מצפן (ארגון)

מצפן, או בשמו הרשמי הארגון הסוציאליסטי הישראלי, היה ארגון שמאל רדיקלי שפעל בישראל משנת 1962 ועד שנות ה־80. אף שהיה קטן במספר חבריו ולא הצליח להפוך לתנועה פוליטית המונית, הוא מילא תפקיד בולט ביצירת שפה פוליטית חדשה בישראל: שפה שביקרה את תמיכתה הבלתי מסויגת של המפלגה הקומוניסטית הישראלית בברית המועצות, דרשה דיון דמוקרטי פתוח בשאלות אידאולוגיות ופוליטיות, והכירה בזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני.

מורשתו של מצפן אינה נמדדת רק בגודלו או בהישגיו האלקטורליים. חבריו ביקשו לעצב מחדש את גבולות הדיון הציבורי בישראל באמצעות ארגון עצמאי, ביטאון דו־לשוני, פעילות מחאה וקשרים עם גורמי שמאל יהודיים, ערביים ובין־לאומיים. בכך נעשה מצפן לאחד הביטויים המוקדמים והעקיבים של שמאל ישראלי שהתנגד לשליטה בשטחים לאחר מלחמת ששת הימים וחיפש מסגרת פוליטית משותפת ליהודים ולערבים.

הקמת הארגון והחיפוש אחר דרך ישראלית לסוציאליזם

מצפן הוקם ב־1962 בעקבות סילוקם של ארבעה חברי מק״י — משה מחובר, עקיבא אור, עודד פילבסקי וירמיהו קפלן — משורות המפלגה. הארבעה התנגדו לתמיכתה הבלתי מסויגת של מק״י בברית המועצות, דרשו לאפשר ויכוח דמוקרטי וגלוי בתוך המפלגה, וביקרו את היעדרה של תוכנית ברורה להשגת סוציאליזם בתנאים הייחודיים של ישראל.

הארגון החדש דגל במהפכה סוציאליסטית שתישען על מועצות עובדים נבחרות. הוא ביקש להיאבק בניצול ובדיכוי, ובמקביל להכיר בזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני. בעקרונות היסוד שנוסחו בשנת 1973 הגדיר מצפן את עצמו כהתאגדות מרצון של סוציאליסטים מהפכניים הפועלים מתוך השקפת עולם מרקסיסטית, נגד כל ניצול של אדם בידי אדם ולמען חברה שוויונית שבה בני האדם מנהלים יחד את חייהם החברתיים.

המסגרת הארגונית הייתה ישראלית: לפי תקנות הארגון, חבריו היו תושבי ישראל שקיבלו את תוכניתו, פעלו באחד ממוסדותיו ושילמו מס חבר. לצד יהודים היו בו גם חברים ערבים, אף שקשיים בירוקרטיים וביטחוניים הגבילו את חופש התנועה של ערבים בין מוקדי הפעילות. רבים מחברי הארגון הגיעו מרקע פוליטי קודם במק״י, ברק״ח, בשומר הצעיר, בתנועת הצופים ובארגוני שמאל בישראל ומחוצה לה. למעלה מ־60 אחוזים מהם היו סטודנטים או אנשי אקדמיה, והאחרים היו חברי קיבוצים ופועלים.

בין חבריו הבולטים בראשית דרכו היו עקיבא אור, חיים הנגבי, משה מחובר, עודד פילבסקי, אריה בובר, ירמיהו קפלן ומאיר סמורודינסקי. בשנת 1964 הצטרף אליו פלג טרוצקיסטי מחיפה, ובין חבריו נמנו ניקולה ג׳ברא, דב ש״ס ודאוד תורכי. בהמשך הצטרפו או פעלו במסגרתו גם האמן ואיש האשכולות שמעון צבר, ההיסטוריון שלמה זנד, עורכת הדין לאה צמל ויגאל ארנס.

מצפן כביטאון וככלי להפצת רעיונות

כבר בפגישת היסוד, שבה השתתפו כתריסר אנשים, החליטו חברי הארגון להוציא לאור עיתון עצמאי. חיים הנגבי הציע את השם ״מצפן״, שנועד לבטא את שאיפת הארגון להצביע על כיוון חדש בפוליטיקה. הביטאון נועד להיות לא רק פרסום מפלגתי אלא כלי לדיון ולהפצת רעיונות בזירה הציבורית.

הגיליון הראשון ראה אור בנובמבר 1962. חברי הארגון כתבו, תרגמו, ערכו, עימדו והדפיסו את העיתון בהתנדבות. בעלי ניסיון בעיתונות, בדפוס ובעיצוב גרפי סייעו בהפקתו, אך הפצתו הייתה קשה. לאחר שניסיון ההפצה באמצעות סוכנים התברר כיקר מדי, עברו חברי הארגון למכירה ישירה, למשלוח בדואר למנויים ולהפצה אישית.

