נתן זהבי

נתן זהבי, יליד 27 באוקטובר 1946, הוא עיתונאי, פובליציסט, שדרן רדיו, שחקן ומפיק קולנוע ישראלי. במשך עשרות שנים פעל בעיתונות הכתובה, ברדיו, בטלוויזיה ובקולנוע, ובכל אחד מן המדיומים האלה הביא סגנון אישי, ישיר ולעיתים מתריס. עבודתו עוסקת בחברה הישראלית כפי שפגש אותה בשטח: בשכונות, ברחובות, במחאות, במערכות החדשות ובשיחות עם אזרחים. על עבודתו העיתונאית זכה בשנת 2000 בפרס סוקולוב.

זהבי מוכר במיוחד כמגיש התוכנית היומית זהבי עצבני, שבה שיחות עם מאזינים הפכו במשך שנים לבמה לדיון על אי־שוויון, שחיתות, מצוקות חברתיות והתנהלות השלטון. לצד השידור והכתיבה, יצר סרטים ותוכניות תעודה, ובהם סדרה שעסקה ביהדות ובזהות יהודית. כך נעשה פועלו לחלק מן התיעוד התרבותי והציבורי של ישראל המאוחרת במאה העשרים ובראשית המאה העשרים ואחת.

ראשית הדרך בעיתונות

זהבי נולד וגדל בתל אביב, בנם של יעקב ושרה זהבי ואחיהם הצעיר של עורך ומבקר הספרות אלכס זהבי ושל איש המדע אבינועם זהבי. המשפחה עיברתה את שמה מגולדוויץ עם עלייתה לישראל. אביו, יעקב זהבי, עלה לארץ ישראל בשנת 1926, ושארית משפחתו נספתה בשואה. זהבי למד בבית הספר העממי הר נבו והשלים שמונה שנות לימוד בלבד; לימים תיאר את עצמו בהומור כבעל “השכלה ים־תיכונית”.

את דרכו העיתונאית החל כבר בגיל 15, כצלם עיתונות וככתב לענייני כדורגל. בגיל 17 החל לצלם ולכתוב בשבועון העולם הזה. עבודתו הצעירה לא הסתפקה בדיווח מן המערכת: הוא ביקש להגיע אל מוקדי האירועים ולתעד אותם בעצמו. במהלך הפגנה ליד הכנסת התעמת עם אנשי משמר הכנסת שביקשו למנוע ממנו לצלם, ובמקרה אחר עמד על זכותו לצלם את מרים אשכול בחנות בגדים בתל אביב, למרות התנגדות מאבטחיה.

כבר בשנות נעוריו השתתף בהפגנות אחד במאי ובהפגנות למען אחווה יהודית־ערבית, ושיתף פעולה עם תנועת הפנתרים השחורים. החוויות האלה חיזקו את זיקתו לסוגיות של פערים חברתיים, זכויות אזרח וקבוצות שהרגישו מודרות מן המרכז הציבורי. בשנים 1977–1982, בעת שהתגורר באופירה, היה כתב גלי צה״ל בדרום ועסק גם בדיג. הוא היה בין מפוני אופירה לאחר הסכם השלום בין ישראל למצרים.

עיתונות, ביקורת ציבורית ושפה שהפכה לסיסמה

בשנים 1982–1984 כתב טור בידיעות אחרונות, אך עיקר פרסומו התרחב בתקופה שבה עבד בחדשות. הוא הוזכר בטורו של דן בן אמוץ, נעשה רכז הכתבים בעיתון, ובהמשך עבר לעריכת הירחון מוניטין פנטהאוז. בשנת 1990 טבע, לפי המקור הביוגרפי, את הסיסמה “מושחתים נמאסתם”, על רקע הפרשה הפוליטית שכונתה “התרגיל המסריח”. הסיסמה הופיעה תחילה כמודעה בתשלום בעמוד הראשון של חדשות, הופצה לאחר מכן בבאנרים ברחבי הארץ, ובהמשך שימשה גם בקמפיין הבחירות של המערך בשנת 1992.

