סר ניקולס וינטון

סר ניקולס ג'ורג' וינטון היה בריטי ממוצא יהודי-גרמני, שפעל ערב מלחמת העולם השנייה להצלת ילדים יהודים וילדים נוספים שנרדפו בידי המשטר הנאצי. ביוזמתו האישית ובמאמצים שנמשכו בתנאים של דחיפות, חוסר ודאות ומכשולים ביורוקרטיים, ארגן את העברתם של 669 ילדים מצ'כוסלובקיה לבריטניה, ומיעוטם לשוודיה. הילדים יצאו מפראג ברכבות מיוחדות ונקלטו אצל משפחות אומנה. בכך העניק להם אפשרות ממשית להינצל מן המלחמה ומן ההשמדה, אף שרובם איבדו את הוריהם ואת בתיהם.

ממשפחה יהודית בגרמניה לחיי עבודה בבריטניה

וינטון נולד ב-19 במאי 1909 בהמפסטד בשם ניקולס ג'ורג' ורטהיים, להורים יהודים-גרמנים, רודולף וברברה ורטהיים. הוריו היגרו לאנגליה בשנת 1907, התנצרו וגידלו אותו כנוצרי. בימי מלחמת העולם הראשונה שינתה המשפחה את שמה לשם בעל צליל אנגלי, וורתהם, ובהמשך, בשנת 1937, לאחר מות אביו, שינה ניקולס את שם משפחתו לווינטון.

לאחר לימודיו התיכוניים עבד בבנקים בגרמניה ובצרפת, ולאחר מכן חזר לאנגליה והחל לעבוד כסוכן בורסה. מסלול חייו נראה בתחילה כקריירה מקצועית יציבה בעולם הפיננסי, אך נסיעה לפראג בשלהי 1938 שינתה את כיוונו ואת מקומו בזיכרון ההיסטורי.

השליחות בפראג

וינטון תכנן חופשת סקי בשווייץ, אך חבר שעסק בסיוע לפליטים הזמין אותו לפראג. עם הגיעו לשם ראה מקרוב את מצבם הקשה של פליטים שנמלטו מחבל הסודטים לאחר סיפוחו לגרמניה. רבים מהם היו יהודים, ואחרים היו קומוניסטים, אנשי רוח ובני קבוצות נוספות שהמשטר הנאצי איים על חייהם.

הביקור במחנות הפליטים שכנע את וינטון שלא די בסיוע נקודתי. הוא החל לפעול באופן עצמאי כדי למצוא מדינות ומשפחות שיסכימו לקלוט ילדים, ובמקביל ניסה לעמוד בדרישות החוק הבריטי. לאחר ליל הבדולח הסכימה בריטניה לאפשר כניסתם של פליטים יהודים מתחת לגיל 17, בתנאי שיימצא להם מקום מגורים ושיופקדו 50 לירות שטרלינג למימון נסיעתם חזרה, אם וכאשר יתאפשר שובם.

וינטון חזר לבריטניה, אך המשיך לנהל משם את המבצע. הוא פרסם מודעות בעיתונות, פנה למשפחות, אסף מסמכים וגייס את הכספים הדרושים. בראשית הדרך השתמש גם בכספו שלו. מאמציו המחישו שהצלת ילדים לא הייתה רק רעיון מוסרי, אלא משימה מעשית שדרשה איתור משפחות, אישורים, ערבויות, נסיעות ותיאום בין אנשים ומוסדות בכמה מדינות.

רכבות הילדים והילדים שניצלו

עד פרוץ המלחמה הצליח וינטון לארגן את יציאתם של 669 ילדים מפראג בשמונה רכבות. רובם הגדול היו יהודים. הם הגיעו לבריטניה ונמסרו למשפחות אומנה, שהעניקו להם מחסה בתקופה שבה גרמניה הנאצית הרחיבה את שליטתה באירופה והסכנה לפליטים הלכה וגברה.

רכבת תשיעית, שעליה היו אמורים לצאת כ-250 ילדים, תוכננה ל-3 בספטמבר 1939. לאחר פלישת גרמניה לפולין ופרוץ המלחמה נמנעה נסיעתה. גורלם של רבים מן הילדים שלא הצליחו לצאת היה טראגי. עובדה זו מדגישה את משמעותן של שמונה הרכבות שיצאו: הן לא היו רק מסע הצלה מוצלח, אלא חלון זמן קצר שנפתח ונסגר עם תחילת המלחמה.

וינטון לא פעל לבדו. הורים, פעילי סיוע, פקידים, משפחות אומנה וקהילות בבריטניה ובצ'כוסלובקיה השתתפו במאמץ. אולם הוא היה הדמות שזיהתה את האפשרות, נטלה אחריות, חיברה בין הגורמים והפכה אותה למבצע הצלה רחב היקף.

