נחמן שי
דובר צה״ל במלחמת המפרץ, ממעצבי התקשורת הציבורית בישראל, חבר הכנסת ושר התפוצות לשעבר
נחמן שי הוא עיתונאי, חוקר תקשורת, איש שירות ציבורי ופוליטיקאי ישראלי, שעבודתו נפרשה על פני כמה מן הזירות שבהן מדינת ישראל מסבירה את עצמה לאזרחיה ולעולם: העיתונות המשודרת, דוברות צה״ל, הדיפלומטיה הציבורית, הנהגת גופי שידור, הכנסת והקשר עם יהדות התפוצות. בזיכרון הישראלי הוא מזוהה במיוחד עם תפקידו כדובר צה״ל במלחמת המפרץ ב-1991, כאשר הופעותיו השקטות והבהירות סייעו לציבור להתמודד עם ירי הטילים מעיראק ועם השהייה בחדרים אטומים. ואולם תרומתו רחבה מאותו רגע מכונן: הוא השתתף בבניית מוסדות התקשורת המסחרית בישראל, ייצג את המדינה בזירה הבינלאומית, קידם יחסים עם קהילות יהודיות ועסק במחקר ובהוראה על תקשורת, ביטחון ומאבקים על דעת הקהל.
מירושלים אל העיתונות והתקשורת המשודרת
שי נולד בשם נחמן שייקביץ בירושלים ב-28 בנובמבר 1946, לחווה לבית ז׳יכלינסקי, שעלתה מפולין, ולאליעזר, שעלה מרוסיה. הוא למד בגימנסיה העברית רחביה, מוסד מרכזי בתולדות החינוך העברי בירושלים. עם גיוסו לצה״ל בשנת 1964 החל לעבוד בתקשורת במסגרת מערכת כתב העת במחנה נח״ל. השילוב המוקדם בין שירות צבאי, כתיבה והסברת המתרחש לציבור נעשה בהמשך למאפיין מרכזי בקריירה שלו.
לאחר מכן עבד בקול ישראל ככתב לענייני ירושלים, יהודה ושומרון והמשטרה. בשנים 1972–1977 היה כתב הטלוויזיה הישראלית לענייני צבא וביטחון, בתקופה שבה הטלוויזיה הייתה עדיין מדיום צעיר ורב-השפעה בישראל. לאחר שנת לימודים בארצות הברית במסגרת מכון עיתונות שב לישראל ושימש כתב הטלוויזיה בכנסת. תפקידים אלה העניקו לו היכרות ישירה עם שלושה מוקדי כוח ציבוריים — הצבא, המערכת המדינית והתקשורת — והכשירו אותו לעבודה שהתמקדה לא רק במסירת מידע, אלא גם בהבנת הדרך שבה אזרחים וקהלים בינלאומיים מפרשים אותו.
דיפלומטיה, ביטחון והקול המרגיע של מלחמת המפרץ
בשנת 1979 הושאל שי למשרד החוץ ומונה למזכיר העיתונות של משלחת ישראל לאו״ם בניו יורק. בשנים 1981–1983 שימש יועץ תקשורת בשגרירות ישראל בוושינגטון. אלה היו תפקידים שבהם נדרש לתווך את מדיניות ישראל לעיתונאים, למוסדות אמריקאיים ולקהלים בינלאומיים, תוך הבנת ההבדלים בין השיח הישראלי לבין האופן שבו אירועים במזרח התיכון נתפסים מחוץ למדינה.
בהמשך היה יועץ התקשורת של שרי הביטחון משה ארנס ויצחק רבין. בשנת 1985 מונה למפקד גלי צה״ל ולעורך הראשי של התחנה. גלי צה״ל הייתה ועודנה מוסד ייחודי המחבר בין הצבא לבין התרבות והעיתונות האזרחית; בתקופת הנהגתו נשא שי באחריות למערכת ששידרה חדשות, אקטואליה, מוזיקה ותוכניות ציבוריות לקהל ארצי והכשירה דורות של אנשי תקשורת.
בספטמבר 1989 מונה לדובר צה״ל בדרגת ייצוג של תת-אלוף, ושירת בתפקיד עד 1991. מבחן השיא הגיע במלחמת המפרץ, כאשר טילים עיראקיים נורו לעבר ישראל ואזרחים נדרשו להיכנס לחדרים אטומים ולהשתמש בערכות מגן מחשש לנשק כימי. שי הופיע שוב ושוב בשידורי הטלוויזיה והרדיו, מסר הוראות והתייחס לחששות הציבור בקול מאופק. הכינוי שדבק בו, ״המרגיע הלאומי״, תיאר תפקיד ציבורי ממשי: יצירת אמון בשעת חירום, צמצום בהלה והפיכת הוראות צבאיות למסרים שאזרחים יכולים להבין ולבצע. ההנחיה הזכורה שלו לשתות מים נעשתה חלק מן הזיכרון הישראלי של המלחמה.
הופעותיו באותה תקופה המחישו עיקרון שליווה את עבודתו בהמשך: בעת משבר, תקשורת ציבורית איננה תוספת שולית לניהול האירוע. היא חלק מן החוסן הלאומי. בשנת 1991 קיבל תעודת הוקרה במסגרת פרס זיו על תרומתו לרוח הציבור בתקופה הקשה.
