ורנר מייקל בלומנטל

ב-1939, בגיל 13, נמלט בלומנטל מגרמניה הנאצית עם משפחתו, ונאלץ לעבור את שנות מלחמת העולם השנייה בגטו שאנגחאי הכבושה בידי היפנים עד 1947. לאחר מכן הוא הגיע לסן פרנסיסקו, שם עבד בעבודות מזדמנות שונות כדי לממן את השכלתו. הוא למד בקולג', ובסופו של דבר סיים את לימודיו באוניברסיטת קליפורניה בברקלי ובאוניברסיטת פרינסטון עם תארים בכלכלה בינלאומית. במהלך הקריירה שלו היה היה פעיל הן בתחום העסקי והן בשירות הציבורי.

לפני שמונה לתפקיד בקבינט של הנשיא הנבחר קרטר, היה בלומנטל למנהל עסקי מצליח והחזיק במשרות בממשליהם של הנשיאים ג'ון פיצג'רלד קנדי ולינדון ג'ונסון. כאיש ממשלו של קרטר, הוא סייע להוביל את המדיניות הכלכלית ולקח חלק בחידוש הקשרים עם סין. לאחר התפטרותו הוא היה ליושב הראש והמנהל הכללי של חברת ייצור החומרה "בורוז קורפוריישן" (Burroughs Corporation), שהתמזגה והפכה לחברת "יוניסיס" (Unisys). לאחר מכן הוא שימש 17 שנים כמנהל המוזיאון היהודי בברלין המשוחזר. בלומנטל פרסם את הספרים "החומה הבלתי נראית" (The Invisible Wall, יצא לאור ב-1998) ו"מגלות לוושינגטון: זכרונות מנהיג במאה העשרים" (From Exile to Washington: A Memoir of Leadership in the Twentieth Century, יצא לאור ב-2013).

ילדות בגרמניה הנאצית

ורנר מיכאל בלומנטל נולד באורניינבורג שברפובליקת ויימאר (כיום במדינת ברנדנבורג שבגרמניה), כבנם של רוז ואלרי (לבית מרקט) ואוואלד בלומנטל. משפחתו הייתה משפחה יהודית ממעמד כלכלי צנוע שבבעלותה הייתה חנות בגדים. אבות אבותיו חיו באורניינבורג מאז המאה ה-16. לאחר חקיקתם של חוקי נירנברג של המפלגה הנאצית ב-1935, חשו בני המשפחה חשש לחייהם והבינו שעליהם להמלט מגרמניה. בלומנטל זכר את ליל הבדולח, סדרה של התקפות מתואמות נגד היהודים ורכושם שהתרחשה בכל רחבי גרמניה ב-9 בנובמבר 1938.

זכור לי בבהירות ...כאשר הם הגיעו וניפצו את כל החנויות היהודיות. אני זוכר שראיתי את בית הכנסת הגדול ביותר בברלין עולה באש, ואני זוכר שהוכיתי על ידי ילדים במדים.

אנשי הגסטפו התפרצו לבית משפחת בלומנטל בבוקרו של אחד הימים ב-1938 ועצרו את האב מבלי לציין שום סיבה. אביו של בלומנטל נלקח לבוכנוואלד, אחד ממחנות העבודה הגדולים ביותר בגרמניה, שבו נרצחו בסופו של דבר כ-56,000 איש, רובם יהודים. אמו של בלומנטל מכרה בחופזה את רכוש המשפחה והצליחה להשיג את שיחרורו של בעלה. לא הייתה להם ברירה אלא למכור את חנות הבגדים שהייתה בבעלותם שנים רבות למנהלת החנות תמורת "שום דבר למעשה", אמרה אחותו הגדולה של בלונמטל, סטפני. היא נזכרה, "אימי בכתה - לא כל כך בגלל האובדן, אלא בשל התחושה של חוסר ההגינות של זה, שמישהי שהכשרנו לעבודה, ויכלה לפנות נגדנו, יכלה להשיג משהו שעבדנו עבורו כל כך קשה, עבור שום דבר".

