שמואל תמיר

שמואל משה תמיר (כצנלסון) (10 במרץ 1923 – 29 ביוני 1987) היה מעורך הדין והפוליטיקאים הבולטים, החריפים והשנויים במחלוקת בישראל של ראשית המדינה. הוא פעל בשלוש זירות שהשפיעו זו על זו: המאבק הלאומי נגד שלטון המנדט, עריכת דין בזירות ציבוריות רגישות ופוליטיקה פרלמנטרית עצמאית. במשפט קסטנר הפך הליך פלילי מצומצם לבירור ציבורי רחב של שואת יהודי הונגריה ושל יחסי הנהגת היישוב עם השלטון והציבור. בהמשך היה ממייסדי תנועת החרות, ממקימי המרכז החופשי, חבר כנסת ושר המשפטים בממשלת מנחם בגין הראשונה. בשנותיו האחרונות עסק גם במשא ומתן לשחרור שבויי מלחמה ישראלים.

משפחה ירושלמית ושנות המחתרת

תמיר נולד בירושלים בשם שמואל משה כצנלסון. הוא גדל במשפחה שהייתה מעורבת עמוקות בחיי היישוב ובבניין החברה היהודית בארץ ישראל. אביו, ד״ר ראובן כצנלסון, היה מאנשי ראשית הרפואה הציבורית והעבודה הסוציאלית בארץ, הקים את קופת חולים עממית והיה שלישו של יוסף טרומפלדור. אמו, בת־שבע כצנלסון, הייתה מחנכת וחברת הכנסת השנייה. בין קרוביו היו אברהם כצנלסון, מחותמי מגילת העצמאות ושגרירה הראשון של ישראל בסקנדינביה; יוסף כצנלסון, ממנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית וממקימי האצ״ל; ורחל כצנלסון־שזר, רעייתו של נשיא המדינה השלישי זלמן שזר. אחותו, שולמית כצנלסון, הייתה מחנכת וכלת פרס ישראל.

הוא למד בגימנסיה העברית בירושלים ולאחר מכן בבית הספר למשפטים. בשנת 1938, בהיותו בן חמש־עשרה, הצטרף לאצ״ל. בתקופת המרד נגד השלטון הבריטי מילא תפקידי פיקוד ומודיעין במחוז ירושלים. בשנת 1944 פיקד על הפעולה נגד משרד מס ההכנסה בעיר והיה מפקד מחלקת המודיעין המחוזית; בשנת 1946 מונה לסגן מפקד המחוז. הוא נעצר בידי הבריטים והוגלה למחנות המעצר בקניה. לאחר שובו לארץ, סמוך להקמת המדינה, אימץ את כינויו המחתרתי, תמיר, כשם משפחתו.

ממייסדי תנועת החרות לעורך דין בזירה הציבורית

בשנת 1948 היה תמיר ממייסדי תנועת החרות. הוא עזב אותה בראשית שנות החמישים, ולאחר מכן השתתף בהקמת תנועה אנטי־ממסדית שנודעה בשם ״המשטר החדש״. בשנת 1964 חזר לתנועת החרות. דרכו הפוליטית הייתה עצמאית ועימותית: הוא השתייך למחנה הלאומי, אך לא היסס לקרוא תיגר על הנהגות מפלגתיות, על מוסדות שלטון ועל מוסכמות ציבוריות.

כמשפטן נודע תמיר בכושר ביטוי חד ובנכונות לייצג נאשמים וארגונים שהעמידו את יחסי הכוח בישראל למבחן. הוא ייצג את דב שילנסקי, שנעצר בשנת 1952 בפרשת מטען החבלה וההתנגדות להסכם השילומים. המשפט העניק לשילנסקי חשיפה ציבורית, ותמיר השתמש באולם בית המשפט כדי להציג את טענות מרשו ואת השקפת עולמו בפני הציבור.