בתחילה כלל הביטאון שמונה עמודים בפורמט גדול; בהמשך התרחב לכ־16 עמודים בממוצע. משנת 1972 פורסם בעברית ובערבית, צעד ששיקף את ניסיונו של מצפן ליצור שיח פוליטי משותף ליהודים ולערבים. הביטאון עסק בפעילות הארגון, בביקורת על הממשלה ועל הציונות, בסכסוך הישראלי־ערבי ובדעותיהם של ארגוני שמאל בישראל ובעולם. תפוצתו הייתה מצומצמת בראשית הדרך, אך לאחר מלחמת ששת הימים גדלה בהדרגה, ובשנות ה־70 הודפסו כ־2,000 עותקים, שרבים מהם נמכרו ביישובים ערביים.

עמדה נגד הכיבוש והכרה בעם הפלסטיני

מלחמת ששת הימים הפכה את מצפן לאחד הקולות הישראליים החריפים ביותר נגד החזקת השטחים. ב־8 ביוני 1967 פורסמה ב״טיימס״ הלונדוני הצהרה ערבית־ישראלית משותפת, שנחתמה בידי נציגי החזית הדמוקרטית הפלסטינית ונציגי מצפן. ההצהרה קראה לביטול אופייה הציוני של ישראל ולהקמת מדינה פדרלית סוציאליסטית ועל־לאומית, שבה יהודים וערבים ייהנו מזכויות אזרחיות ומחופש תרבותי, ותהיה חלק מתהליך איחוד פוליטי וכלכלי של המזרח התיכון.

ב־5 ביולי 1967 קרא מצפן לממשלת ישראל לסגת מ״שטחי הכיבוש ומהניסיון לכפות הסדר בכוח״. חבריו חילקו כרוזים וביטאונים בקמפוסים, ליד מפעלים ובמוסדות ציבור, והשתתפו בהפגנות נגד השליטה בשטחים. הם ביקשו להפוך את ההכרה בזכויות הפלסטינים ובצורך בפתרון פוליטי לעמדה ישראלית גלויה, גם בתקופה שבה עמדה כזו הייתה חריגה מאוד בשיח הציבורי.

פעילות זו כללה גם מאבק למען חופש הביטוי של ערבים בישראל ובשטחים. לאחר מעצרו של פעיל מצפן חליל טועמה ב־8 בינואר 1968 פרסם הארגון גילוי דעת בגיליון 40 של הביטאון. חבריו ראו במעצר חלק ממדיניות הפחדה ודיכוי כלפי ערבים המתנגדים לכיבוש ומשמיעים את דעתם בפומבי.

קשרים בין־לאומיים ומחלוקות פנימיות

מצפן לא הסתפק בפעילות בישראל. חבריו הופיעו בבמות ציבוריות בעולם, יצרו קשרים עם ארגוני שמאל אירופיים ועם מסגרות שפעלו סביב ברטראנד ראסל, וביקשו להציג לקהל הבין־לאומי ביקורת ישראלית על הכיבוש ועל הסכסוך. ב־15 במאי 1967 השתתפו נציגיו ב״יום פלסטין״ בפריז, ולאחר המלחמה התרחבו הקשרים עם ארגוני שמאל ערביים ופלסטיניים.

בשלב מסוים נוצר קשר גם עם אל־פתח, ובמקרה אחר הופיעו חברי מצפן בפומבי לצד החזית העממית לשחרור פלסטין. מהלכים אלה עוררו ויכוח חריף בתוך הארגון. חברים מסוימים התנגדו לקו שהלך והקצין, ואחרים הציבו תנאי לשיתוף פעולה: הכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם הישראלי. מאמרים מביטאון מצפן תורגמו לערבית ופורסמו בעיתון הלבנוני ״אל־חוריה״, ובכך הגיעו רעיונות הארגון לקוראים מעבר לגבולות ישראל.

בדצמבר 1972 נחשפה רשת ריגול וחבלה שפעלה בצפון הארץ ובמרכזה בשירות סוריה. השב״כ חקר כ־60 אנשים, וכ־40 מהם נעצרו. בין הבולטים בפרשה היו אודי אדיב ודאוד תורכי, שנדונו ל־17 שנות מאסר, וכן דן ורד ורמי ליבנה, שנדון לארבע שנות מאסר. הפרשה זעזעה את הציבור הישראלי ונקשרה בשיח הציבורי והתקשורתי לחוגים שפעלו סביב מצפן. היא הייתה גם נקודת שבר שהחריפה את המחלוקות על גבולות הפעילות הפוליטית ועל היחסים עם ארגונים ומדינות עוינים.