שנות המלחמה הקשות בהן הייתי פליט היו שיעור יקר ערך לחיים ...בשאנגחאי למדתי מה הכוונה להיות רעב, עני ונשכח ללא עוול בכפי, ומה אנשים יעשו כאשר גבם אל הקיר. ראיתי שהחיים יכולים להיות בלתי הוגנים, שתארים, רכוש, והקישוטים של מעמד וסטאטוס הם בני חלוף, שהם לא חשובים כמו היכולות הפנימיות של האדם המתמודד עם זמנים קשים, מפלות ותבוסות אישיות. (מייקל בלומנטל)

בכסף המועט שנותר להם, רכשה אמו של בלומנטל כרטיסי נסיעה לשאנגחאי שבסין, עיר נמל חופשית שלא נדרשה אשרה כדי להיכנס אליה. המשפחה נמלטה מגרמניה זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939 על סיפון אוניית משא שנשאה נוסעים. הם לקחו עמם רק חפצים חיוניים, ולא הורשו לקחת עמם שום סכום של כסף. בלומנטל נזכר במסע: "מנאפולי הפלגנו דרך פורט סעיד, סואץ, עדן, בומביי, קולומבו, סינגפור, והונג קונג. כל אחד מהנמלים הללו היה חלק מהאימפריה הבריטית, ובאף אחד מהם לא הותרה כניסת פליטים יהודים".

עם הגעתם צופה מהם להישאר לזמן קצר בלבד, בהנחה שהם יוכלו להמשיך לארץ בטוחה יותר. בכל אופן, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כבשה יפן את שאנגחאי, ומשפחת בלומנטל רותקה לגטו שאנגחאי יחד עם 20,000 פליטים יהודים אחרים במשך שמונה השנים הבאות.

בלומנטל חווה עוני כבד ורעב בעת שהותו בגטו, ולעיתים קרובות ראה גוויות ברחובות. "זה היה בור שופכין", הוא אמר. הוא הצליח להשיג עבודת ניקיון במפעל כימי והרוויח סכום של דולר אחד לשבוע, ששימש לקניית אוכל למשפחה.

הוגבלתי לפינה המרוחקת של אסיה, כה חסר כול עד שעיתונים הוכנסו לנעלי כדי לכסות את החורים שבהן ...לא היה ברשותי דרכון ובמשך שנתיים וחצי הייתה אסיר של היפנים, ואפילו הפקיד הקונסולרי האמריקאי הזוטר ביותר לא היה יכול להקדיש לי את זמנו.

לימודיו של בלונמטל התנהלו באופן אקראי, ולחץ ההישרדות גרם להוריו להתגרש. אף על פי כן, הוא הצליח ללמוד אנגלית בתקופה הקצרה בה למד בבית ספר בריטי, ולמד לדבר מעט סינית, צרפתית ופורטוגזית במהלך תקופות אחרות שם.

עם תום המערכה באסיה בקיץ 1945, נכנסו כוחות אמריקאים לשאנגחאי. בלומנטל מצא עבודה כעוזר מחסנאי עבור חיל האוויר של ארצות הברית, שבה הוא הפיק תועלת מידיעת השפות שלו. ב-1947, לאחר מאמצים רבים שלו ושל אחותו להשיג אשרה לקנדה, הם קיבלו בסופו של דבר אשרה לארצות הברית.

הם עשו את דרכם לסן פרנסיסקו, שם הם לא הכירו אף אחד, וברשותם היו רק 200 דולר. כשהשכלתו מוגבלת, וכשכעת היה פליט חסר אזרחות, הוא עשה כמיטב יכולתו להפוך את עצמו לאדם מן השורה:

הגעתי לארץ הזו בתחושה שיש לי יכולות וכישורים. קראתי הרבה. דיברתי עם אנשים. רציתי לעשות דברים. הבנתי שאני יכול להתמודד עם החיים בצורה סבירה.