תמיר ייצג גם את חברי ״שורת המתנדבים״, ארגון שביקר את השחיתות ואת הקשרים בין מוקדי כוח פוליטיים ומשטרתיים. בתביעת הדיבה שהגיש עמוס בן־גוריון נגד אנשי הארגון, ניהל תמיר מאבק משפטי ממושך והעלה טענות קשות כלפי המשטרה וכלפי הממסד המזוהה עם מפא״י. ההליך עורר דיון רחב בשאלות של אחריות ציבורית, פיקוח על רשויות השלטון וחופש הביקורת; בעקבות הפרשה התפטר מפכ״ל המשטרה יחזקאל סהר.

משפט קסטנר והפיכת השואה לשאלה ציבורית ישראלית

האירוע שעיצב יותר מכל את שמו הציבורי של תמיר היה ייצוגו של מלכיאל גרינוולד בתביעת הדיבה שהגישה המדינה בעקבות טענותיו נגד ישראל קסטנר. גרינוולד האשים את קסטנר, ממנהיגי יהדות הונגריה בתקופת השואה ולאחר מכן עובד ציבור בישראל, כי שיתף פעולה עם הנאצים, הסתיר מידע על ההשמדה וסייע לקורט בכר, פושע מלחמה נאצי. תמיר קיבל על עצמו את ההגנה והפך את ההליך לבירור רחב של השמדת יהודי הונגריה, של ניסיונות ההצלה ושל התנהלות הנהגת היישוב בתקופת המלחמה.

המשפט נפתח בשנת 1954 בבית המשפט המחוזי בירושלים בפני השופט בנימין הלוי. תמיר הרחיב את גבולות הדיון: הוא חקר את חלקו של קסטנר במשא ומתן עם הנאצים, את רכבת ההצלה, את שליחותו של יואל ברנד, את גורלם של הצנחנים חנה סנש, פרץ גולדשטיין ויואל פלגי, ואת עדותו של קסטנר לטובת קורט בכר. בכך הצליח להפוך תביעת דיבה נגד גרינוולד ל״משפט קסטנר״ — במה ציבורית שבה נידונו לא רק מעשיו של אדם אחד אלא שאלות כבדות משקל על מנהיגות, הצלה, אחריות ומסירת מידע בזמן השואה.

פסק הדין שניתן ב־22 ביוני 1955 קיבל חלק מרכזי מטענות ההגנה וקבע בלשון דרמטית כי ״קסטנר מכר את נפשו לשטן״. פסק הדין חולל סערה ציבורית והגביר בישראל את העניין ואת המודעות לשואת יהודי אירופה, שנים לפני משפט אייכמן. לאחר רצח קסטנר בשנת 1957 הפך הדיון למכאיב ומורכב עוד יותר. בשנת 1958 הפך בית המשפט העליון את עיקר פסק הדין, זיכה את קסטנר מן הקביעה ששיתף פעולה עם הנאצים ועם השמדת יהודי הונגריה, אך הותיר על כנה את הקביעה כי עדותו סייעה לקורט בכר להימלט מעונש.

חשיבותו של תמיר בפרשה אינה נמדדת רק בתוצאת המשפט. באמצעות חקירותיו, טיעוניו וניהול ההליך הוא הביא את נושא השואה אל מרכז הוויכוח הישראלי והכריח את החברה הצעירה להתמודד עם שאלות שלא היה לה קל לשאול: כיצד פעלו מנהיגים בתנאי טרור, מה ניתן היה לדעת בזמן אמת, כיצד שופטים היסטוריה לאחר מעשה, ומהי אחריותו של מוסד ציבורי כלפי ניצולים ומשפחותיהם. הפרשה המשיכה לחיות בתיאטרון, בטלוויזיה, בספרות ובמוזיקה, ובהם המחזה והדרמה הטלוויזיונית ״קסטנר״ והאופרה האלקטרו־אקוסטית ״משפט קסטנר״ מאת אריק שפירא.