הדוגמה הזאת ממחישה את כוחו של זהבי כעיתונאי וכפובליציסט: הוא לא רק תיאר את השיח הציבורי, אלא גם ניסח ביטויים קצרים שנקלטו בו והשפיעו על האופן שבו אזרחים דיברו על פוליטיקה ואחריות שלטונית. משנת 1992, למעט הפסקה בשנים 2012–2014, הוא כתב במעריב את הטור זהבי בשטח, שהמשיך את הדגש שלו על מפגש בלתי אמצעי עם אנשים ועם בעיות חברתיות.

זהבי עצבני: רדיו כזירה ציבורית

בספטמבר 1997 החל זהבי להגיש את תוכנית הרדיו היומית זהבי עצבני בתחנת רדיו ללא הפסקה, לימים 103FM. התוכנית, ששודרה ברציפות למעט רוב שנת 2001, בנויה בעיקר משיחות עם מאזינים. במבנה הזה היה טמון חידוש חשוב: אנשים מן השורה לא הופיעו רק כנושאי כתבות, אלא קיבלו אפשרות לדבר, להתווכח ולהציג את חוויותיהם בפני קהל רחב.

עמדותיו של זהבי בתוכנית נטו לכיוון סוציאל־דמוקרטי בסוגיות חברתיות וכלכליות. הוא תקף שחיתות שלטונית, העלה מצוקות של אזרחים וניהל שיחות שנעו בין ויכוח חריף לבין ניסיון לחשוף סיפור אישי שמאחורי כותרת. סגנונו הישיר, הקולני ולעיתים בוטה נעשה סימן ההיכר שלו, והפך את התוכנית לאחת הבמות המזוהות עם עיתונות אקטיביסטית ברדיו הישראלי.

בשנת 2018 צמצם את שידוריו ובהמשך יצא לחופשה ללא הגבלת זמן, בין היתר על רקע מצבו הבריאותי ועייפות. לאחר כחודשיים חזר לשדר פעמיים בשבוע. מסוף יולי 2021 החל להגיש גם את משבצת יום חמישי, לאחר מותו של העיתונאי רוני דניאל. לאורך השנים שילב בתוכנית גם התייחסויות לחייו הפוליטיים ולבחירותיו, אך עיקר חשיבותה היה בכך שהפכה שיחות על עוני, אי־שוויון, בריאות הציבור ומוסדות המדינה לחלק קבוע מסדר היום הרדיופוני.

פעילות למען חולי סרטן ובריאות הציבור

ב־21 במאי 2006 הצטרף זהבי לשביתת הרעב של חולי סרטן המעי הגס בירושלים, שמחו על כך שתרופות חשובות לא נכללו בסל התרופות. הוא ארגן הפגנה והשתתף בשביתת הרעב במשך יותר משבוע. בסיום המאבק נכנסו כמה מן התרופות לסל הבריאות. גם כאשר נעצר במהלך ההפגנה בחשד שירה פצצת תאורה, המשיך האירוע לשקף את הדרך שבה השתמש בפרסומו כדי להביא מאבק ציבורי לתודעה רחבה.

כחצי שנה לאחר מכן, בדצמבר 2006, חשף זהבי כי הוא עצמו חלה בסרטן שלפוחית השתן, לאחר שהתמודד בעבר עם סרטן העור. הבחירה לדבר בפומבי על מחלתו חיברה בין דמותו הציבורית לבין חווייתם של חולים ובני משפחותיהם, והוסיפה ממד אישי לפעילותו בנושאי בריאות ורווחה.

ספרות ותיאור החברה בשוליה

בשנת 1995 פרסם זהבי את הספר על גדות הביוב, קובץ של 29 סיפורים קצרים על העולם התחתון התל־אביבי. הסיפורים כתובים באווירה קודרת וחסרת תקווה, ומאופיינים בסרקזם, במשחקי מילים ובעגה ייחודית. בשנת 2016 ראה אור ספר ההמשך, תקוות שחורות. שני הספרים מעניקים מקום ספרותי לדמויות ולמרחבים שבדרך כלל נדחקים לשולי הסיפור הישראלי המכובד: פושעים, שוליים חברתיים, אנשים שנאבקים לשרוד ועולם עירוני שאינו מצטלם יפה.

הכתיבה הספרותית של זהבי אינה נפרדת מן העיתונות שלו. גם בסיפוריו הוא מתעניין בשפה חיה, בדמויות שאינן זוכות בדרך כלל לבמה ובפער שבין הדימוי הרשמי של החברה לבין חיי היום־יום. בכך הוא מוסיף לתרבות הישראלית תיעוד ספרותי של קולות ושל מקומות הנמצאים מחוץ למרכז.