צניעות, שכחה והגילוי המאוחר

לאחר המלחמה כמעט שלא דיבר וינטון על מעשיו. הוא אף הסתיר אותם מקרובים אליו, ולא פגש במשך שנים את הילדים שהציל. הוא הניח, לדבריו, שהם עזבו את בריטניה לאחר תום מצב החירום, כפי שחייבו הוראות החוק. בתחילת שנות השמונים התקבל כחבר במסדר האימפריה הבריטית, אך הכרה זו ניתנה על תרומתו להקמת דיור מוגן לקשישים נזקקים, ולא על מבצע הצלת הילדים.

בשנת 1988 גילתה אשתו, גרטה, במקרה מחברת ובה רשם וינטון את שמות הילדים, את פרטי הוריהם ואת שמות משפחות האומנה. המחברת הפכה את הסיפור הפרטי והנשכח לעדות מתועדת. בעקבות הגילוי זכתה פעילותו להכרה ציבורית רחבה בבריטניה, בצ'כיה ובסלובקיה, והילדים שניצלו וצאצאיהם יכלו לזהות את חלקו של וינטון בתולדות משפחותיהם.

הכרה ציבורית וזיכרון חי

בשנת 1998 הוענק לו תואר חבר במסדר תומאש גריג מסריק. בשנת 2002 העניקה לו המלכה אליזבת השנייה תואר אבירות כהוקרה על פועלו בהצלת הילדים. בשנת 1998 קראו שני אסטרונומים צ'כים לאסטרואיד שגילו על שמו — 19384 וינטון — ובשנת 2008 העלתה ממשלת צ'כיה את מועמדותו לפרס נובל לשלום.

סיפורו הגיע גם לקולנוע. הבמאי הסלובקי מטיי מינאץ' יצר את הדרמה כל אהובינו, שהופקה בשנת 1999, ואת הסרט התיעודי ניקולס וינטון — כוחו של הטוב, שהופק בשנת 2001 וזכה בפרס אמי. הסרטים והעדויות האישיות הפכו את המבצע לנגיש לקהלים שלא הכירו את ההיסטוריה של קינדר-טרנספורט הצ'כוסלובקי.

בשנת 2005 ביקר וינטון בישראל ונפגש עם אנשים שהציל ועם צאצאיהם. המפגש המחיש את ממדיו ארוכי הטווח של המעשה: הילדים שניצלו הקימו משפחות, השתלבו בחברות שאליהן הגיעו, וצאצאיהם נשאו הלאה את הזיכרון ואת הסיפור המשפחתי. וינטון לא הוכר כחסיד אומות העולם, שכן התואר מוענק לאנשים שאינם יהודים ושסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים; עם זאת, פועלו נותר חלק חשוב מתולדות ההצלה בתקופת השואה.

ב-1 בספטמבר 2009, במלאת 70 שנה ליציאת רכבות הילדים, יצאה מתחנת הרכבת המרכזית בפראג רכבת קיטור במסע בן ארבעה ימים לאנגליה, כשחזור של המסעות המקוריים. בין הנוסעים היו אנשים שנסעו בילדותם ברכבות שארגן וינטון וצאצאיהם. באותו יום הוצב בתחנת הרכבת בפראג פסל ברונזה לזכרו ולזכר פועלו, ווינטון קיבל את פני הרכבת בתחנתה הסופית בלונדון.

בשנת 2009 הוענק לו אות גיבור השואה הבריטי. באוקטובר 2014, כשהיה בן 105, קיבל מנשיא צ'כיה, בנוכחות שבעה מן הילדים שהציל, את אות מסדר האריה הלבן — העיטור הגבוה ביותר בצ'כיה. וינטון נפטר ב-1 ביולי 2015, בגיל 106.

מדוע סר ניקולס וינטון ראוי לציון כערך חשוב במורשת

סר ניקולס וינטון ראוי למקום במורשת (Moreshet) משום שפעל בשעה שבה חייהם של ילדים יהודים היו תלויים בהחלטות מהירות, ביכולת לגייס משפחות ובנכונות לעבור ממחאה למעשה. הוא לא הסתפק בהבעת הזדהות עם הפליטים: הוא בנה רשת הצלה, מצא בתים, גייס כסף, דאג למסמכים וארגן רכבות שהוציאו 669 ילדים מאזור הסכנה.

המורשת של וינטון ניכרת גם בחייהם של הניצולים ובדורות שנולדו להם, וגם בזיכרון הציבורי של השואה בבריטניה, בצ'כיה, בישראל ובעולם. סיפורו מזכיר שהצלת חיים מורכבת ממעשים קונקרטיים, ושיוזמה אישית יכולה לחבר בין קהילות וליצור תוצאה היסטורית רחבת היקף. משום שהוא מחבר בין תולדות יהודי אירופה, סיפור ההצלה, זיכרון השואה והאחריות האנושית כלפי נרדפים, מקומו הטבעי של סיפורו שמור גם ב-Moreshet.com.