נתן יעקב רפפורט

נתן יעקב רפפורט (7 בנובמבר 1911, ורשה – 5 ביוני 1987, ניו יורק) היה פסל, צייר וצלם יהודי, שהקדיש את יצירתו להנצחת הנספים בשואה, הלוחמים במרד ובמאבק להישרדות, ולזיכרון המעבר מחורבן לתקומה. כל בני משפחתו נספו בשואה, וחוויית האובדן עמדה ברקע יצירתו. פסליו ואנדרטאותיו העניקו לציבור היהודי ולמבקרים מכל העולם דימויים מוחשיים לזיכרון, לגבורה ולשחרור.

מילדות בוורשה אל עולם האמנות

רפפורט נולד במשפחה יהודית דתית בוורשה, בן לחיה לבית קופלביץ וליעקב בן שלמה זלמן, ממשפחת כהנים. הוא למד בתלמוד תורה ובבית הספר התיכון היהודי לבנים „לאור” ברחוב נאלבֶקי, בלב החיים היהודיים של ורשה. לאחר שאביו חלה נאלץ להפסיק את לימודיו ולסייע בפרנסת המשפחה, אך כבר בשנת 1927 נרשם ללימודי פיסול בבית הספר העירוני בעיר.

בשנת 1928 הצטרף לתנועת השומר הצעיר והיה חבר בקן התנועה עד 1933. במקביל המשיך את לימודיו באקדמיה לאמנות, קיבל מלגה שאפשרה לו לבקר במוזיאונים באיטליה ובצרפת, ובשנת 1938 זכה במלגה נוספת ללימודים בבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות בפריז.

אחד האירועים המוקדמים שהמחישו את עצמאותו המוסרית התרחש בשנת 1936. פסלו „הטניסאית” זכה במקום הראשון בתחרות, אך הפרס נשלל ממנו לאחר שסירב לשלוח את היצירה לתערוכה בגרמניה הנאצית. כבר בראשית דרכו ראה באמנות ביטוי לזהות, למצפון ולבחירה אישית, ולא רק הישג מקצועי.

מלחמה, בריחה והולדת זיכרון ציבורי

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 ברח רפפורט מפולין לביאליסטוק, שהייתה אז בשטח שנכבש בידי ברית המועצות. בתקופת שהותו בברית המועצות פיסל אנדרטאות ופרוטומות של אנשי ציבור סובייטים. במקביל החל לעבד ביצירתו את זיכרונות המלחמה ואת הידיעות על חיסול גטו ורשה בסוף 1942.

בשנת 1946 הגיע ממוסקבה לוורשה והציג בפני ראשי הקהילה היהודית את דגם הגבס של האנדרטה שתכנן למרד גטו ורשה. בשנת 1947 השלים בפריז את העיצוב הסופי לקראת יציקת היצירה בברונזה. ב-19 באפריל 1948, במלאת חמש שנים לפרוץ המרד, נחנכה האנדרטה במקום שבו עמד מרכז הגטו.

האנדרטה מציגה דמויות יהודיות זקופות, הנאבקות, נושאות נשק ומביטות קדימה. היא אינה מנציחה רק את המוות, אלא גם את הבחירה להתנגד ואת כבודם של אנשים שנאבקו בתנאים בלתי אפשריים. העתק של האנדרטה, שאינו זהה לחלוטין למקור, הוצב ברחבת יד ושם בירושלים והפך לאחד הסמלים המוכרים של מורשת השואה והגבורה.

אמנות זיכרון בישראל

בתחילת 1949 עלה רפפורט לארץ ישראל. את עבודתו בארץ החל בגישה יוצאת דופן: הוא ביקש לשתף את הקהילות שהאנדרטאות נועדו להנציח. כאשר עבד על פסל מרדכי אנילביץ' בקיבוץ יד מרדכי, הכין שני דגמי גבס בגובה של כ-90 סנטימטרים והזמין את חברי הקיבוץ לבחור ביניהם באופן דמוקרטי. הדגם שלא נבחר נשמר במוזיאון „משואה לתקומה” בקיבוץ.

שנתיים לאחר מכן עבד על אנדרטת המגינים בקיבוץ נגבה. לפני הבחירה בין שני הדגמים העביר לחברי הקיבוץ הרצאות על אמנות פלסטית, כדי שיוכלו להשתתף בתהליך מתוך היכרות טובה יותר עם השפה האמנותית ועם האפשרויות שהוצעו להם. כך הפך תהליך יצירת האנדרטה גם למפגש קהילתי ולמעשה חינוכי.

פסל מרדכי אנילביץ' ביד מרדכי נחנך בשנת 1951, ביום השנה למרד גטו ורשה וביום הזיכרון לשואה ולגבורה, ליד מגדל המים. אנדרטת המגינים בנגבה, שנחנכה בשנת 1953, מתארת שלושה מגינים — חברה, חבר וחייל — ומבטאת את הקשר בין הגנת הקהילה, חיי הקיבוץ והמאבק הצבאי.

