לאוניד נבזלין

לאוניד בוריסוביץ' נבזלין, שנולד במוסקבה בשנת 1959, הוא איש עסקים, משקיע ופילנתרופ ישראלי ממוצא רוסי. במהלך חייו עבר מעולם ההנדסה והתעשייה הסובייטי אל הצמרת העסקית של רוסיה, ולאחר עלייתו לישראל הפנה חלק מרכזי ממשאביו ומניסיונו לבניית מוסדות של חינוך יהודי, מחקר, תרבות וזיכרון. תרומתו הבולטת ביותר בישראל היא ביצירת תשתיות המאפשרות ליהודים בארץ ובעולם ללמוד את עברם, להכיר את מגוון הקהילות היהודיות ולחשוב יחד על עתידו של העם היהודי.

מן ההנדסה הסובייטית לעולם העסקים

נבזלין למד הנדסת תוכנה באוניברסיטה הרוסית הממלכתית לנפט וגז על שם גובקין במוסקבה, ובהמשך השלים לימודים בכלכלה, ניהול ושיווק באוניברסיטה הרוסית לכלכלה על שם פלחנוב. בשנים 1981–1987 עבד כמהנדס תוכנה בארגון סחר החוץ של משרד הגאולוגיה הסובייטי. המעבר שלו לעולם היזמות והניהול התרחש בשנת 1987, כאשר פגש את מיכאיל חודורקובסקי והצטרף למרכז המדעי והטכנולוגי לצעירים שהקים.

המרכז היה חלק מן הגל הראשון של יוזמות עסקיות פרטיות ברוסיה המאוחרת של ברית המועצות. מתוך פעילות זו צמח בנק מנטפ, מן הבנקים הפרטיים הראשונים ברוסיה. נבזלין עמד בראש הבנק בשנים 1989–1991, ובהמשך מילא בו תפקידי ניהול בכירים, ובהם סגן יושב ראש הדירקטוריון וראש תחום יחסי הציבור. בשנת 1996 מונה לסגן נשיא חברת הנפט יוקוס, שהייתה בשליטת קבוצת מנטפ, ובהמשך שימש סגן יושב ראש ראשון של דירקטוריון יוקוס.

בתפקידיו העסקיים עסק לא רק במימון ובהשקעות, אלא גם בניהול ארגונים גדולים, בתקשורת תאגידית, ביחסי ממשל ובבניית קשרים בין מוסדות עסקיים לציבור. בשנים 1997–1998 שימש סגן המנהל הכללי הראשון של סוכנות הידיעות הרוסית ITAR-TASS, ובמסגרת זו קידם תכנית להפיכתה בהדרגה לחברה במבנה תאגידי. בין השנים 2001 ל־2003 היה חבר במועצת הפדרציה של רוסיה, ובשנת 2003 מונה לרקטור האוניברסיטה הרוסית הממלכתית למדעי הרוח.

פעילות יהודית ברוסיה

לצד פעילותו העסקית והציבורית, נבזלין היה מעורב בבניית מוסדות יהודיים ברוסיה שלאחר התפרקות ברית המועצות. בשנת 2001 נבחר לנשיא הקונגרס היהודי הרוסי. בתקופה זו תמך ביוזמות מחקר, חינוך ותרבות שעסקו בהיסטוריה של יהודי רוסיה ומזרח אירופה, ובין היתר היה שותף לקידום המרכז היהודי לתרבות במוסקבה ולמרכז הבין־לאומי לחקר יהדות רוסיה ומזרח אירופה.

הוא תמך גם בתכניות חינוכיות של World ORT, הסוכנות היהודית והוועד היהודי האמריקני. חשיבותן של יוזמות אלה הייתה כפולה: הן סייע‌ו להחזיר את ההיסטוריה והתרבות היהודית למרחב הציבורי ברוסיה, ובמקביל יצרו קשרים בין הקהילות היהודיות שם לבין מוסדות יהודיים בישראל ובעולם.

עלייה לישראל וקרן נדב

בסוף שנת 2003 עלה נבזלין לישראל עם משפחתו. בשנת 2004 הקים את קרן נדב, שמטרתה לתמוך בלימודי יהדות, בחינוך יהודי, במחקר, ביחסי ישראל והתפוצות ובחיזוק תחושת השייכות לעם היהודי בקרב צעירים בישראל ובקהילות יהודיות ברחבי העולם.

הקרן אינה מסתפקת בתמיכה בפעילות חד־פעמית. היא סייעה לבניית תכניות, מרכזי מחקר ומוסדות העוסקים בזהות יהודית לאורך זמן. אחד הביטויים לכך הוא פרס נדב למפעלים בתחום העם היהודי, שהוענק, בין היתר, לסופר אלי ויזל, לנשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק ולרב דוד סתיו. הפרס מדגיש יוזמות ואנשים המחברים בין לימוד, אחריות ציבורית וחיזוק הקשר בין יהודים במקומות שונים.