לימודים

עבודתו הראשונה של בלומנטל במשרה מלאה הייתה כפקיד גביה ב"חברת הביסקוויטים הלאומית" (National Biscuit Company) בשכר של 40 דולר לשבוע. בהמשך הוא החל ללמוד בקולג' העירוני של סן פרנסיסקו ופרנס את עצמו בעבודה במשרה חלקית, כולל כנהג משאית, מפעיל מעלית בלילה, מנקה שולחנות במסעדה וכרטיסן בקולנוע. הוא גם עבד בבית חרושת לשעווה, שם הוא מילא "כוסות נייר קטנות בשעווה" מחצות הלילה ועד 8 בבוקר.

הוא החל ללמוד באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שם הוא סיים ב-1951 את לימודיו לתואר ראשון בכלכלה בינלאומית. שם הוא גם הכיר ונשא לאישה באותה שנה את מרגרט איילין פולי. ב-1952 היה בלומנטל לאזרח ארצות הברית.

באותה תקופה הוצעה לו מלגת לימודים בבית הספר ללימודים בינלאומיים וציבוריים של אוניברסיטת פרינסטון שבניו ג'רזי. ב-1953 הוא סיים שם לימודי תואר שני בלימודים מנהל ציבורי וב-1956 הוא סיים לימודי תואר דוקטור בכלכלה. נושא התזה של בלומנטל היה "ניהול יחסי העבודה בתעשיית הפלדה הגרמנית, 1954-1947". לפרנסתם, עבדה רעייתו כמזכירה ובלומנטל לימד כלכלה בפרינסטון בשנים 1954–1957. הוא גם עבד כבורר ביחסי עבודה עבור מדינת ניו ג'רזי בשנים 1955–1957.

קריירה

ב-1957 סיים בלומנטל את עבודתו בפרינסטון והחל לעבוד בחברת Crown cork לייצור פקקים לבקבוקים, שם הוא המשיך לעבוד עד 1961 והתקדם עד לדרגת סגן נשיא ומנהל החברה.

ב-1961 היה בלומנטל כבר חבר רשום במפלגה הדמוקרטית. הוא עבר לוושינגטון די. סי. בעקבות השבעתו של הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי, שם הוצעה לו משרה על ידי הדיפלומט ג'ורג' בול כסגן עוזר מזכיר המדינה לעניינים כלכליים ועסקיים. הוא קיבל את ההצעה ועבד במחלקת המדינה עד 1967 כיועץ לענייני סחר לנשיא קנדי, ולאחר רציחתו, כיועץ לנשיא לינדון ג'ונסון.

הנשיא ג'ונסון העניק לבלומנטל מעמד של שגריר כדי שישמש כנושא והנותן הראשי מטעם ארצות הברית בסיבוב קנדי של שיחות גאט"ט, בז'נבה, שנחשב כמשא ומתן הרב צדדי המשמעותי ביותר בעולם. שר המסחר של קנדה תיאר את בלומנטל כנושא ונותן קשוח, תיאור שבלומנטל ראה כאירוני: "אם הם היו מתירים לי להיכנס לארצם ב-1945, ייתכן שהייתי עובד עבורם עכשיו".

ב-1967 עזב בלומנטל את השירות הממשלתי כדי להצטרף לחברת בנדיקס (Bendix Corporation), חברה לייצור והנדסה בהתמחות בחלקי חילוף לרכבים, אלקטרוניקה וחלל. לאחר חמש שנים הוא מונה ליושב הראש והמנהל הכללי שלה והמשיך לעבוד בחברה עשר שנים נוספות. כאשר הוא החל לעמוד בראש החברה היא נחשבה בוול סטריט כחברה מקרטעת. לאחר חמש שנים בהם הוא שימש כיושב ראש החברה, היא כמעט והכפילה את מכירותיה לכמעט 3 מיליארד דולר, וב-1976 דירגה אותה דן אנד ברדסטריט כ"אחת מתוך חמש החברות הטובות בארצות הברית".