הגנה על נאשמים ועימות עם כוחו של השלטון

בשנת 1955 ייצג תמיר את מאיר הר־ציון ושלושה צנחנים נוספים שנעצרו בחשד להריגת חמישה בדואים, כנקמה על רצח שושנה הר־ציון ועודה וגמייסטר. עוד לפני שקיבל את הייצוג הבהיר לנאשמים כי התנגד למעשה המיוחס להם. בעיניו, תפקידו של עורך הדין לא היה להזדהות עם המעשה אלא להבטיח שההליך המשפטי לא יוכרע באמצעות לחץ פוליטי או צבאי.

הפרשה הפכה למבחן נוסף ליחסים בין מערכת הביטחון, הממשלה והמשפט. לפי החומר שנמסר, נעשה ניסיון להביא את הנאשמים לוותר על ייצוגו של תמיר בתמורה לסיום ההליך. תמיר עמד על עצמאות הייצוג ועל זכותם של נאשמים להליך הוגן, והאירוע תרם למוניטין שלו כמי שמוכן להתעמת גם עם השלטון שאיתו היה מזוהה פוליטית.

הוא פעל גם למען יוסף חדד, שנפצע בעת שניסה להגיע לחוף לאחר הפגזת אוניית אלטלנה. תמיר ביקש להכיר בו כנפגע צה״ל ולבחון את הפרשה לא רק כעימות פוליטי אלא כאירוע שבו נפגעו אנשים שניתן לראות בהם חלק מן המאבק הצבאי להקמת המדינה. אף שההליך הסתיים בפשרה ובתשלומים לפנים משורת הדין, המאבק תרם בהמשך לדיון שהוביל להכרה בחוק במעמדם של לוחמי האצ״ל והלח״י ובזכויותיהם של נפגעיהם ומשפחותיהם.

פעילות בכנסת ומשרד המשפטים

בשנת 1965 נבחר תמיר לכנסת השישית מטעם גח״ל. בשנת 1966 קרא תיגר על מנהיגותו של מנחם בגין, ובשנת 1967, לאחר הפילוג, היה ממקימי המרכז החופשי לצד אהוד אולמרט, עקיבא נוף ואליעזר שוסטק. המפלגה זכתה בשני מנדטים בבחירות 1969, ותמיר המשיך לפעול באופוזיציה. עם הקמת הליכוד בשנת 1973 הצטרף אליו, וכיהן גם כיושב ראש ועדת הכלכלה של הכנסת.

בפוליטיקה הישראלית של שנות השישים והשבעים ייצג תמיר שילוב יוצא דופן של עמדות לאומיות, חשיבה עצמאית וחשדנות כלפי ריכוז כוח. הוא לא היה רק חבר מפלגה; הוא היה בונה מסגרות פוליטיות, מבקר מנהיגים ומנסה להשפיע על מבנה המשטר. לקראת הבחירות של 1977 הצטרף לתנועה הדמוקרטית לשינוי, ד״ש, והביא עמו ניסיון פוליטי, מטה מאורגן וקשרים ציבוריים.

לאחר המהפך השלטוני של 1977 מונה תמיר לשר המשפטים בממשלת בגין הראשונה. הוא כיהן בתפקיד מאוקטובר 1977 ועד 1980, בתקופה שבה ישראל חוותה חילופי שלטון היסטוריים, שינויי עומק בזירה הפוליטית ומתח מתמשך בין הממשלה, הכנסת והרשות השופטת. גם כאשר פעל בתוך הממשלה, נשאר מזוהה עם עצמאות מחשבתית ועם תפיסה שלפיה המשפט חייב להיות מסוגל לבחון את מעשי השלטון. לאחר התפרקות ד״ש והתנועה הדמוקרטית ישב תקופה כסיעת יחיד, ובבחירות 1981 לא התמודד לכנסת.