קולנוע, טלוויזיה ותיעוד הזהות היהודית

במקביל לעיתונות, הופיע זהבי בסרטי קולנוע ובסדרות טלוויזיה. בין הסרטים שבהם שיחק: מציצים, שורו, עפולה אקספרס, הערב סרט, החצי השני, האח של דריקס, שבזי, מר באום ועל הקו. בטלוויזיה השתתף, בין היתר, בסדרות סיפורים לשעת לילה מאוחרת, כחול עמוק ועספור. הוא גם דיבב את מוסטפא בסדרת האנימציה למבוגרים סלב׳ס, גילם את שלמה, בעל מוסך, בעספור, והשתתף בדיבוב הסרט המצויר משפחת סופר על.

זהבי כתב את תסריט הסרט לחץ משנת 1984 והפיק כמה סרטים, ובהם קוקו בן 19 משנת 1985, העוסק בצעיר המידרדר לפשע. הוא היה גם אחד מיוצרי הסרט The Chain משנת 1996, שבו הופיע. בשנת 2004 יצר את הסרט התיעודי מכתב אישום על רצח רבין, ששודר בערוץ 10.

תרומתו הבולטת במיוחד בתחום התיעודי הייתה הסדרה זהבי מחפש תשובה, ששודרה בטלעד בשנת 2000. הסדרה, שנוצרה בשיתוף התסריטאי והבמאי דרור סבו והעורכת מיקי מנדל מוזס, כללה 14 פרקים ועסקה ביהדות. עונה נוספת שודרה בשנת 2002. עצם הבחירה של איש תקשורת חילוני ובעל סגנון לא ממסדי לצאת למסע טלוויזיוני העוסק ביהדות יצרה מפגש בין זהות יהודית, שאלות אמונה, תרבות ישראלית וסקרנות ציבורית. הסדרה תרמה להנגשת הדיון ביהדות לקהל רחב, לאו דווקא לקהל דתי, והציבה את הזהות היהודית כנושא חי, אישי ופתוח לשאלות.

חיים אישיים וזהות ציבורית

זהבי מתגורר בתל אביב, מעולם לא נישא ואין לו ילדים; לדבריו, הוא אלהורי. הוא הגדיר את עצמו כאתאיסט. הוא היה חבר קרוב של דן בן אמוץ, אשר קבע בצוואתו כי זהבי יקבל מדי חודש בקבוק ויסקי משובח. גם הפרטים האישיים האלה משתלבים בדמות הציבורית שבנה: אדם שאינו מבקש להתאים את עצמו לתבניות המקובלות, ומעדיף להציג את עמדותיו ואת אורח חייו באופן גלוי.

מדוע נתן זהבי ראוי לציון כערך חשוב במורשת

נתן זהבי ראוי להיכלל בארכיון מורשת משום שפעל במשך עשרות שנים בכמה מן הזירות שעיצבו את החברה הישראלית: העיתונות, הרדיו, הטלוויזיה, הקולנוע והספרות. הוא העניק מקום לקולות חברתיים שנשמעו לעיתים רחוקות במרכז התקשורת, הפך מצוקות של אזרחים לנושאים ציבוריים, וניסח שפה ביקורתית שנכנסה לשיח הישראלי.

חשיבותו למורשת היהודית והישראלית ניכרת גם ביצירת זהבי מחפש תשובה, שהביאה את שאלת היהדות והזהות היהודית אל מסך הטלוויזיה המרכזי מנקודת מבט אישית, חילונית וסקרנית. לצד זאת, ספריו, פעילותו למען חולי סרטן והעיסוק המתמשך שלו בפערים חברתיים מתעדים צדדים ממשיים בחיי ישראלים ובמאבקיהם. מורשת (Moreshet) ו־Moreshet.com משמרים סיפורים של אנשים שהשפיעו על החברה לא רק באמצעות תפקיד רשמי, אלא גם באמצעות קול ציבורי, יצירה ונוכחות מתמשכת במרחב הישראלי; חייו ופועלו של זהבי הם דוגמה מובהקת לכך.