באותה תקופה מינה הנשיא הנבחר החדש ג'ימי קרטר את בלומנטל כמזכיר האוצר, תפקיד בו הוא כיהן מינואר 1977 ועד אוגוסט 1979. בתחילה רצה סיירוס ואנס שבלומנטל יהיה סגנו כאשר הוא מונה כמזכיר המדינה, אך קרטר החליט שהוא מעדיף את בלומנטל כמזכיר האוצר. מינויו של בלומנטל אושר פה אחד בסנאט. ביוני אותה שנה יצא בלומנטל למטה הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD) בפריז לוועידה השנתית שלו, כשהנושא המרכזי על סדר היום נגע לשאלה כיצד מעצמות המערב צריכות לנהל את ההתאוששות האיטית לאחר המיתון העמוק של 1974–1975.

בלומנטל נפגש לראשונה עם קרטר ב-1975, בפגישה של ועד השלישייה ביפן. לאחר מכן הזמין אותו קרטר לביתו ביודעו על כישרונתיו כמנהל עסקי ואיש משא ומתן מצליח, והוא ידע שבלומנטל ייתן לו ייעוץ כלכלי מבוסס. בלומנטל נזכר בימים אלו, "רשימת אנשי העסקים של המפלגה הדמוקרטית אינה ארוכה יותר מדי". בהסכמתו לקבל את התפקיד, ירדה הכנסתו מ-473,000 דולר ל-66,000 דולר לשנה. הוא גם השתעשע מהאירוניה של קריאת כותרת עיתון גרמני, "ברלינאי יהיה מזכיר האוצר החדש של קרטר".

בכל אופן, כמזכיר האוצר הוא מעולם לא נעשה חבר "החוג הפנימי" של קרטר, ותחומי האחריות שלו מעולם לא הובהרו עד תומם, כותב ההיסטוריון ברטון אירה קאופמן. אף על פי שהוא היה ליושב ראש קבוצת המדיניות הכלכלית (EPG) של קרטר, והיה לפקיד המדיניות הכלכלית הבכיר של קרטר, הוא עדיין לא היה יכול למפות את המדיניות הכלכלית או להיות מוכר כדובר הראשי של הממשל בענייני הכלכלה. הוא עמד על כך שהוא יחלוק את התפקיד עם הקרובים יותר אל הנשיא, מה שגרם למבוכה בקרב אלה שצפו במתרחש מבחוץ ולהחלשת יעילותו של בלומנטל.

בלומנטל לקח חלק פעיל במאבק באינפלציה, שעלתה מ-7% בתחילת 1978 ל-11% עד לסתיו של אותה שנה. בקיץ 1979 הגיע שיעור האינפליה ל-14% ושיעור האבטלה בכמה ערים הגיע לכמעט 25%. רוב הנתונים הללו היו קשורים להעלאת מחירי הנפט על ידי אופ"ק. באותה התקופה היה הדולר למטרה לאחת מהספקולציות המוניטריות הגדולות ביותר בהיסטוריה שבוצעה על ידי מדינות כמו גרמניה ויפן, שערך המטבעות שלהן עלה באופן מהיר בהשוואה לדולר.

בפברואר 1979 ייצג בלומנטל את ארצות הברית בביקור הראשון של חבר קבינט אמריקאי בסין בעקבת ההכרה הרשמית של ארצות הברית בממשלתה הקומוניסטית. עד לאותה עת, רוב המומחים האמריקאים לענייני סין מעולם לא ביקרו בה, והאירוע היה כה ראוי לפרסום, עד שעשרים עיתונאים התלוו לבלומנטל ולצוותו. השנים בהן חי בלומנטל בשאנגחאי נחשבו לגורם חשוב בהחלטת ההנהגה הסינית להזמינו לביקור במקום נציג של מחלקת המדינה. מסעו של בלומנטל היה מוצלח, מציין הביוגרף ברנרד כץ. בלומנטל שב לסין בחודש שלאחר מכן לפתיחת שגרירות ארצות הברית שם. הוא הסביר:

הביקור שלנו היה צעד הפתיחה בהתקרבות האיטית והזהירה בין סין לבין ארצות הברית, שהחלה בהיסוס עם הרבה התאמות התחלות בראשית שנות ה-70, והגיעה לשיאה תשע שנים מאוחר יותר עם כינונם מחדש של היחסים הדיפלומטיים המלאים (שבהם נועד לי תפקיד רשמי).

