מסתפק בתגובה לאירועים אנטי-יהודיים, אלא מנסה לבנות מערכות יחסים שיקטינו בידוד, בורות ועוינות כלפי יהודים וישראל.

מאז 1982 מפעיל הוועד את Project Interchange, תוכנית סמינרים חינוכיים בישראל למנהיגים מרחבי העולם. לפי החומר שנמסר לארכיון, התוכנית הביאה לישראל יותר מ-6,000 דיפלומטים, עיתונאים ומובילי דעת קהל מ-90 מדינות. משתתפים אלה נחשפים לחברה הישראלית, למוסדותיה ולמורכבות האזורית, ולאחר מכן יכולים להציג בארצותיהם תמונה ישירה ומבוססת יותר של ישראל ושל החיים היהודיים. התוכנית מדגימה כיצד חינוך ומפגש אישי יכולים לשמש כלי מדיני וקהילתי.

בניית גשרים לאחר השואה

הוועד היה הארגון היהודי הראשון שחידש את קשריו עם גרמניה לאחר השואה. החלטה זו לא מחקה את פשעי הנאצים ולא ויתרה על זיכרון הקורבנות; היא ביטאה ניסיון להתמודד עם המציאות האירופית החדשה ולבנות מנגנונים שימנעו את הישנות האסון. זמן קצר לאחר איחוד גרמניה פתח הוועד משרד בברלין.

במאי 2006 הוזמנה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל לנאום בכנס לציון מאה שנה לוועד. זו הייתה הפעם הראשונה שקנצלר גרמני הוזמן לשאת דברים בפני העצרת השנתית של הארגון. האירוע סימל את המרחק ההיסטורי שעברו היחסים בין יהודים לגרמניה, ואת תפקידו של הוועד ביצירת ערוצי שיח רשמיים ואזרחיים לאחר השואה.

המשך הפעילות בישראל ובקהילות היהודיות

לוועד סניף בירושלים, שהוקם בשנת 1962, והוא משמש בסיס לפעילותו בישראל ולקשריו עם מוסדות המדינה והחברה האזרחית. הארגון ממשיך לעסוק בקשרים בין ישראל ליהדות העולם, בהגנת קהילות יהודיות ובמאבק באנטישמיות. ביוני 2018 פרסם אסופת מאמרים מאת 25 הוגים ודעתנים מישראל ומארצות הברית שעסקה ביחסים בין יהדות ארצות הברית לישראל. בין ההצעות שעלו בה הייתה הפניית משאבים רבים יותר לחינוך יהודי וציוני, לבתי ספר יהודיים ולמסגרות חינוכיות קהילתיות.

הוועד מורכב מעשרות אלפי חברים, בעיקר מקרב יהודי ארצות הברית. לאורך השנים השתנה הרכבו החברתי והתרחב, אך נשמרה בו התפיסה שהגנה על יהודים מחייבת הן פעולה בתוך הקהילה והן קשר מתמיד עם ממשלות, מוסדות ציבור וקהילות אחרות.

מדוע הוועד היהודי-האמריקאי ראוי לציון כערך חשוב במורשת

הוועד היהודי-האמריקאי ראוי להיכלל במורשת משום שהוא מייצג יותר ממאה שנות פעילות יהודית מאורגנת שהשפיעה על חיי יהודים, על היחסים בין ישראל לתפוצות ועל השיח הבין-לאומי סביב זכויות אדם ומאבק באנטישמיות. הוא פעל להגן על יהודים שנרדפו באירופה, השפיע על מדיניות אמריקאית, הסתגל למציאות שנוצרה לאחר השואה וסייע ליצור את ההבנות שהגדירו מחדש את היחסים בין ישראל ליהדות ארצות הברית.

מורשת (Moreshet) מתעדת את הארגון גם משום שהוא מדגים כיצד מוסד קהילתי יכול להפוך לגשר בין יהדות אמריקה, מדינת ישראל והעולם. באמצעות Project Interchange, חידוש הקשרים עם גרמניה, הסניף בירושלים והפעילות הדיפלומטית המתמשכת, הוועד השפיע על אנשים ומוסדות הרבה מעבר לחבריו. Moreshet.com מציג את סיפורו כחלק מן ההיסטוריה הרחבה של ארגונים יהודיים שביקשו להגן על קהילות, לחזק זהות ושותפות ולתרגם ערכים יהודיים לפעולה ציבורית.