בניית מוסדות השידור של ישראל
לאחר סיום תפקידו כדובר צה״ל עבר שי מהסברת אירועים לניהול התשתיות שבאמצעותן הציבור הישראלי מקבל מידע. הוא מונה למנכ״ל הראשון של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, הגוף שהוקם כדי להסדיר את השידור המסחרי בישראל. עבודת הרשות הייתה חיונית למעבר ממערכת שבה שלט השידור הציבורי כמעט לבדו למציאות תקשורתית מגוונת ותחרותית יותר. שי היה גם יו״ר דירקטוריון חברת החדשות של ערוץ 2, שהפכה לאחד ממקורות החדשות המרכזיים בישראל.
בשנת 1999 מונה למנכ״ל משרד המדע, התרבות והספורט, ובשנים 2000–2002 כיהן כיו״ר רשות השידור. בתפקידים אלה פעל בצומת שבין מדיניות ממשלתית, תרבות, עיתונות וניהול ציבורי. מעבר לתפקידיו הרשמיים, חשיבות עבודתו נבעה מן המעורבות במוסדות שעיצבו את סדר היום הישראלי ואת השפה המשותפת של החברה — מן החדשות ועד לתוכניות תרבות ואקטואליה.
שי המשיך להופיע גם כפרשן וכאיש תקשורת. בשנים 2005–2006 השתתף כשופט בתוכניות השגריר והשגריר — חמש יבשות, שעסקו בייצוג ישראל ובהסברה כלפי קהלים מחוץ למדינה. לאחר תקופתו בממשלה שב לפרסם מאמרי דעה ולהשתתף בפאנלים בטלוויזיה הישראלית.
חיבור בין ישראל ליהדות התפוצות
בשנים 2002–2009 כיהן שי כמנכ״ל ישראל של United Jewish Communities — ארגון הגג של הפדרציות היהודיות בצפון אמריקה, שנודע בראשי התיבות UJC ובהמשך נעשה ל-Jewish Federations of North America. במסגרת זו פעל בנקודת המפגש שבין מדינת ישראל לבין רשת קהילתית יהודית רחבת היקף. הפדרציות מגייסות משאבים, תומכות בשירותי רווחה וחינוך, מסייעות לישראל בעתות חירום ומחברות קהילות יהודיות ברחבי צפון אמריקה זו לזו ולישראל. ניסיונו בתקשורת ובשירות הציבורי סייע לו לתווך את צורכי ישראל לקהילות התפוצות ואת נקודת המבט של יהדות צפון אמריקה למקבלי החלטות בישראל.
הקשר הזה נעשה לימים ציר מרכזי גם בעבודתו הפרלמנטרית והממשלתית. שי ראה ביחסי ישראל והתפוצות מערכת יחסים המחייבת הקשבה, היכרות ושיתוף פעולה מוסדי — לא רק גיוס תמיכה בזמני משבר.
מחקר, כתיבה והכשרת אנשי תקשורת
לצד עבודתו המעשית השקיע שי בלימוד שיטתי של תקשורת ודיפלומטיה ציבורית. הוא בעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית ובמדע המדינה ותואר מוסמך בתקשורת המונים מן האוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 2009 השלים באוניברסיטת בר-אילן דוקטורט בתקשורת ובמדע המדינה, בהנחיית פרופ׳ איתן גלבוע. עבודת המחקר שלו עסקה בדיפלומטיה ציבורית ובעימות בעצימות נמוכה וזכתה בפרס צ׳צ׳יק למחקרי ביטחון מטעם המכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב.
שי לימד עיתונאות ותקשורת באוניברסיטת תל אביב ובמסלול האקדמי המכללה למינהל. בשנים 2020–2021 שימש פרופסור אורח בארצות הברית במסגרת תוכניות ללימודי ישראל, ובהן באוניברסיטת אמורי ובאוניברסיטת דיוק. הוא לימד גם בתוכנית רודרמן ללימודי יהדות ארצות הברית באוניברסיטת חיפה. באמצעות ההוראה חיבר בין ניסיונו כדובר, עיתונאי ומנהל לבין הכשרתם של סטודנטים להבנת אחריותה של התקשורת בחברה דמוקרטית ובמצבי סכסוך.
ספרים על תקשורת, ביטחון ודעת קהל
ספרו הידוע ביותר, מלחמדיה: ישראל, העולם והקרב על התודעה, שראה אור ב-2013 בהוצאת ידיעות אחרונות, בוחן את מקומה של התקשורת בתקופת האינתיפאדה השנייה ואת היחסים בין המערכה הצבאית לבין המאבק על האופן שבו האירועים מוצגים ומובנים. הספר אינו מסתפק בתיאור הסיקור; הוא עוסק בשאלה כיצד תמונות, מסרים, קצב החדשות והתקשורת הבינלאומית משפיעים על יכולתן של מדינות וארגונים להשיג מטרות. הספר זכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית לשנת 2013.