בלומנטל עשה שימוש בחלק מנאומו, חלקו הניכר בסינית, כדי להעביר למנהיגות הסינית את דאגתה של ארצות הברית בנוגע לפלישה הסינית לווייטנאם שבוע קודם לכן. הוא ביקש מהם להסיג את כוחותיהם "מוקדם ככל האפשר", שכן הפלישה נשאה בחובה "סכנה למלחמות רחבות יותר". הסינים התרשמו במיוחד מנאומו של בלומנטל ואף על פי שהשפעת הנאום לא הייתה ידועה, נסוגו הכוחות הסינים שבועות מספר לאחר ביקורו.

ביולי 1979 התווה הנשיא קרטר את הצעדים לטיפול במשבר הכלכלי והאנרגטי של האומה, ובאותה עת הוא ביקש מחברי הקבינט שלו, כולל בלומנטל, להתפטר. 23 אנשי ממשל בכירים נוספים פוטרו גם הם.

לאחר התפטרותו

לאחר התפטרותו הצטרף בלומנטל ב-1980 ל"בורוז קורפוריישן" (Burroughs Corporation) כסגן יושב ראש החברה, ושנה לאחר מכן הוא היה ליושב הראש שלה. לאחר מיזוג החברה עם "תאגיד ספרי" (Sperry Corporation) היא הייתה ב-1986 לתאגיד יוניסיס (Unisys), ובלומנטל היה ליושב הראש והמנהל הכללי שלו. הוא המשיך לעבוד ביוניסיס עד 1990, אז התפטר לאחר כמה שנים של הפסדים כדי להיות שותף בלאזרד (Lazard), בנק השקעות בניו יורק. כשעמד לרשותו יותר זמן חופשי, הוא לימד כלכלה בפרינסטון.

ב-2008 נבחר בלומנטל כנציג לוועידת המפלגה הדמוקרטית ותמך במועמדותו של ברק אובמה.

באפריל 2016 היה בלומנטל אחד משמונה מזכירי האוצר לשעבר שקראו לממלכה המאוחדת להישאר חברה באיחוד האירופי לקראת משאל העם של יוני אותה שנה.

המוזיאון היהודי בברלין

ב-1997 היה בלומנטל למנהל המייסד של המוזיאון היהודי בברלין. עבודתו שם החלה בדצמבר אותה שנה, כאשר הוא קיבל על עצמו את הזמנתה של עיריית ברלין להיות הנשיא והמנהל הכללי של המוזיאון. המוזיאון נוסד מלכתחילה ב-1933, אך ב-1938 נסגר על ידי המשטר הנאצי. המוזיאון המשוחזר כולל תצוגות המתעדות אלפיים שנים של ההיסטוריה של יהדות גרמניה, שהייתה טרגית בזמנים מסוימים, כולל השואה, והוא המוזיאון היהודי הגדול ביותר באירופה. בלומנטל המשיך לנהל את המוזיאון עד 2014. השלמת בניית המוזיאון ופתיחתו ב-2001 נזקפו לזכותו של בלומנטל. המיזם משך תשומת לב משמעותית בגרמניה ומחוצה לה. ב-1999 וב-2006 הוענקו לבלומנטל מדליות מטעם ממשלת גרמניה עבור פועלו.

חיים אישיים

מנישואיו הראשונים נולדו לבלומנטל שלוש בנות: אן, ג'יל וג'יין. כיום הוא מתגורר בפרינסטון, ניו ג'רזי עם רעייתו ברברה, שאיתה הוא הביא לעולם בן אחד, מייקל.