סופשבוע

"סופשבוע" הייתה מתוכניות הדגל של הערוץ הראשון בראשית שנות ה־90. היא ניסתה לחבר באותו משדר בין האקטואליה של סוף השבוע לבין תרבות, בידור ושיחה אישית, ובכך שיקפה את מרכזיותה של הטלוויזיה הציבורית בחיי הבית הישראלי. התוכנית שודרה בערבי שישי, צולמה בפני קהל והפגישה בין עיתונאים, אמנים, אנשי ציבור ויוצרים.

הקמת התוכנית והמתכונת המקורית

התוכנית עלתה לשידור לראשונה באוקטובר 1990 בהנחיית ירון לונדון. היא נועדה להחליף את שתי תוכניות האירוח והבידור ששודרו לסירוגין — "סיבה למסיבה" בהנחיית רבקה מיכאלי ו"סופסוף" בהנחיית גבי גזית — בעקבות החלטת מליאת רשות השידור ומנהל הטלוויזיה יוסף בראל לרענן את לוח השידורים.

הפורמט שילב את תוכנית החדשות "יומן השבוע" עם תוכנית בידור. בתחילת השידור בירך לונדון את הצופים, הציג את הנושאים הצפויים בהמשך הערב והעביר את רשות הדיבור לאנשי היומן. לאחר כחצי שעה של חדשות ואקטואליה חזר המשדר אל לונדון, שהוביל ראיונות עם אורחים שונים. כך נוצר רצף טלוויזיוני שנע מן החדשות אל השיחה האישית, המוזיקה והבידור.

ראיונות, מוזיקה וסאטירה

לצד הראיונות הופיעו בתוכנית אמנים שונים, והיא כללה גם פינת סטנד־אפ בהגשת דורון נשר. פינת הסאטירה, שנקראה "סופשבוע באגף הסגור", נכתבה בידי אפרים סידון ובה השתתפו טוביה צפיר, יואב צפיר, מודי בר־און, שי זורניצר ושחקנים נוספים. בהמשך נוספה גם סקירת עיתונות, שהגישו לסירוגין שלמה ניצן ושלום קיטל.

החיבור בין חדשות, פרשנות, הומור ותרבות העניק לתוכנית אופי ייחודי. היא לא הסתפקה בהעברת מידע, אלא ביקשה לעצב את ערב שישי כמרחב ציבורי משותף — מקום שבו הצופה הישראלי יכול לעבור מן האירועים המרכזיים של השבוע אל שיחה, הופעה וסאטירה.

ריאיון עם יצחק שמיר ושאלת גבולות הסאטירה

בנובמבר 1990 ערך ירון לונדון במסגרת התוכנית ריאיון אישי נדיר עם ראש הממשלה יצחק שמיר. הריאיון המחיש את מעמדה של "סופשבוע" כבמה טלוויזיונית שיכלה לשלב בין מנהיגות פוליטית לבין פורמט אישי ונגיש יותר, המותאם לצפייה הביתית של ערב שבת.

כמה חודשים לאחר עליית התוכנית לשידור התעוררה מחלוקת סביב פינת הסאטירה וסביב השתתפותו של דורון נשר. שלמה קור, המשנה ליושב ראש רשות השידור ונציג הליכוד בוועד המנהל של הרשות, דרש להסיר את "סופשבוע באגף הסגור" ואת נשר מן התוכנית. בעקבות דרישתו יזמה רשות השידור דיון במליאה על המשך התוכנית ועל מבנה השידור.

בדיון הוחלט להפריד מחדש בין "יומן השבוע" לבין תוכנית הבידור, לקבוע שלונדון ינחה לסירוגין עם מנחה נוסף ולאפשר גם את שידור פינות הסאטירה במתכונת לסירוגין. השינוי לא יושם מיד, אך הדיון המחיש את המתח המתמיד בטלוויזיה הציבורית בין אחריותה החדשותית לבין חופש היצירה והסאטירה.

חילופי מנחים ושינויים בהפקה

בספטמבר 1991 החליט יוסף בראל ליישם את ההחלטה שלפיה ירון לונדון ינחה את התוכנית לסירוגין. לונדון הודיע בתגובה על פרישתו מהגשתה, והוחלט להשיב למסך את המתכונת הישנה כתוכנית בידור בלבד, עם רבקה מיכאלי ואהוד מנור כמנחים מתחלפים.

באותו שלב הודח מפיק התוכנית אהרן גולדפינגר. את מקומו תפסו לאה זהבי, שהפיקה את תוכניתה של מיכאלי, וחיים מלובן, שהפיק את תוכניתו של מנור. לאחר עונה אחת פרש אהוד מנור, ובמקומו הופיע דורון נשר. התוכנית שהגיש נקראה "שולחן ארוך עם דורון נשר" ושודרה לסירוגין עם התוכנית בהנחיית מיכאלי.

הגרסה של נשר ספגה ביקורות שליליות, ובמרץ 1993 הוחלף נשר בדודו טופז כמנחה "סופשבוע". בשנים 1994–1995 הנחה את התוכנית יאיר לפיד. רצף המנחים הזה ביטא את הניסיון של הערוץ הראשון להתאים את התוכנית לסגנונות שונים של הגשה ולשינויים בטעם הקהל, תוך שמירה על מקומה במשבצת הבולטת של ערב שישי.

מדוע סופשבוע ראויה לציון כערך חשוב במורשת

"סופשבוע" ראויה לתיעוד במורשת (Moreshet) משום שהיא משמרת פרק חשוב בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית: תקופה שבה תוכנית אחת שימשה בו־זמנית במה לחדשות, לראיונות, למוזיקה, לקומדיה ולסאטירה. היא מתעדת גם את עבודתם של יוצרים ומגישים מרכזיים וגם את האופן שבו רשות השידור ניסתה להגדיר את גבולות השיח הציבורי בשנות ה־90.

התוכנית חשובה גם כמסמך של חיי התרבות והתקשורת בישראל. היא הביאה אל סלון הבית ראיונות עם דמויות ציבוריות, פינות עיתונות ויצירה סאטירית, והמחישה כיצד ערב שישי בטלוויזיה יכול להפוך למפגש רחב של חדשות, תרבות והומור. תיעודה ב־Moreshet.com מאפשר לדורות הבאים להבין לא רק מה שודר, אלא גם כיצד נבנתה חוויית הצפייה המשותפת בישראל בתקופת המעבר של השידור הציבורי.