שמחה דיניץ

שמחה דיניץ (23 ביוני 1929 – 23 בספטמבר 2003) היה דיפלומט ישראלי, מנכ״ל משרד ראש הממשלה, שגריר ישראל בארצות הברית, חבר הכנסת ויושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית. הקריירה הציבורית שלו נפרשה על פני כמה מן הזירות המכריעות בתולדות ישראל: בניית הקשר האסטרטגי עם ארצות הברית, המאמץ להשגת אספקה צבאית חיונית במלחמת יום הכיפורים, המשא ומתן לשלום עם מצרים והיערכותה של מדינת ישראל לקליטת גלי העלייה הגדולים מברית המועצות ומאתיופיה.

ייחודו של דיניץ היה ביכולתו לעבור בין דיפלומטיה שקטה, ניהול מערכות ציבוריות וקבלת החלטות בשעת חירום. הוא פעל בסביבתם הקרובה של ראשי ממשלה ושרי חוץ, אך השפעתו ניכרה גם הרחק מחדרי הדיונים: באספקה שהגיעה לישראל בעת מלחמה, ביחסים המדיניים שסייע לטפח ובחייהם של עולים שבנו בארץ בית חדש.

מתל אביב אל שירות החוץ

דיניץ נולד בתל אביב ליוסף ולברוריה, שנקראה גם ברוניה, וגדל עם משפחתו ברחוב אלנבי. אחותו הייתה מירה. הוא למד בגימנסיה הרצליה, מן המוסדות החינוכיים המזוהים עם התפתחות היישוב העברי והעיר תל אביב.

לאחר לימודיו התיכוניים יצא לארצות הברית. הוא למד מדע המדינה באוניברסיטת סינסינטי ובהמשך השלים תואר מוסמך במשפט בינלאומי באוניברסיטת ג׳ורג׳טאון בוושינגטון. בזמן לימודיו עבד כשומר לילה בשגרירות ישראל. נקודת הפתיחה הצנועה הזאת קיבלה משמעות סמלית בהמשך חייו: לימים חזר לוושינגטון כנציגה הבכיר של ישראל בארצות הברית.

עם הצטרפותו למשרד החוץ התקדם דיניץ בשורת תפקידי מטה ודיפלומטיה. בשנים 1960–1966 ניהל את לשכת מנכ״ל המשרד, ולאחר מכן שימש מזכיר מדיני ומנהל לשכת שר החוץ. תפקידים אלה הציבו אותו בצומת שבין הדרג המקצועי למנהיגות המדינית והקנו לו ניסיון בניסוח עמדות, בתיאום בין מוסדות ובניהול קשרים רגישים.

לצדה של גולדה מאיר ובמרכז יחסי ישראל–ארצות הברית

ב-1966 מונה לציר בשגרירות ישראל ברומא, וב-1968 עבר לשגרירות בוושינגטון כציר לענייני הסברה. ביוני 1969 מינתה אותו ראש הממשלה גולדה מאיר למזכירה המדיני וליועצה לענייני חוץ. מאיר הכירה את יכולותיו מתקופת עבודתם המשותפת במשרד החוץ, ובתפקידו החדש נעשה דיניץ לאחד מאנשי הקשר המרכזיים שלה בנושאים מדיניים, ובייחוד ביחסים עם ארצות הברית.

באותן שנים התמודדה ישראל עם השלכות מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ויוזמות מדיניות אמריקאיות, ובהן תוכנית רוג׳רס. דיניץ היה מעורב בדיונים ובתיאום המדיני סביב הנושאים האלה. בשנת 1972 מונה למנכ״ל משרד ראש הממשלה, תפקיד שחיבר בין עבודת הממשלה, מדיניות החוץ והטיפול בסוגיות ביטחוניות רגישות.

שגריר בוושינגטון בשעת מלחמה ושלום

בשנת 1973 מונה דיניץ לשגריר ישראל בארצות הברית. חודשים אחדים לאחר כניסתו לתפקיד פרצה מלחמת יום הכיפורים. לנוכח אבדות כבדות ומחסור בתחמושת ובציוד, פעלה ישראל להשגת אספקה דחופה מארצות הברית. דיניץ קיים מגעים אינטנסיביים עם הממשל האמריקאי ועם מזכיר המדינה הנרי קיסינג׳ר, והיה דמות מרכזית במאמץ המדיני והתפעולי שקדם לרכבת האווירית האמריקאית לישראל.

הרכבת האווירית סיפקה לצה״ל תחמושת, אמצעי לחימה וציוד חיוני במהלך המלחמה. ההחלטות התקבלו בממשל האמריקאי ובתיאום עם הנהגת ישראל, אך לדיניץ היה תפקיד חשוב בהצגת הצרכים הדחופים, בהעברת מסרים ובהבטחת קשר ישיר ורצוף בין וושינגטון לירושלים. את המסרים מן הממשל ומקיסינג׳ר העביר למנכ״ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית. פעילות זו המחישה את חשיבותה המעשית של דיפלומטיה בשעת משבר: יחסים מדיניים, אמון אישי ותקשורת מהירה עשויים להשפיע ישירות על יכולתה של מדינה להגן על אזרחיה.

דיניץ נשאר בתפקיד השגריר גם לאחר סיום כהונתה של גולדה מאיר ושירת תחת ראשי הממשלה יצחק רבין ומנחם בגין. ההמשכיות הזאת העידה על מעמדו המקצועי ועל היכרותו העמוקה עם המערכת האמריקאית. בשלהי שנות השבעים היה חבר במשלחת הישראלית לשיחות קמפ דייוויד עם מצרים. השיחות סללו את הדרך להסכמי קמפ דייוויד ולחוזה השלום הישראלי–מצרי, ההסכם הראשון בין ישראל למדינה ערבית.