בית התפוצות ומוסדות המחקר

אחד המפעלים המזוהים ביותר עם נבזלין הוא תרומתו להתחדשותו של בית התפוצות, המוכר כיום כמוזיאון העם היהודי. בשנת 2004 היה שותף, יחד עם ממשלת ישראל, להקמת קרן סיוע שנועדה להחיות את המוזיאון ולחזק את פעילותו. הוא שימש יושב ראש חבר הנאמנים הבין־לאומי, ומאז 2012, לאחר שבתו אירינה נבזלין החלה לכהן כיושבת ראש הדירקטוריון, הוא נושא בתואר יושב ראש מייסד.

התמיכה בבית התפוצות תרמה למעבר מתפיסה של מוזיאון המתעד קהילות עבר אל מוסד חינוכי ותרבותי העוסק בזהות היהודית בהווה. בשנת 2006 הקימה קרן נדב את בית הספר הבין־לאומי ללימודי העם היהודי בבית התפוצות. באמצעות תערוכות, תכניות לימוד ופעילות לקבוצות ולצעירים, המוסד מציג את הסיפור היהודי כסיפור מגוון של קהילות, יצירה, זיכרון וקשרים בין־דוריים.

נבזלין הקים גם את מרכז לאוניד נבזלין לחקר יהדות רוסיה ומזרח אירופה באוניברסיטה העברית בירושלים. המרכז מאפשר לחוקרים לתעד ולנתח את חיי היהודים באזור שהיה במשך דורות אחד המרכזים החשובים של העם היהודי. בכך הוא מסייע לשמר מקורות, קולות וזיכרונות שהיו עלולים להישאר מחוץ לתמונה ההיסטורית הרחבה.

נבזלין שירת בחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית ובמוסדות ציבוריים נוספים, ובהם חבר הנאמנים של הסוכנות היהודית, חבר הנאמנים של קרן היסוד והמכון לתכנון מדיניות העם היהודי. הוא גם תמך לאורך שנים בארגון עזרה למרפא, המסייע לחולים ולבני משפחותיהם.

תקשורת, שיח ציבורי וספרים

בשנת 2011 רכש נבזלין 20 אחוזים ממניות העיתון הארץ. בשנת 2014 ייסד את המגזין העברי ליברל, שהגיליון הראשון שלו ראה אור במאי אותה שנה. המגזין נועד להציע דיון רחב בנושאי פוליטיקה, חברה, תקשורת ותרבות בישראל, בהשראת כתבי עת בין־לאומיים כגון The Atlantic, The New Yorker ו־The Economist. פעילות זו משקפת את עניינו המתמשך בתקשורת כזירה המעצבת את השיח הציבורי ואת יכולתה של חברה דמוקרטית לבחון את עצמה.

נבזלין כתב, בין היתר, את הספר אדם עם רובל, שנכתב יחד עם מיכאיל חודורקובסקי ועוסק בכלכלת שוק, ואת הספר יחסי ציבור – מי צריך את זה, העוסק בחשיבותה של תקשורת ציבורית בעידן המודרני. בשנת 2024 יצא לאור ספרו בוחרים במיעוט.

התמודדות ציבורית ומעבר לחיים בישראל

החל משנותיו האחרונות ברוסיה היה נבזלין מזוהה עם גורמים שהתנגדו למדיניותו של ולדימיר פוטין. לאחר שעזב את רוסיה התנהלו נגדו הליכים משפטיים בהיעדרו, והוא הורשע שם בשנת 2008. נבזלין טען כי מדובר בהליך פוליטי. בישראל נדחו בקשות ההסגרה שהוגשו בעניינו, ובית המשפט העליון קבע בשנת 2008 כי אין תשתית מספקת להסגרתו ולשלילת אזרחותו הישראלית. לנוכח אופיו השנוי במחלוקת של ההליך, יש להבחין בין ההרשעה הרוסית לבין הקביעות המשפטיות בישראל ובמדינות אחרות.

בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה ויתר נבזלין על אזרחותו הרוסית. אף שהביוגרפיה הציבורית שלו כוללת מחלוקות והליכים משפטיים, עיקר מורשתו בישראל מתבטא בפעילות המוסדית והפילנתרופית שבנה: מוסדות מחקר, תכניות חינוך, תמיכה במוזיאון העם היהודי וקידום קשרים בין קהילות יהודיות.

מדוע לאוניד נבזלין ראוי לציון כערך חשוב במורשת

לאוניד נבזלין ראוי להיכלל בארכיון משום שהשפעתו בישראל חורגת מסיפורו של איש עסקים מצליח. באמצעות קרן נדב, תמיכתו בבית התפוצות והקמת מרכז המחקר באוניברסיטה העברית, הוא השקיע ביצירת ידע, מוסדות ותכניות שמאפשרים ליהודים להכיר את ההיסטוריה המשותפת שלהם ולבנות קשרים בין ישראל לתפוצות.

התרומה הזו ניכרת בחייהם של תלמידים, חוקרים, אנשי חינוך ומבקרים במוזיאון העם היהודי, וביכולתם של מוסדות אלה להמשיך לפעול גם מעבר לדור המייסדים. משום כך, מורשת (Moreshet) מתעדת את נבזלין לא רק כאיש הון, אלא כאדם שהשתמש במשאביו כדי לחזק את התשתית התרבותית והחינוכית של העם היהודי. ב־Moreshet.com סיפורו חשוב גם כדוגמה לאופן שבו יוזמה פרטית יכולה להפוך למוסדות ציבוריים בעלי השפעה ארוכת טווח.