שי כתב גם את חץ ברשת: ישראל במאבק על דעת הקהל העולמית, שראה אור במסגרת סדרת האוניברסיטה המשודרת, והיה שותף לכתיבה ולעריכה של פרסומים נוספים בנושאי ביטחון. ספריו העניקו מסגרת מושגית לניסיון שצבר בשטח וסייעו להכניס את חקר הדיפלומטיה הציבורית והתקשורת הביטחונית לשיח הישראלי הרחב.
עשור בכנסת ושירות כשר התפוצות
בשנת 2008 הצטרף שי למפלגת קדימה, ובבחירות 2009 נבחר לכנסת ה-18. לקראת הבחירות לכנסת ה-19 עבר למפלגת העבודה ונבחר מטעמה; הוא המשיך לכהן גם בכנסת ה-20 במסגרת המחנה הציוני. לאורך כעשור בכנסת היה חבר, בין השאר, בוועדת החוץ והביטחון ובוועדת הפנים, ובמאי 2014 נבחר לסגן יושב ראש הכנסת.
פעילותו הפרלמנטרית התמקדה בתחומים שבהם צבר ניסיון מקצועי: דיפלומטיה ציבורית, ביטחון העורף, יחסי ישראל–ארצות הברית, ירושלים והקשר עם העם היהודי. הוא עמד בראש משלחות הכנסת לפרלמנט האירופי ולמועצת אירופה וכיהן כיו״ר אגודת הידידות הפרלמנטרית ישראל–גרמניה. פעילות זו תרמה לערוצים מתמשכים של דיאלוג בין נבחרי ציבור ישראלים לעמיתיהם באירופה. בשנת 2017 הוענק לו עיטור מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה על תרומתו לקידום יחסי ישראל–גרמניה.
ב-13 ביוני 2021 מונה לשר התפוצות בממשלת ישראל ה-36, וכיהן עד 29 בדצמבר 2022. כשר היה אחראי למערכת היחסים הממשלתית עם קהילות יהודיות מחוץ לישראל ולנושאים הנוגעים לזהות יהודית, חינוך, מאבק באנטישמיות וחיזוק הקשר בין ישראל לתפוצות. לאחר קריסת מגדל המגורים בסרפסייד שבפלורידה ביוני 2021 נשלח כנציג הממשלה למיאמי כדי לעמוד לצד הקהילה היהודית והמשפחות שנפגעו. נוכחותו ביטאה אחריות ישראלית שאינה מוגבלת לגבולות המדינה, במיוחד כאשר קהילה יהודית גדולה מתמודדת עם אסון.
בתקופת כהונתו פעל גם מול ממשלת יוון בעקבות החלטה משפטית שפגעה באפשרות לקיים שחיטה כשרה. בכך עסק בנושא הנוגע ישירות לחופש הדת וליכולתן של קהילות יהודיות לקיים אורח חיים יהודי באירופה.
המשך העשייה הציבורית והאקדמית
באפריל 2024 מונה שי לדיקן קמפוס משפחת טאובה בירושלים של היברו יוניון קולג׳ — המכון למדעי היהדות. המוסד מכשיר רבנים, מחנכים ואנשי מקצוע בתחומי היהדות ומקיים פעילות אקדמית וציבורית בישראל. המינוי חיבר בין ניסיונו בהנהגת מוסדות, יחסיו ארוכי השנים עם יהדות צפון אמריקה ועבודתו בתחום החינוך והתקשורת.
שי שימש גם יו״ר אגודת חוקרי צבא–חברה בישראל והשתתף בגופים ציבוריים העוסקים בביטחון וביחסי צבא וחברה. הוא נשוי לרבקה, אב לשלושה ומתגורר במבשרת ציון.
מדוע נחמן שי ראוי לציון כערך חשוב במורשת
נחמן שי ראוי למקום בארכיון מורשת (Moreshet) משום שהקריירה שלו מתעדת התפתחות מרכזית בחיי מדינת ישראל: המעבר מתקשורת ממלכתית מצומצמת למערכת שידור רב-ערוצית, התבססות הדיפלומטיה הציבורית כמקצוע והעמקת הקשר המוסדי בין ישראל לבין יהדות התפוצות. כדובר צה״ל במלחמת המפרץ הוא הראה כיצד מסר שקול ואמין יכול לחזק ציבור שלם בשעת סכנה. כמנהל גופי שידור היה שותף לעיצוב מוסדות שהשפיעו על האופן שבו ישראלים מקבלים חדשות ומנהלים שיחה אזרחית.
עבודתו ב-UJC, בכנסת ובמשרד התפוצות העניקה משמעות מעשית לרעיון של עם יהודי החי במדינות שונות אך מקיים אחריות הדדית. הוראתו וספריו הותירו כלים להבנת הזיקה בין תקשורת, ביטחון ודעת קהל — סוגיה שהשפעתה רק גדלה בעידן הדיגיטלי. הצגת פועלו ב-Moreshet.com משמרת אפוא לא רק את קורותיו של איש ציבור אחד, אלא פרק בתולדות החוסן הישראלי, התקשורת העברית והיחסים המתמשכים בין מדינת ישראל לקהילות היהודיות בעולם.