אקדמיה, הכנסת ושירות ציבורי

לאחר שובו לישראל כיהן דיניץ כסגן נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים. המעבר מן הדיפלומטיה אל הנהגת מוסד אקדמי שיקף את רוחב ניסיונו בניהול, בקשרים בינלאומיים ובייצוג ציבורי.

בבחירות 1984 נבחר לכנסת האחת עשרה מטעם המערך וכיהן עד מרץ 1988. כחבר ועדת החוץ והביטחון הביא לעבודת הכנסת ניסיון שנרכש במשרד החוץ, בלשכת ראש הממשלה ובשגרירות בוושינגטון. הוא עסק בנושאים שבהם היה לו ידע ישיר: יחסי החוץ של ישראל, ביטחונה והקשר שבין החלטות מדיניות לצרכים אסטרטגיים.

הנהגת הסוכנות היהודית בעידן של עלייה המונית

בשנת 1987 התמנה דיניץ ליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית והיה גם ממנהיגי ההסתדרות הציונית העולמית. כהונתו חפפה לתפנית היסטורית בחיי העם היהודי: היחלשות ברית המועצות ולאחר מכן התפרקותה אפשרו למאות אלפי יהודים לעזוב לאחר עשרות שנים של הגבלות, רדיפה תרבותית ומאבק על הזכות לעלות לישראל.

הסוכנות היהודית, בשיתוף ממשלת ישראל, קהילות יהודיות וגופים נוספים, נדרשה להפוך חזון ציוני למערך מעשי רחב היקף: סיוע ביציאה מארצות המוצא, טיסות והעברה לישראל, דיור ראשוני, לימוד עברית, הכשרה מקצועית וקליטה בקהילות ברחבי הארץ. בתקופה שבה עמד דיניץ בראש הנהלת הסוכנות הגיעו לישראל קרוב למיליון עולים מברית המועצות וממדינות נוספות. הוא לא פעל לבדו, אך היה ממנהיגי המערכת שנשאה באחריות לאחד ממפעלי העלייה והקליטה הגדולים בתולדות המדינה.

גל העלייה שינה את ישראל מבחינה דמוגרפית, תרבותית, מדעית וכלכלית. בין העולים היו רופאים, מהנדסים, מדענים, מוזיקאים, מורים ואנשי מקצוע רבים, ותרומתם העמיקה את ההון האנושי של המדינה. הנהגת הסוכנות בתקופה זו דרשה לא רק תכנון לוגיסטי, אלא גם חיבור בין מדינת ישראל לבין קהילות יהודיות בעולם וגיוס משאבים למען משימה לאומית משותפת.

מבצע שלמה והעלאת יהודי אתיופיה

בתקופת הנהגתו השתתפה הסוכנות היהודית בתיאום מבצע שלמה, שבמסגרתו הוטסו לישראל במאי 1991 יותר מ-14,000 מיהודי אתיופיה בתוך כיממה. המבצע, שנערך בשיתוף ממשלת ישראל, צה״ל, גורמי ביטחון ושותפים בינלאומיים, היה מן המבצעים ההומניטריים והלאומיים הבולטים בתולדות המדינה. חלקו של דיניץ בהנהגת המערך הציוני שסייע לתאם את הפעולה קושר את מורשתו לרגע שבו מדינת ישראל והעם היהודי התגייסו כדי להביא קהילה יהודית שלמה יחסית למקום מבטחים.

שנותיו האחרונות והנצחתו

באמצע שנות התשעים הסתיימה כהונתו בסוכנות היהודית על רקע הליך משפטי שעסק ברישום הוצאות פרטיות כהוצאות תפקיד. בית המשפט המחוזי זיכה אותו מאישום אחד והרשיעו באחר. דיניץ ערער, ובית המשפט העליון קיבל ברוב דעות את ערעורו וביטל את הרשעתו, כך שזוכה מן האישומים.

דיניץ היה נשוי לוויויאן ואב לשתי בנות ולבן. הוא נפטר בירושלים ב-23 בספטמבר 2003, בגיל 74, ונקבר בחלקת ראשי ההסתדרות הציונית העולמית ומשפחת הרצל בהר הרצל. רחוב בשכונת רמת בית הכרם בירושלים נקרא על שמו.

מדוע שמחה דיניץ ראוי לציון כערך חשוב במורשת

שמחה דיניץ ראוי להיכלל בארכיון מורשת (Moreshet) משום שעבודתו מחברת בין שלושה ממדים מרכזיים של הסיפור הישראלי והיהודי: הגנה על מדינת ישראל בשעת חירום, בניית שותפות מדינית חיונית עם ארצות הברית והגשמת רעיון קיבוץ הגלויות באמצעות עלייה וקליטה. במלחמת יום הכיפורים סייע לקיים את ערוץ הקשר שממנו צמחה הרכבת האווירית האמריקאית; בשיחות עם מצרים היה שותף למאמץ שהוביל לשלום; ובהנהגת הסוכנות היהודית נשא באחריות ציבורית בתקופה שבה מאות אלפים מיהודי ברית המועצות ואלפים מיהודי אתיופיה הגיעו לישראל.

מורשתו אינה מבוססת רק על רשימת תפקידים בכירים, אלא על התוצאות האנושיות של עבודתו: חיילים שקיבלו ציוד חיוני בעת מלחמה, מדינה שביססה יחסים אסטרטגיים, ועולים שמצאו בישראל ביטחון, אזרחות ובית. משום כך Moreshet.com מתעד את סיפורו כחלק ממורשת השירות הציבורי, הדיפלומטיה והאחריות ההדדית של מדינת ישראל והעם היהודי.