משא ומתן לשחרור שבויי מלחמה

לאחר מלחמת לבנון הראשונה מינתה הממשלה את תמיר ליושב ראש צוות הגיבוש לטיפול בשבויי מלחמה. במסגרת זו עסק במשא ומתן מורכב עם סוריה ועם ארגונים שהחזיקו חיילים ישראלים. בנובמבר 1983 שוחררו שישה חיילי נח״ל שנשבו בשנת 1982 תמורת 4,700 מחבלים. ביוני 1984 שוחררו שבויים שהוחזקו בידי סוריה תמורת כשלוש מאות חיילים סורים שנשבו במלחמה, והושבו גם גופותיהם של חיילים ישראלים.

תמיר נחשב מנהל משא ומתן קשוח, אך בשנת 1985 פרש מתפקידו בעקבות התנגדותו לעסקת ג׳יבריל, שבה שוחררו 1,150 אסירים תמורת שלושה חיילים ישראלים — חזי שי, ניסים סאלם ויוסף גרוף. עצם ההשתתפות בתהליך, ולאחר מכן התנגדותו לעסקה, משקפות את הקו שאפיין אותו לאורך חייו: מחויבות להשבת ישראלים ולזכויותיהם, לצד דרישה לבחון את המחיר הביטחוני והציבורי של כל החלטה.

מורשת, משפחה והנצחה

תמיר היה נשוי לרות לבית גורביץ, אחותה של המשוררת עליזה גרינברג, רעייתו של המשורר אורי צבי גרינברג. בנו, סגן דוד תמיר, טייס מסוק בחיל האוויר, נהרג בתאונת טיסה בשנת 1971. לזכר ההרוגים בתאונה הוקם מושב נתיב העשרה. לתמיר היו גם בנות ובן שהמשיכו בתחומי הרפואה, הספרות, המדע והמשפט.

תמיר נפטר בביתו בהרצליה פיתוח ב־29 ביוני 1987 ונקבר בבית העלמין סנהדריה בירושלים. רחובות בתל אביב, בירושלים ובבאר שבע נקראו על שמו, ובקרבת ביתו בהרצליה הוקם גן שמואל תמיר. לאחר מותו נערכו ערבי עיון לזכרו; במלאת עשרים וחמש שנים לפטירתו התקיים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ערב בנושא עצמאות הרשות השופטת מול הכנסת, בהשתתפות משפטנים, שופטים ואנשי ציבור.

מדוע שמואל תמיר ראוי לציון כערך חשוב במורשת

שמואל תמיר ראוי להיכלל במורשת משום שפעל בצמתים שבהם עוצבו מדינת ישראל והחברה הישראלית: המחתרת והמאבק לעצמאות, המאבק על עצמאות המשפט, הזיכרון הציבורי של השואה, יחסי האזרח עם השלטון, הפוליטיקה הפרלמנטרית והשבת שבויים. הוא לא הסתפק בתפקיד סמלי. כמפקד באצ״ל השתתף במאבק נגד שלטון המנדט; כעורך דין הפך אולמות משפט לזירות שבהן נבחנה אחריותם של מוסדות המדינה; כפוליטיקאי הקים מסגרות חדשות וקרא תיגר על הנהגות; וכשליח במגעים לשחרור שבויים פעל למען חיילים ישראלים ומשפחותיהם.

משפט קסטנר, גם לאחר שפסק דינו המרכזי נהפך, נותר אחד האירועים שהשפיעו ביותר על האופן שבו ישראלים דנו בשואה, בהצלה, בהנהגה ובאחריות. מורשתו של תמיר כוללת אפוא לא רק את עמדותיו האישיות אלא גם את הדיון הציבורי שהצליח לעורר ואת המוסדות והקהילות שנאלצו להתמודד עם שאלותיו. משום כך שמואל תמיר הוא נושא חשוב לארכיון מורשת (Moreshet): סיפורו מחבר בין ההיסטוריה של היישוב, הקמת המדינה, החיים הפוליטיים והמשפטיים בישראל וזיכרון השואה. Moreshet.com מביא את דמותו כדי לשמר את המורכבות, את המעשים ואת ההשפעה ארוכת הטווח של אדם שפעל בכוח יוצא דופן בזירה הציבורית הישראלית.