פילוגים, מסגרות ממשיכות והשלב האחרון

מצפן היה ארגון אידאולוגי קטן, והמתחים בין תפיסות שונות של מהפכה, פעילות פוליטית וקשרים בין־לאומיים הובילו לפילוגים חוזרים. בשנת 1965 הצטרף רוב הארגון לתנועת העולם הזה־כוח חדש בהנהגת אורי אבנרי ושלום כהן, אך אף אחד מאנשי מצפן לא הוצב כמועמד מטעם התנועה לכנסת. בשנת 1970 הקימו פורשים שתי קבוצות מהפכניות, ברית הפועלים, שנודעה גם כאוונגרד, והברית הקומוניסטית המהפכנית, שנודעה גם כמאבק.

בשנת 1972 נוצר פילוג נוסף, והפורשים הקימו את הליגה הקומוניסטית המהפכנית, או ״מצפן מרקסיסטי״. במשך תקופה ראתה הקבוצה את עצמה כממשיכת מצפן, הוציאה ביטאון בשם זה ובהמשך הזדהתה כשלוחה הישראלית של האינטרנציונל הרביעי הטרוצקיסטי. בשנת 1970 הקימו אחדים מחברי הארגון המפולג את החזית האדומה. בשנת 1973 הואשמו חבריה, יהודים וערבים, בהשתייכות לארגון מחתרת מזוין, בקשרים עם מדינות וארגונים עוינים ובאי־דיווח למשטרה על פגישות מחתרתיות.

בבחירות 1973 המשיכו הליגה הקומוניסטית המהפכנית וברית הפועלים לתמוך ברק״ח, בהתאם לטקטיקה שאפיינה את מצפן. בנובמבר 1977 שינה הארגון את שמו מ״הארגון הסוציאליסטי הישראלי — מצפן״ ל״הארגון הסוציאליסטי בישראל — מצפן״.

בשנת 1982 השתתפו חברי מצפן בהקמת הרשימה המתקדמת לשלום. הרשימה, שהורכבה ממרכיב יהודי־ישראלי וממרכיב ערבי־פלסטיני, הייתה ההתארגנות הלא־ציונית הראשונה ששברה את המונופול של המפלגה הקומוניסטית על ייצוג האזרחים הערבים בישראל בכנסת. לאחר הבחירות ניסו חברי מצפן לקדם תנועה משותפת ליהודים ולערבים, ללא הבחנה של גזע, דת או מין, אך הצעותיהם נדחו. רוב חברי מצפן עזבו את המסגרת, והארגון נחלש. כעבור שנה יצא גיליון 90, האחרון של ביטאונו.

מדוע מצפן ראוי לציון כערך חשוב במורשת

מצפן ראוי להיכלל ב״מורשת״ משום שהוא מתעד פרק חשוב בתולדות המחשבה הפוליטית בישראל: את הופעתו של ארגון יהודי־ערבי שביקש לחבר בין סוציאליזם, שוויון אזרחי והכרה בזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני. חבריו לא הסתפקו בהצהרות, אלא בנו ארגון, הוציאו ביטאון עצמאי בעברית ובערבית, פעלו בקמפוסים ובמרחב הציבורי, יצרו קשרים בין־לאומיים וניסו להקים מסגרות פוליטיות משותפות.

גם אם מצפן נותר בשוליים ולא זכה לתמיכה רחבה, פעילותו הקדימה ויכוחים שהפכו בהמשך לחלק קבוע מן השיח הישראלי על עתיד השטחים, יחסי יהודים וערבים, חופש הביטוי ופתרון הסכסוך. תולדותיו ממחישות כיצד קבוצה קטנה יכולה להשפיע על אוצר המילים הפוליטי של חברה שלמה — לא באמצעות כוח שלטוני, אלא באמצעות עקביות רעיונית, עיתונות עצמאית ומעורבות ציבורית.

עבור מורשת (Moreshet) ו־Moreshet.com, מצפן הוא גם תיעוד של המגוון והמורכבות שהתקיימו בתוך החברה הישראלית ובתוך מחנה השמאל היהודי והערבי. שמירת סיפורו מאפשרת להבין כיצד רעיונות שנחשבו חריגים בתקופתם נעשו חלק מן ההיסטוריה האינטלקטואלית והפוליטית של ישראל, וכיצד ארגון קטן השאיר חותם על הדיון הציבורי, על יחסי יהודים וערבים ועל הזיכרון הישראלי של שנות המדינה הראשונות.