מן השואה אל התקומה

יצירתו של רפפורט נעה בין זיכרון החורבן לבין בניית חיים חדשים. בשנת 1972 נחנכה „אנדרטת מגילת האש”, הידועה גם כ„אנדרטת הגווילים”, ליד כסלון ביער הקדושים. האנדרטה הענקית מורכבת משני גווילי ברונזה: האחד מתאר את השואה, והאחר את התקומה בארץ ישראל. המבנה הכפול מעניק צורה חזותית לרצף ההיסטורי שבין אובדן, הישרדות, עלייה ובניין.

בין יצירותיו בישראל נמנים גם תבליט „נער” בבית מנחם בקיבוץ מעברות, פרוטומות של זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור במוזיאון בית הגדודים, פסל גד מנלה בקיבוץ תל יצחק ו„אחוות אחים” בקריית מד״א ברמלה. כל אחת מהיצירות מחברת בין דמות, מקום וזיכרון קהילתי, וממחישה את אמונתו של רפפורט בכוחה של אמנות ציבורית להעניק משמעות למרחב שבו אנשים חיים וזוכרים.

„שחרור”: זיכרון יהודי בזירה האמריקנית

בשנת 1959 היגר רפפורט לארצות הברית, ובשנת 1965 קיבל אזרחות אמריקנית. הוא התגורר לסירוגין במנהטן וברמת גן, והמשיך ליצור בשני המרחבים התרבותיים שהיו מרכזיים בחייו.

בשנת 1985 נחנכה בפארק ליברטי בניו ג'רזי האנדרטה „שחרור”. הפסל מציג חייל אמריקאי הנושא בזרועותיו ניצול ממחנה ריכוז, ומסמל את חלקו של צבא ארצות הברית בשחרור מחנות הריכוז הנאציים. בכך הרחיב רפפורט את שפת ההנצחה מעבר לסיפור היהודי בלבד, וחיבר בין סבלם של הניצולים לבין פעולה צבאית שהביאה לסיום השחרור. היצירה העמידה את זיכרון השואה במרחב ציבורי אמריקני מרכזי והפכה אותו לחלק מדיאלוג רחב על חירות, אחריות ושחרור.

על תרומתו לפיסול האמריקני קיבל רפפורט את מדליית הזיכרון על שם הרברט אדמס מטעם אגודת הפסלים הלאומית.

מורשת אמנותית וחומרית

רפפורט פעל כאמן במשך יותר מחמישה עשורים, משנת 1936 ועד 1987. לצד פסליו הגדולים הותיר אחריו מאות מכתבים מאוירים, מאות רישומים לפסלים, הדפסים ומאות תצלומים שבהם תיעד את יצירותיו. העיזבון, השמור בארכיון השומר הצעיר ביד יערי, מאפשר לעקוב לא רק אחר התוצאה הסופית אלא גם אחר תהליכי החשיבה, התכנון והעבודה שהובילו אליה.

הסטודיו שלו ברחוב רוקח ברמת גן, „בית נתן רפפורט”, פעיל כמרכז לאמנות ובו כמה מפסליו הקטנים וכלי עבודה שלו. המקום משמר את הקשר הישיר בין חומר, מלאכה וזיכרון, ומאפשר להכיר את רפפורט לא רק באמצעות האנדרטאות המונומנטליות אלא גם דרך סביבת העבודה שבה נוצרו.

רפפורט נפטר בניו יורק בשנת 1987 ונקבר בפתח תקווה. הוא הותיר את אשתו סימה לבית צ'רניאביץ, שלה היה נשוי משנת 1938, את בתם נינה וולמרק, המתגוררת בפריז, וכן נכדים ונינים.

מדוע נתן יעקב רפפורט ראוי לציון כערך חשוב במורשת

נתן יעקב רפפורט ראוי למקום מרכזי במורשת משום שהפך את זיכרון השואה והגבורה ליצירה ציבורית שנוכחת בערים, בקיבוצים, באתרי הנצחה ובמרחבים בינלאומיים. האנדרטה למרד גטו ורשה ו„אנדרטת מגילת האש” העניקו לדורות של יהודים וישראלים דימויים רבי-עוצמה של התנגדות, הישרדות ותקומה. פסליו ביד מרדכי ובנגבה חיברו את זיכרון הלוחמים לחיי הקהילות שנשאו אותו, ואילו „שחרור” בניו ג'רזי הרחיב את השיחה אל החברה האמריקנית ואל משמעותה של חירות.

חשיבותו ניכרת גם בדרך עבודתו: הוא לא הסתפק ביצירת סמלים לקהילות, אלא שיתף אותן בבחירת הדגמים והשתמש באמנות כדי לעודד שיחה, למידה ואחריות משותפת לזיכרון. משום כך מורשתו של רפפורט היא גם אמנותית וגם אזרחית. מורשת (Moreshet) ו-Moreshet.com מציינות אותו כחלק מן הסיפור המתמשך של העם היהודי ושל מדינת ישראל — סיפור שבו אמנות משמרת את העבר, מעניקה לו צורה ומסייעת לקהילות לשאת אותו אל העתיד.